הלכות סוכה

סימן תרמ"ט – דברים הפוסלים בארבעה מינים

סימן תרמ"ט – דברים הפוסלים בארבעה מינים, ובו ו' סעיפים.

אחר תיאור ארבעת המינים, ותנאי הכשרו של כל אחד מהם, פורט המחבר בסימן זה, מספר גורמים שווים, הפוסלים כל אחד מארבעת המינים.

סעיף א

(א) ^אכל אַרְבָּעָה הַמִּינִים פְּסוּלִים בְּגָזוּל וּבְגָנוּב (ב), ^בבין לפני יֵאוּשׁ בין לאחר יֵאוּשׁ (ג); אבל ^גגָזוּל וּקְנָאוֹ בְּלֹא סִיּוּעַ הַמִּצְוָה (ד), כגון גָּזַל לוּלָב וְשִׁפָּהוּ (ה), כשר, דְּקָנְיֵהּ בְּשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה, ^דוּמִיהוּ לא יברך עליו (ו); ^הויש מי שאומר דלא נפסל גזול וגנוב אלא לגנב ולגזלן עצמו (ז), אבל לאחרים כשר בשאר הימים (ח), חוץ מיום ראשון (ט). הגה: ומשום זה (י) יש ליזהר שלא יִקְצֹץ הישראל בעצמו אחד מארבעה מינים שבלולב לצורך לולבו, דְּקַרְקַע אינה נגזלת, וסתם כּוּתִיִּים גוזלי קרקע (יא) הם, וְיָבֹא בגזילה לידו, אלא יִקְצְצֶנּוּ כותי וְיִקְנֶה מהם (תשובת הרשב"א סי' תתנ"ב הגהות אשיר"י ס"פ לולב הגזול); ואין חילוק בזה בין ארץ ישראל או חוצה לארץ (אור זרוע); לוּלָב שֶׁאֲגָדוֹ כּוּתִי וַעֲשָׂאוֹ, כָּשֵׁר כְּמוֹ סֻכַּת כּוּתִי (יב) (מרדכי הל' קטנות).

^אמשנה סוכה כט, ב. לב, ב. לג, ב. לד, ב. ^בשם בגמרא ל, א וכרבי שמעון בן יוחאי. ^גהר"ן שם מהירושלמי וכן כתבו התוספות, דמשמע כן שם בגמרא ל, ב. ^דשם. ^הארחות חיים.

הקדמה לסעיף – כתוב בתורה וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר וכו'. מהמילה "לכם" למדו חכמינו, שביום הראשון, חובה על הלולב להיות בבעלות מקיים המצווה. אבל בשאר הימים, גם אם שאל לולב מחברו, קיים את המצוה.

טרם נעסוק בדין לולב גזול, חובה להקדים דבר ברור ופשוט, שאין שום היתר לעשות עבירה, עבור קיום מצוה. והגונב לולב, אף אם חשק בו לצורך המצוה, עובר על איסור מן התורה. והבוחר לפעול כך, מייצג עיוות, בסולם הערכים של רשעים מסוגו. כי בעוד שעל עניני בין אדם לחבירו, לא אכפת להם כלל, אלא גונבים ומזיקים. הרי שבעניני בין אדם למקום, מקפידים מאד. פועל יוצא של עיוות זה הוא, שערכם של מצוותיהם בטל לחלוטין. כמו שזעק הנביא ישעיהו (א, יד) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי וכו' ומדוע, כי יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ.

ועדיין יש צורך בהלכה זו, משום שלמעשה, יתכן שאדם גנב לא במתכוון, או שמישהו גנב ונתן לו. וצריך להבהיר, אם עשיית מצוה בחפץ זה, אכן תיחשב לו למצווה. נידון זה מוגדר בגמרא "מצוה הבאה בעבירה", ונחלקו בו אמוראים. אם כי גם המחמיר שבהם סובר, שישנם מקרים בהם יוצא ידי חובתו, כפי שיבואר בסעיף זה, ובסעיף ה.

פסולים בגזול ובגנוב – בגלל שהלולב אינו בבעלותו. וביום הראשון צריך הלולב להיות, לכל הדעות, בבעלות מקיים המצוה.
בין לאחר יֵאוּשׁ – היאוש פירושו מצב בו חדלו הבעלים להאמין במציאת החפץ האבוד או הגזול. במקרים מסוימים, יגרום היאוש לביטול חובת השבת החפץ הגזול עצמו, ויחוייב רק בתשלום ערכו.

