קולו של הכוזרי - כוזרי לכל
מאמר רביעי
אותיות יסוד – א' מ' ש' – מבטאות את הכוחות האיכותיים הפועלים במציאות
ממשיך שם ספר יצירה (עפ"י גירסת ריה"ל): "שלש אמות: א'מ'ש' – סוד גדול מופלא ומכוסה, שממנו יוצאין אויר ומים ואש, שבהן נברא הכל".
כלומר, א' מסמלת אויר, מ' מסמלת מים, ש' מסמלת אש – ושלושת היסודות האלה 'בהן נברא הכל', כלומר הם היסודות של המציאות שאנו מכירים.
אך באמת אי אפשר לומר כי אלה הם היסודות של העולם
החומרי-גשמי (כפי שראיתי בביאורם של כמה מפרשים), שהרי אנו עוסקים עתה ב'אותיות' ולא ב'ספירות', כלומר זוהי מהות ואיכות ולא כמות. על כן יש לבאר את הדברים באופן אחר.
נראה לענ"ד כי כוונת הדברים היא לתאר כוחות מנוגדים, ואת הממוצע ביניהם (בדומה לתיאור הספירות לעיל, איך הקו האמצעי ממַצע בין ימין ושמאל – תפארת ממצעת בין חסד וגבורה, יסוד ממצע בין הוד ויסוד, וכו'). וראיה לכך מלשון ספר יצירה עצמו שם: "שלש אמות א'מ'ש' יסודן כף זכות וכף חובה ולשון חוק מכריע בינתיים", היינו שני כוחות מנוגדים וכוח מכריע=ממצע בינתיים.
הנה טבע האש הוא לעלות למעלה וטבע המים לרדת למטה. האש והמים הם גם כוחות המתנגדים זה לזה – האש מחממת ומאדה את המים, והמים מכבים את האש. אש ומים לא יכולים להתקיים ביחד ובהכרח כל אחד מהם יתנגד לשני וינסה להתגבר עליו. האש – הכוח העולה מלמטה למעלה – זה הכוח הדוחף לעשייה, זו האנרגיה החיונית, היצרים הגדולים; ואילו המים – הכוח היורד מלמעלה למטה – זהו הכובד החומרי, המכביד את השאיפה להתרומם ולפעול, היינו רצון הבורא המכריח את כוחות העולם להתנהג על פיו. אך בעולם פועל גם כוח האוויר, הרוח הממצעת, הכוח הרוחני המצליח לאזן את הכוחות ולשלב אותם ועל ידי כך לקדם את העולם. במאבק בין האנרגיה לבין החומר מצליחה הרוח הנכונה להשכין שלום ולהנחות את הכל על מי מנוחות. זוהי המורכבות המיוחדת של העולם. אין בו מימד אחד של טוב ורע, נכון ולא נכון, אלא יש כוחות שונים, ורק על ידי רוח מושכלת ניתן לשלבם ולהשתמש בכל אחד מהם בעיתוי הנכון ובמינון הנכון.
אם כן הא' – אוויר – היא הממצעת בין המ' – מים, לבין הש' – האש. וכן הוא שם בספר יצירה (ו, א): "שלשה – אש ומים ורוח: אש למעלה ומים למטה ורוח חוק מכריע בינתיים".
ניתן לראות רמז לכך גם בצוּרַת האותיות עצמן:
האות א' יש לה קו מרכזי שלם נטוי מלמעלה למטה, וממנו יוצאת י' קטנה כלפי מעלה וי' קטנה כלפי מטה – רמז לכך שמחברת ומאחדת בין כוח עליון וכוח תחתון.
האות מ' סגורה מלמעלה ופתוחה מלמטה, רמז לכוח היורד מלמעלה ומשפיע למטה.
האות ש' סגורה מלמטה ופתוחה כלפי מעלה, רמז לכוח המתפרץ ועולה כלפי מעלה.
שלושת אותיות היסוד האיכותי נמצאים בכל חלקי המציאות – בעולם, בזמן ובאדם
ממשיך ריה"ל ומצטט משנה נוספת מספר יצירה בעניין אותיות היסוד[1]: "עדים נאמנים: עולם ונפש ושנה".
