0

קיצורי הלכות כבוד רבו ותלמיד חכם

שולחן ערוך כפשוטו יורה דעה

קיצורי ההלכות המעשיות שבשו”ע וברמ”א סימנים רמ”ב עד רמ”ד

הרב שאול דוד בוצ’קו

 

בסוגריים מרובעים מובאות ההפניות לשו”ע.

בדרך כלל מובאת הפניה לסעיף בלבד, כשהסימן הוא הסימן המובא בכותרת למשל: [א]. כשההפניה לסימן אחר, יצויין הסימן עם גרש, והסעיף ללא גרש למשל: [א’, א].

הפניה לסעיף כוללת את דברי המחבר והרמ”א, ואף את דברינו בפירושם.

הפניה לדברינו בס”ק מצויינת בסוגריים עגולים למשל: [(א)]. מספר בסוגריים מציין הערה באותו סימן, והציון [הק] מפנה להקדמתנו לסימן.

שלא להורות בפני הרב, ורב שמחל על כבודו (סימן רמב)

  1. סימן זה דן בכבוד של תלמיד כלפי רבו המובהק [ל].
  2. מושג של רב מובהק כמעט ולא קיים היום (הק).
  3. עיקר האיסור ברבו מובהק הוא להורות בפניו. והכוונה, לפסוק הלכות. אבל ללמד תורה ותלמוד, מותר לכל תלמיד.
  4. סיכום עיקרי הדינים לפי שיטות המחבר והרמ”א [ד].

למחבר:

  • תלמיד שקיבל רשות מרבו, רשאי להורות בכל מקום, בין חוץ ל-יב מיל, ובין תוך יב מיל.
  • אם יש לו מספר רבנים מובהקים, עליו לבקש רשות מכולם.
  • לא קיבל רשות מרבו, רשאי להורות רק באופן אקראי, ורק מחוץ ל-יב מיל.
  • תלמיד חבר רשאי להורות ללא רשות, רק מחוץ ל-יב מיל.

דעת הרמ”א:

  • תלמיד שיש לו רב מובהק, גם אם קיבל רשות, אסור להורות בתוך יב מיל.
  • אם אין לתלמיד רב מובהק, יש אומרים שצריך לקבל רשות מכל רבותיו. ויש אומרים שמספיקה רשות מאחד מהם, כדי להורות מחוץ ל-יב מיל.
  • תלמיד חכם גדול שאין לו רב מובהק, אינו צריך לבקש רשות מאף אחד מרבותיו, אפילו בתוך יב מיל של רבו.

    5. בימינו, תלמיד שהגיע להוראה, רשאי לפסוק. אולם יזהר גם בכבוד רבו, שלא להורות ממש בפניו [ד].

    6. גם בזמן שהיה מושג של רב מובהק, הותר לתלמיד לחלוק על רבו, ובלבד שיעשה בדרך כבוד [ג].

    7. כיום נוהגים לתת לתלמידים שהגיעו להוראה “סמיכה”, המעידה שלמדו והגיעו להוראה, ומסוגלים להורות [יד].

    8. אדם שלא למד מספיק ומורה הלכה, הרי זה שוטה וגס רוח [יג].

    9. אדם שהגיע להוראה ואינו מורה מתוך ענווה, עבירה היא בידו, כי מונע תורה מישראל [יד].

   10. הרב חייב להסביר פנים לתלמיד, לעודד אותו ולכבד אותו. אמרו חכמים, יהא כבוד תלמידך חביב עליך כשלך [ג].

זכויות תלמידי חכמים: פטור ממס, קדימות במכירה וכיבוד רוחני (סימן רמג)