לכן הבהיר המחבר, שאם הגזלה עדיין תחת יד הגזלן, ללא שנעשה בה שינוי, היא עדיין נחשבת בבעלות הנגזל, ולא ניתן לקיים בה את המצוה, כי אין זה "לכם". בין אם הבעלים יהודי, ובין אם הוא אינו יהודי.

וּקְנָאוֹ בְּלֹא סִיּוּעַ הַמִּצְוָה – יש שני סוגים של מצוה הבאה בעבירה. האחד הוא, כאשר בעת עשיית העבירה נעשית גם המצוה, ובאופן זה הפוסקים מסכימים כולם שאדם אינו יוצא ידי חובת המצוה. השני הוא, כאשר אחר מעשה העבירה נפתחת האפשרות לקיום המצוה. כגון, שעל ידי גזילת לולב, ניתן ליטול לולב. לדעת המחבר, מציאות כזו אינה מוגדרת "מצוה הבאה בעבירה", כפי שנראה כאן. ולדברי הרמ"א, יש להגדיר זאת "מצוה הבאה בעבירה", כפי שנראה בסעיף ה.

גניבה בסיוע המצוה פירושה, שבה בעת, כאשר נטל את הלולב מבעליו, עשה את המצוה. במקרה זה, אין כאן מצוה[1], וכנתבאר. אבל אם נטלו אחר גניבת הלולב, והגביהו לקיום המצוה, סבור המחבר שאין מעשהו פסול משום "מצוה הבאה בעבירה". אולם ביום הראשון אינו יוצא בו, כי אינו שלו.

גָּזַל לוּלָב וְשִׁפָּהוּ – הלולב שנגזל לא היה ראוי לשימוש, כלולב של מצוה. לכן שפשפו והסיר מספר עלים והכינו, עד שנעשה ראוי. במקרה זה, אינו חייב בהשבת הלולב, אלא בתשלום ערכו. ואין בו פסול של "לכם", כי על ידי שיפוי זה, קנָאו. ומה שכתב המחבר "דְּקָנְיֵהּ בְּשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה" פירושו שעל ידי השינוי קנאו ונעשה שלו. ומעתה אינו חייב בהשבת החפץ, אלא בתשלום ערכו לבעליו.
וּמִיהוּ לא יברך עליו – הכתוב אומר (תהלים י) "וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ, נִאֵץ ה'". פירוש, גזלן המשבח את ה' על חפץ גזול, אינו מברכו אלא מנאצו, שהרי אין ה' חפץ במצוות מסוג זה. אמנם יצא ידי חובה, ואינו צריך לקיים את המצוה פעם נוספת. וזה מוסכם על הרמ"א, כי לפיו מצוה הבאה בעבירה שייכת גם במקרה שקיים את המצוה אחר הגזילה, אבל כאן אין זה אותו חפץ שנגזל. והוא כמובן מסכים שלא יברך, כי מעשה זה הוא נגד רצון ה'.
אלא לגנב ולגזלן עצמו – לדעה זו, פסול "מצוה הבאה בעבירה", מונע מן הגזלן, בכל שבעת הימים, את יכולת קיום המצוה. אבל אחרים שלא עשו עבירה זו, גזילת הלולב מבעליו אינה פוסלת עבורם את המצוה, בשאר הימים. ולדעה ראשונה, גם הגזלן עצמו יצא ידי חובה בשאר הימים.
לאחרים כשר בשאר הימים – כי בשבילם אין זה לולב גזול, שהרי אינם חייבים להחזיר את הלולב, אלא הגזלן הוא שנתחייב בתשלומים.
חוץ מיום ראשון – ציווי נטילת המינים נאמר בלשון זו "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן". ופירשו חכמים (סוכה כט, ב) לָכֶם, משלכם. כלומר, המינים הניטלים ביום הראשון, צריכים להיות בבעלות הנוטל. וכשם שבלולב שאול מחבירו אינו יוצא ידי חובה, כך לא ניתן לצאת בגזול.
ומשום זה – דעת הרמ"א, כפי שתוסבר בסעיף ה היא, שיש איסור של מצוה הבאה בעבירה, על כן הלולב הגזול פסול כל שבעת הימים. אלא שהסכים לדעה לפיה חל איסור זה רק על הגזלן, ולא על מי שקנה מהגזלן. על פי זה יובנו דבריו.
וסתם כּוּתיִים גוזלי קרקע – אם פנה סוחר נוכרי ליהודי, כדי למכור לו ארבעה מינים, שעדיין לא נקצצו ממקום גידולם. צריך היהודי לוודא שלא יקצצם מן השדה בעצמו, למרות שהנוכרי מסכים לכך. כי סביר מאד שהנוכרי אינו בעלי הקרקע האמיתיים, ואם היהודי יקצוץ, נמצא שגזל מהבעלים האמיתיים. הפתרון לכך הוא, שהגוי המציג עצמו כבעלים, הוא שיקצצם. ובכך, אפילו אם הקרקע אינה שייכת לנוכרי, לא ייאסר השימוש במינים אלו.
כָּשֵׁר כְּמוֹ סֻכַּת כּוּתִי – מקרה זה צורף פה, אף שאין כאן מקומו, מאחר ועסקנו ברכישת ארבעה מינים מנוכרי, ובהבהרה שעל הנוכרי לקוצצם. אגב כך, מלמדנו הרמ"א, שיכול הנוכרי גם להכין את הלולב ולאוגדו. וקל וחומר, לדעת הרמ"א, שגם אשה או קטן יכולים לאגוד את הלולב. כי עיקר המצוה היא הנטילה, ולא האיגוד. אמנם לכתחילה, ראוי כמובן, לעשות זאת בעצמו. ויקבל שכר על שטרח בעשיית המצוה בעצמו[2].

סעיף ב

^ווכן שָׁאוּל ביום ראשון, מִשּׁוּם דְּבָעִינָן לָכֶם (יג). הגה: וְהַמֻּדָּר הֲנָאָה מִלּוּלָב של חבירו (יד) או מלולבו של עצמו (טו), אינו יוצא בו ביום ראשון, דלא הָוֵי שֶלָכֶם (טז) (תשובת רשב"א סימן תשמ"ו, ותשמ"ז).

^ומשנה מא, ב וברייתא שם.

מִשּׁוּם דְּבָעִינָן לָכֶם – כפי שהסברנו בהקדמה לסעיף א.
וְהַמֻּדָּר הֲנָאָה מִלּוּלָב של חבירו – אדם שֶׁנָדַר נֶדֶר שלא ליהנות מלולב חברו.
מלולבו של עצמו – נדר שלא ליהנות מלולבו, שלו עצמו.
דלא הוי שֶלָכֶם – היה מקום לחשוב שנודר זה, הגם שנאסרה עליו הנאה מן הלולב, יוכל לצאת ידי חובה, מאחר והמצוות אינן נחשבות הנאה. ברם למרות זאת, הואיל ונאסרה עליו הנאת הלולב, דומה לולב זה כאינו שלו. וביום הראשון של החג, שהלולב מוכרח להיות בבעלותו, אינו יוצא ידי חובה. אבל בשאר הימים, יכול לצאת חובה בלולב זה.

סעיף ג

(יז) ^זוכן (יח) של עִיר הַנִּדַּחַת (יט) ושל אֲשֵׁרָה (כ) של ישראל (כא), פסול (כב); ^{*) ח}אבל של עבודת כוכבים (כג), לכתחילה לא יטול (כד) ואם נטל, יצא, מיום ראשון ואילך (כה), דלא בעינן לכם. הגה: ודוקא שלא נתכוון לזכות בו, אבל אם נתכוון לזכות בו הוי ליה של ישראל, דאינו יוצא בו (כו); ודוקא קודם שנתבטל, אבל אם נתבטל ביד כותי (כז), אפילו מכוון לזכות בו אחר כך, יצא (כח). (רבינו ירוחם נ"ח ח"ג ור"ן) ועיין לעיל סימן תקפ"ו (כט).

^זמשנה כט, ב. לב, ב. לג, ב. לד, ב. ^*)(הוא הדין לאתרוג דערלה דהכי איתא בהדיא בפרק לולב הגזול והרי"ף והרא"ש כתבוהו שם והרמב"ם בפרק ח מהלכות סוכה ולא ידעתי למה השמיטו המחבר). ^חמימרא דרבא שם לא, ב.