  1. לומדי התורה ומלמדיה, המקדישים את חייהם לשימורה ולהפצתה, ממלאים תפקיד מרכזי בשמירה על נשמתו הרוחנית של העם. על כן ראתה התורה צורך לחייב בכיבודם של תלמידי חכמים, וזה נקרא “עשה של כבוד התורה” [הק].
  2. בעבר, נהגו לקבוע תורנויות לביצוע עבודות ציבוריות חיוניות, כגון בנייה וחפירות. תלמידי חכמים היו פטורים מעבודות אלו, משום שפעולות אלו עלולות לפגוע בכבודם בעיני הציבור. ואין לחייבם אף לממן אדם אחר שיעשה את המלאכה במקומם [א].
  3. אולם בזמננו, כבר אין מייעדים אנשים לעבודת ציבור אלא גובים מיסים לצורכי הציבור, ומשלמים מכספי הציבור לעובדים – גם תלמידי חכמים חייבים להשתתף בתשלום זה [ב].
  4. אף בעבר, תלמידי חכמים היו פטורים ממס מיוחד שנגבה לשם הגנה מגנבים [ב].
  5. אך למעשה, בזמננו גם תלמידי חכמים חייבים בתשלום מיסים, מהסיבות הבאות: המיסים נגבים עבור שירותים שכל הציבור נהנה מהם, ובכללם גם תלמידי החכמים. נוסף על כך, אין בדורנו תלמידי חכמים שמוגדרים “תורתם אומנותם” במדרגה שתיארו הפוסקים, כלומר, מי שעסק כל ימיו בתורה והגיע לידיעת רוב חלקיה. כמו כן, גם החכמים נצרכים לשירותים הציבוריים, כגון הגנה, תשתיות, וכיוצא בזה [יב].
  6. אף שתלמיד חכם משלם מיסים כמו שאר הציבור, חובה לכבדו ולסייעו מבחינה כלכלית. ואם הציבור נותן לו שכר בעבור תפקידיו התורניים ותרומתו לציבור, יש לשלם לו שכר בצורה מכובדת, ולא כתמיכה לעני (כ).
  7. תלמיד חכם שמתפרנס מעמל כפיו ואינו נוטל שכר מהציבור – מצווה לסייע לו בפרנסתו, כדי שיוכל להרוויח בזמן מועט את הנדרש למחייתו, ולהתפנות ללימודו [ד].
  8. עון גדול הוא לבזות תלמידי חכמים או לשנוא אותם. וכל המבזה תלמידי חכמים אין לו חלק לעולם הבא, והרי הוא בכלל מי שנאמר עליו: כִּי דְבַר ה’ בָּזָה [ו].

קימה והידור בפני חכם אפילו אינו רבו (סימן רמד)

  1. כתוב בתורה “מפני שֵׂיבָה תקום והדרת פני זקן” ומכאן למדים שיש לכבד אנשים מבוגרים (“שיבה”), ותלמידי חכמים. (“זקן”). חז”ל דרשו ש”זקן” משמעו זה שקנה חכמה – תלמיד חכם [הק].
  2. מכאן, יש חובה לעמוד בפני תלמיד חכם, וגם בפני אדם מבוגר מעל גיל שבעים (אפילו אם אינו תלמיד חכם) [א].
  3. החובה לעמוד מתחילה רק כשהחכם או הזקן נכנס לארבע אמותיו (כשני מטרים בערך). אם רואה אותו מרחוק, עדיין לא חלה חובה. אחר שעמד, אינו צריך להישאר עומד עד שייעלם מעיניו, אלא די בכך שיעמוד עד שיחלוף מלפניו [ב].
  4. אין חובה לעמוד בפני תלמיד חכם או זקן בבית המרחץ (מקום שאינו מכבד) [ד] וכן אין חובה לעמוד בעת שאדם טרוד בפרנסתו [ה].
  5. ראוי שתלמיד חכם ישתדל ללכת בדרך שתצמצם את מספר האנשים שייאלצו לקום לכבודו, ואם אפשר, יימנע מזה לגמרי, ויקפיד להקיף את הדרך כדי שלא יעבור לפני הציבור כלל [ו].
  6. אפילו אם החכם צעיר בגילו, צריך לקום לפניו [ז].
  7. אף שאין חובה לכבד ולעמוד בפני גוי מבוגר, מכל מקום יש מצוה לסייע לו בעת הצורך, כגון להושיט יד, לעזור לו לשבת, או כשאין כיסא פנוי, לפנות לו מקום, מאחר והעמידה קשה לו [ז].
  8. שני תלמידי חכמים, או שני זקנים, אינם חייבים לקום זה בפני זה קימה מלאה, אך נכון שיראו כבוד הדדי על ידי קימה חלקית [ח].
  9. גם אדם שעוסק בתורה – אם בא תלמיד חכם או זקן לפניו, חייב לעמוד [יא].
  10. ראוי לקום גם בפני אנשים ידועים במעשיהם הטובים, גם אם אינם תלמידי חכמים [יב].