הקדמה לסעיף – סעיף זה אינו מעשי. כי כיום, לא מצויים מאמינים העורכים פולחן לצמחים, כביכול יש להם תכונות של אל. אמנם לצורך הבנתו נקדים, שעבודה זרה נאסרת בהנאה, וחובה לשורפה. וכשבעליה נוכרי, קיימת אפשרות שהוא יבטלה. כלומר, יחדל להשתמש בזה, כאליל. ואם כך עשה, פקע מן החפץ הזה שם עבודת כוכבים, ונעשה מותר בהנאה. אמנם יהודי שהפך חפץ לעבודה זרה, אינו יכול לבטלו. וכיון שנותר באיסורו לנצח, צריך לשורפו.
וכן – לולב של.
עִיר הַנִּדַּחַת – עיר שכל תושביה, או לפחות רובם, הודחו לסגוד לעבודה זרה, מלבד חובת המיתה שחלה עליהם, נידון רכושם לשריפה, וכיליון מוחלט.
אֲשֵׁרָה – אילן שנטעוהו לשם עבודה זרה, או שניטע סתם, ואחר כך נעבד כעבודה זרה[3].
אֲשֵׁרָה של ישראל – השייכת לישראל, וממילא אינו יכול לבטלה.
פסול – הואיל וחלה עליו חובת שריפה וכילוי, אין לו ערך, והרי זה כאילו אין לו שיעור[4].
של עבודת כוכבים – בבעלות גוי, שהפסיק להאמין בו כאליל, וביטלו.
לכתחילה לא יטול – כי לולב ששימש כאליל, נעשה מאוס מאד, ואפילו ביטלו הגוי.
מיום ראשון ואילך – כלומר, ביום ראשון הוא פסול, כי אינו שייך ליהודי. ומן היום השני, אפילו אם הגוי לא ביטלו, והוא עדיין אסור בהנאה, אפשר לצאת בו. כי מצוות אינן הנאה גשמית, שהיא זו שנאסרה. ואינו חייב לשורפו, כי הגוי יכול לבטלו, על כן עדיין יש לו ערך. אלא שלכתחילה לא יטול, כי הוא מאוס ביותר[5].
דאינו יוצא בו – כי לולב של עבודה זרה, בבעלות יהודי, אינו בטל לעולם, מה שגורם לאיבוד מוחלט של ערכו.
נתבטל ביד כותי – וכבר אינו נחשב חפץ עבודה זרה.
יצא – בדיעבד, אפילו ביום ראשון. אלא שלכתחילה לא יטול, כי אין זה כבוד לה', שמשתמשים בחפץ ששימש לעבודה זרה, לקיום מצוה. ונראה שדברי הרמ"א מוסכמים על המחבר. אמנם ברוך השם, ברוב מקומותינו, אין זה מעשי.
ועיין לעיל סימן תקפ"ו – שם כתב הרמ"א, שבדיעבד יכול לצאת דווקא אם הגוי ביטלו טרם כניסת החג, אבל אם נכנס החג ולא ביטלו, , בלתי אפשרי לקיים בו מצוה.

סעיף ד

^טגִּנּוֹת הַצְּעִירִים (ל) של עובדי כוכבים, וכיוצא בהם מִבָּתֵּי שַׁמָּשֵׁיהֶם, מותר ליטול מִשַָׁם לולב, או שאר מינים למצוה (לא) (ואפילו האילן נטוע לפני עבודת כוכבים, כל זמן שאין עובדין האילן) (רבינו ירוחם נ"ח ח"ג).

^טארחות חיים.

גִּנּוֹת הַצְּעִירִים – לכאורה, לא ברור מה הכוונה במילה "הצעירים". וכי זה משנה אם הגינות הן של צעירים או של מבוגרים? אמנם המשמעות הברורה היא, שמדובר בבתי כומרים. ואולי היו בתי ספר לכמורה, בהם היו גינות, על כן קראו לזה גינות הצעירים, כלומר, בתי הצעירים שלומדים כמורה.
למצוה – כי לא שימשו מינים אלה לעבודה זרה. ובתנאי שמקבלם בחינם, אבל אין לשלם עליהם, כדי שלא לחזק עבודה זרה בכספו.

סעיף ה

כל אלו שאמרנו שהם פסולין ^ימפני מוּמִין שביארנו (לב), או ^כמפני גזל וגניבה (לג), ביום טוב הראשון בלבד; אבל בשאר ימים, הכל כשר (לד). הגה: ויש פוסלין בגזול כל שבעה ימים (לה), והכי נהוג. אבל שָׁאוּל יוצא בו (לו) (טור והמגיד בשם פוסקים); ומותר ליטול לולב של חבירו בלא דעת חבירו, בשאר ימים, דְּנִיחָא לֵיהּ לְאִינִשׁ לְמֶיעֱבַד מִצְוָה בְּמָמוֹנוֹ (לז), וְהָוֵי כְּשָׁאוּל (לח) (תה"ד סי' ק' ופסקיו סי' קנ"ט). וְחָסֵר, כשר בשאר ימים (לט) (טור); וְנִטַּל פִּטְמָתוֹ אוֹ עֻקְצוֹ, דִּינוֹ כְּחָסֵר (מ) וכשר, מיום ראשון ואילך (רבינו ירוחם נתיב ח ח"ג); מִיהוּ אִם נִקְּבוּהוּ עַכְבָּרִים לֹא יִטְּלֶנּוּ אף בשאר הימים, משום מִאוּס (מא) (כל בו), עד שיסיר ניקור העכברים (מב); אבל אם היה יבש או מנומר שפסול כל שבעת ימים, אף אם חתך הַיְּבֵשׁוּת אוֹ הַנִּמּוּר פסול כל שבעה, הואיל ובא מכח פְּסול (מג) (הגהות אשיר"י פ' לולב הגזול). (מד) ומותר לכתחלה להתנות על אתרוג שיהיה כולו ליום ראשון (מה), ושאינו בודל ממנו (מו) כל בין השמשות של ליל שני ואילך, ומותר אז לכתחלה לאכול ממנו (מז) מיום שני ואילך, ולצאת ידי מצוה עם הנשאר (ב"י בשם הרא"ש), אלא שאין אנו בקיאין בתנאים, כדלעיל בסוף סימן תרל"ח בהג"ה (מח); ^לוְהַפִּסוּל שהוא משום עבודת כוכבים (מט), או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה (נ), או מפני שאינם מינם, או שהם חסרים השיעור, בין ביום טוב ראשון בין בשאר ימים, פסול. (וְחַזָּזִית פוסלת כל שבעת הימים) (נא) (רבינו ירוחם נ"ח ח"ג ור"ן פ' לולב הגזול). ^מוהעושים שני ימים טובים, פְּסוּלֵי רִאשׁוֹן נוטלין בשני (נב), אבל בָּרוּכֵי לֹא מְבָרְכִינָן (נג). (ואם יש לחבירו לולב ואתרוג כשר, יברך על של חבירו, מדעתו) (נד) (דעת עצמו).

^ירמב"ם שם מהא דרבי חנינא מטבל בה – לו, ב. ^כמהא דצינתי לעיל סעיף ב (אות ו). ^לרמב"ם שם. ^מהר"ן שם.

מפני מוּמִין שביארנו – כלומר כל מה שפסול מחמת היותו לא יפה, או משום שחסר, אינו פסול אלא ביום ראשון.
מפני גזל וגניבה – וכן שאול, אינו פסול אלא ביום ראשון.

בשאר ימים אין להכשיר גזול וגנוב, אלא אם קיים את המצוה אחר הגזילה או הגניבה, כמו שהסברנו בסעיף א.

בשאר ימים, הכל כשר – כי חובת המצוה שבשאר הימים היא מדרבנן, זכר למקדש. שכן רק במקדש היתה מצוה בכל שבעת הימים, ככתוב (ויקרא כג) וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אלוקיכם שִׁבְעַת יָמִים.

אמנם פשר הדבר אינו מובן. מדוע לא תיקנו חכמים, שכל הפסולים כולם, יהיו רלוונטיים בשאר הימים. ונראה לי, שעשו זאת לבל נחשוב, כי זו מצוה שלימה, כבעת קיומה במקדש. הרי חסר לנו בית מקדש, ואין המצוה יכולה להיות שלימה, כל עוד לא נבנה. כביטוי לכך, התירו מינים לא מושלמים, בשאר ימים.

פוסלין בגזול כל שבעה ימים – בגלל שזו מצוה הבאה מעבירה.
שָׁאוּל יוצא בו – כי כתוב בתורה (שם) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. כלומר, חובת הבעלות על הלולב, רלוונטית רק ליום הראשון, שעיקרו מן התורה.
דְּנִיחָא לֵיהּ לְאִינִשׁ לְמֶיעֱבַד מִצְוָה בְּמָמוֹנוֹ – תרגום: נוח לו לאדם שתיעשה מצוה ברכושו.
וְהָוֵי כְּשָׁאוּל – שמותר בשאר ימים.
וְחָסֵר, כשר בשאר ימים – הרמ"א מסכים עם המחבר שהפסולים מטעם חסר רלוונטיים רק ליום הראשון. והפסולים היחידים, שנוהגים ביום ראשון בלבד, לדעתו, הם חסר ושאול.
דִּינוֹ כְּחָסֵר – כי אינו נעשה מכוער בכך, אבל הוא כן נעשה חסר, ומטעם זה נפסל.
משום מִאוּס – עיקר פסולו הוא היותו חסר. אבל נשיכת העכברים, הרי מעוררת תחושת גועל וסלידה, לכן יש לפסלו מטעם שאינו יפה ומהודר. ולדעת הרמ"א, זה פסול כל שבעה. אבל המחבר, אינו סבור כך[6].
שיסיר ניקור העכברים – הסרת האיזור הנקוב, מבטלת מן האתרוג את מאיסותו.
הואיל ובא מכח פְּסול – אתרוג לא יפה, לדעת הרמ"א, אינו מוגדר כאתרוג מבחינה הלכתית. וזה פסול מהותי, בחג הסוכות.
הקדמה קצרה – דברי רמ"א הבאים דנים באכילה מועטת מן האתרוג, ביום השני. דבר שעל פניו נראה מוזר מאוד, ואין מי שעושה כן. ובכל זאת בגמרא מובא (סוכה לו, ב), שכך עשה רבי חנינא. הצעד הדרסטי הזה נועד, כפי הנראה, כדי להביע צער על בית המקדש, שכל כך חסר לנו. שהרי העדרו מונע מאתנו את המצוה מן התורה, כל שבעת הימים. והגם שחכמים תיקנו נטילת לולב בשבעת הימים, זכר למקדש, אין זה אלא זכרון בעלמא, ובודאי לא תחליף ולא במקום. לכן, כדי להמחיש את החסרון הגדול, ולהעביר מסר זה, שהמצוה בימינו משמשת תזכורת, אכל מן האתרוג ביום שני, בו גם אתרוג חסר כשר.

להבנת דברי הרמ"א נזכיר, שאתרוג חסר כשר מיום שני ואילך. עוד יש להקדים, שארבעת המינים מיועדים למצוה, ובעגה ההלכתית "הוקצו למצוותם". והפועל היוצא מכך הוא, שההנאה או האכילה מהם, נאסרה.

הרוכש אתרוג, עושה זאת, בדרך כלל, לכל החג. וממילא הוקצה אתרוגו ויועד, כל ימי החג, למצוה, מה שכמובן אוסר את אכילתו. מי שבכל אופן רוצה לאכול את אתרוגו, צריך לומר בערב יום טוב הראשון, שאינו מייעד את האתרוג אלא ליום ראשון. ומלבד זאת יאמר, בבין השמשות של היום השני, שאינו אוסר עצמו בהנאה מן האתרוג.

שיהיה כולו ליום ראשון – ואינו מייעדו לשאר ימים אלא כנדרש לקיום המצוה.
ושאינו בודל ממנו – למרות שביום השני, הוא מייעד חלק מן האתרוג למצוה. אין בכך למנוע ממנו את זכות השימוש, בחלק מן האתרוג, שאינו נצרך למצוה.
ומותר אז לכתחלה לאכול ממנו – כי רק החלק הנצרך לקיום המצוה, שהוא שיעור אתרוג, הוקצה למצווה.
כדלעיל בסוף סימן תרל"ח בהג"ה – שם דן השולחן ערוך בקדושה החלה על נויי סוכה, מאחר והוקצו למצוותם, מחמתה נאסר שימושם, להנאה אישית. אלא שיש אפשרות להתנות, אם רוצים, שלא יחול עליהם דין מוקצה. עם זאת, כתב שם הרמ"א, שלא נוהגים להתנות, כי אמירת תנאי צריכה להיעשות בצורה מדויקת, ועל פי סדר מסוים (בהלכה מוגדר הדבר "משפטי התנאים" – ונתבארו בפירוט בשולחן ערוך אבן העזר סימן לח סעיף ב).

כיון שיש מי שאינו בקיא בדיני התנאים, וכשזה יבקש להתנות, לא יחול תנאו, כי יש חשש, שלא התנה כנדרש. ואם יוריד מאכל מנויי הסוכה, ויאכל ממנו, ייכשל באיסור.

גם לגבי אכילת אתרוג, כפי שמבהיר הרמ"א, יש לחשוש מפני אלה שאינם בקיאים בדיני תנאים, שמא ייכשלו. על כן יש להימנע, ולא להתנות. וכך היא ההוראה למעשה, שלא לאכול מן האתרוג, כל שבעת הימים.

משום עבודת כוכבים – עתה יפורטו הפסולים הרלוונטיים לכל הימים. עבודה זרה פסולה, בכל הימים. שהרי חובה לשרפה, ואין כאן לולב.
שאותו אתרוג אסור באכילה – כגון ערלה, האסור בהנאה. וכן טֶבֶל (פירות שעדיין לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות), האסור באכילה. הואיל וכל פרי האסור באכילה, אינו מוגדר פרי, ולא ניתן לקיים בו את המצוה. כביכול, אין כאן אתרוג כלל[7].

על כן ההמלצה היא, לרכוש אתרוג במקום מפוקח כהלכה.

וְחַזָּזִית פוסלת כל שבעת הימים – כבר ראינו, שחזזית פוסלת, מפני הכיעור במראה הפרי. על כן הפסול הזה רלוונטי, לדעת הרמ"א, בכל שבעת הימים. אבל לדעת המחבר, הוא רלוונטי רק ביום הראשון.
פְּסוּלֵי רִאשׁוֹן נוטלין בשני – כי מן התורה, נחשב היום השני כחול המועד.
אבל בָּרוּכֵי לֹא מְבָרְכִינָן – אין מברכים על נטילתם, כי אין לזלזל ביום טוב שני. ובהימנעות מברכה, תתפרסם חשיבות יום טוב שני של גלויות.
יברך על של חבירו, מדעתו – יום טוב שני של גלויות, בבחינה זו, דומה ליום הראשון. כשם שביום הראשון על ארבעת המינים להיות תחת בעלות עושה המצוה, כך ביום השני. יש להימנע איפה, מנטילת ארבעה מינים מן הזולת, ללא רשות. כי זה מוגדר "שאול", שאין יוצאים בו ידי חובה. אבל אם יבקש רשות, מותר. כי במקרה זה הבעלים נותנים את ארבעת המינים במתנה גמורה, ועל תנאי, שאחר קיום המצוה, ישיב את ארבעת המינים לבעליו הקודמים. לכתחילה, טוב לומר בפירוש, שנותן על מנת להחזיר.

סעיף ו

^נבשעת הדחק, שאין נמצא כשר, כל הפסולים (נה) נוטלין ואין מברכין (נו). הגה: ויש מכשירין לולב יבש (נז), אפילו לברך עליו (רמב"ם פ"ח המגיד); וכן נוהגין לברך על לולבין יבשים, אפילו בִּדְאִכָּא אחרים (נח) לַחִים (אגור); אבל בשאר מינים אֵין לִנְהֹג הָכֵי (נט); ויש מקילין אפילו בהדס יבש (ס) (הגהות מיימוני ומרדכי), ויש לסמוך עֲלַיְיהוּ בשעת הדחק; ואף על גב דְּחָסֵר כָּשֵׁר בִּשְׁאָר יָמִים (סא), אין לחתוך אתרוג לשנים או שלשה חלקים, וּלְחַלְּקוֹ וְלָצֵאת בּוֹ, אפילו בשעת הדחק; דְּדַוְקָא חָסֵר וְנִשְׁאַר הָעִקָּר קַיָּם, כשר, אבל כִּי הַאי גַּוְנָא מִקְרֵי 'חֲתִיכַת אֶתְרוֹג' ולא אתרוג (סב) (ר"ן ופסקי מהרא"י סימן נ"ב); וכל זה לְעִנְיַן לברך עליו, אבל בלא ברכה יכול ליטול כל הפסולין ולא יברך עליהם (סג) (טור).

^נטור בשם הראב"ד וכן הכריע הבית יוסף.

כל הפסולים – הכוונה למינים שנפסלו עקב היותם לא יפים, או חסרים.
נוטלין ואין מברכין – למרות פסלותם, נוטלים אותם אפילו ביום הראשון, כדי שלא תישכח המצוה. אמנם כמובן שאין לברך, כי זה רק זכר למצוה, ואין לברך ברכה לבטלה.
ויש מכשירין לולב יבש – בזמנם, היה אחד הפסולים השכיחים ביותר, יובש הלולב. וכשהורו חכמים על פסלות הלולב היבש, תיקנו להכשירו למצוה, בשעת הדוחק.
אפילו בדאיכא אחרים – תרגום: אפילו כשיש אחרים. כוונתו שאפילו אם לאחרים סביבו יש לולבים לחים, ולו עצמו אין. גם זה נחשב שעת הדחק עבורו, ורשאי לסמוך על היתרם של חכמים, לשעת הדחק.

המחבר לא קיבל דעה זו להלכה, ולדעתו אין לברך על אף אחד מארבעת המינים, כאשר הוא יבש.

מלבד זאת, כל ההיתרים שניתנו בסעיף זה, אינם שייכים בימינו. מאחר ונקל מאד לרכוש ארבעה מינים, העונים על כל הדרישות ההלכתיות. וחלילה לזלזל במצווה, ללא שעת דוחק אמיתית.

בשאר מינים אין לנהוג הכי – אין לנהוג כך בשאר המינים, כי לא הובא בגמרא היתר זה אלא עבור הלולב היבש, ואין להרחיב את ההיתר, מעבר למפורש בגמרא, לדעה זו.
אפילו בהדס יבש – כי הוא לכאורה אותו סוג של פסול, שכן מה זה משנה אם יָבַש הלולב או ההדס. ולדעה זו, הדבר נכון גם לגבי אתרוג וערבה.
דְּחָסֵר כָּשֵׁר בִּשְׁאָר יָמִים – זה מוסכם, בעיקרון, על כולם.
חתיכת אתרוג ולא אתרוג – ופסול לגמרי, כל שבעת הימים.
ולא יברך עליהם – ואפילו אם חתכו אתרוג לחלקים, גם בזה, אם אין אחר, יכול ליטול בלי ברכה, לזיכרון[8].

דברים הפוסלים בארבעה מינים (תרמט)

אין ליטול ארבעה מינים שאולים ביום ראשון של סוכות, כי ביום זה הם פסולים.
אין ליטול ארבעה מינים גזולים בכל שבעת הימים, לדעת הרמ"א. ולכל הדעות, אין שום היתר לגנוב גם לצורך קיום מצווה. ואף כאשר יצא ידי חובה מן הפן ההלכתי , אין ערך למצוה זו [ה].
ניתן להעניק את ארבעת המינים, ביום ראשון, למי שאין לו, על מנת להחזיר, וההוא יוצא בהם ידי חובה [ה].
בשאר הימים מותר לקחת ארבעת המינים גם ללא קבלת רשות מפורשת, ומשום שנוח לו לאדם שתתקיים מצווה בממונו [ה].

[1] מקור דין זה הוא בשיטת הרמב"ם, לפיו יכול אדם למקיים מצוה בלולב גנוב, ולצאת ידי חובה (הלכות סוכה ולולב פרק ח הלכה ט). אבל אדם שאכל מצה גזולה, לא יצא ידי חובה (הלכות חמץ ומצה פרק ו הלכה ז). ומשום שאכילת המצה נעשית תוך כדי, ובו זמנית, עם כילוי חפץ חברו. המחבר אף הוא סבור כן, כמבואר בדבריו (יורה דעה סימן שם סכ"ב) לגבי אבל, הקורע את לבושו, השייך לחברו, שאינו מקיים בזה את מצוות הקריעה. אף שבסימן זה פסק המחבר (בסעיף ה), שניתן לצאת ידי חובה בלולב גזול.

[2] ויש ראשונים שסוברים שרק המחויב במצוה יכול לאגוד את הלולב (כף החיים אות ל).

[3] על פי הספרי דברים יב, ג.

[4] העובדה שיש שיעור מינימאלי לערבה מוכיחה שצריך שיהיה לו ערך כלשהו, וכיון שהוא עומד להשרף, אבד ערכו.

[5] ואף שלהלן בסעיף ה נלמד שאסור לקיים מצוה כל שבעה באתרוגים האסורים באכילה, כי אינם נחשבים אתרוג. שונה אתרוג של עבודה זרה, בבעלות נוכרי, שאף שאסור לאוכלו, עדיין נחשב כאוכל, כי הגוי יכול לבטל את האיסור שבו בכל רגע, לכן נחשב האתרוג אוכל.

[6] כי למחבר גם פסול הדר אינו אלא ביום ראשון.

[7] לעומת זאת, יש פוסקים המכשירים אתרוג כזה, מיום שני ואילך. כי לדעתם, הוא אמנם אסור באכילה, אבל אין בכך כדי לבטל ממנו שם אתרוג. אלא רק להגדירו כאינו שלו, ובמצב כזה, יהא פסול רק ביום הראשון.

[8] המחבר כבר כתב שאפשר ליטול את המינים הפסולים משום חסר או משום שאינם יפים ללא ברכה, אבל אין לקחת מין אחר. על כן ראה הרמ"א צורך לומר, שאף שכתב שחתיכת אתרוג אינו מוגדר אתרוג, עם כל זה מותר ליטלו, ללא ברכה.