המושגים "עולם, נפש, שנה" אלה הם שלושת חלקי המציאות: עולם – מרחב המקום, נפש – היינו האדם, שנה – מרחב הזמן. כל אחד מן החלקים הללו הוא חלק בלתי נפרד מן המציאות, ואין משמעות למציאות בלעדיו. ונבאר מעט את הדברים:
'עולם' היינו העולם הפיזי, שטח העולם, כולל הגלגלים והכוכבים, השמים והארץ, העצים והאבנים, הים וכל אשר בו, ואף כל בעלי החיים והשקצים והרמשים. מציאות העולם הפיזי כולו נקראת 'עולם'.
'שנה' היינו מרחב הזמן, שניות, דקות, שעות, ימים, שבועות, חודשים ושנים. זמן הוא מרכיב חיוני במציאות, שהרי אם אין מימד של זמן אין כלל מציאות וכל שכן שאין בה חיים. הכל קפוא ולא נע ולא מתקדם. תנועה היא עניין של זמן, וצמיחה היא עניין של זמן, ולמעשה קיום של חומר תלוי בתנועה ותלוי בזמן.
'נפש' היינו האדם, ונקרא בלשון המקובלים גם 'עולם קטן'. גם בחז"ל אנו רואים התייחסות אל האדם כעולם, כגון במשנה (סנהדרין פ"ד מ"ה): "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא".
מדוע מכונה האדם 'עולם קטן'? ראשית, האדם מורכב מן החומר אשר כל העולם מורכב ממנו. אם כן, הוא מעין העולם בזעיר-אנפין. אך יתרה מזאת נראה לומר, אמנם האדם הוא פרט קטנטן לעומת העולם הגדול כולו, אך באמת אלמלא מציאות האדם כביכול אין כלל ערך ומשמעות לעולם! רק האדם עם המודעות שלו ועם שִׂכְלו הוא אשר יכול להכיל את העולם בדעתו, והוא אשר יכול להעריך ולהבין את משמעותו. בלעדי האדם בעולם הרי הוא ככלי אין חפץ בו. משל למה הדבר דומה? לרב גדול או לפרופסור מפורסם שיש לו תלמידים רבים, ולשיעוריו מגיעים אנשים רבים. הוא אדם גדול ללא ספק, אך אילו לא היו לו תלמידים ואיש לא היה מגיע לשמוע את דבריו ואיש לא היה קורא את כתביו, נמצאת כל גדולתו יורדת לטמיון והופכת לחסרת ערך. האדם הקטן השומע ולומד ומבין הוא אשר נותן ערך לתורתו הגדולה של רבו. אף בעניין העולם כך הוא, העולם הגדול קיים רק בזכות העולם הקטן.
אם כן, אותיות א'מ'ש', כלומר: הכוח השואף למעלה, הכוח היורד למטה, והכוח הממצע ביניהם – נמצאות בכל חלקי המציאות: גם בעולם הפיזי, גם במימד הזמן וגם באדם.
בעולם הפיזי – אויר, מים, אש. כבר הסברנו לעיל את המאבק המתמיד בין האנרגיה ובין החומר, בין הכוח שרוצה לפעול ולפרוץ לבין הכוח החומרי המכביד, והרוח הממצעת ומשכינה שלום ביניהם.
באדם – גויה, בטן, ראש. הראש מקביל לאש, הכוח השואף למעלה. בטן מקביל למים, הכוח המוריד למטה. הגויה מקבילה לאויר, הכוח הממצע. הראש, בו נמצא המוח, הוא המולך על האדם ומנהיג אותו. הוא הכוח העליון שבו שמסוגל להביא אותו לגבהים של חכמה ושל השגה. לעומתו הבטן בה נמצאים איברי העיכול ואיברי המין, קרי הכוחות החומריים המושכים את האדם אל החומריות והתאוות. הכוחות הכי גשמיים של האדם הדומים בטיבעם אל טבע בעלי החיים. כוח זה מוריד את האדם וכביכול נאבק בכוח הראש המנסה לעלות למעלה. הגויה היא החלק האמצעי שבאדם, בו נמצאים הלב והריאות. זהו החלק הנותן חיים – אוויר לנשימה ודם להחיות את האיברים. הכוח הזה של החיים הוא כביכול הכוח הממצע בין הראש העליון לבטן התחתון. גם בגוף האדם איברים אלה נמצאים באמצע, וגם מבחינה מהותית יש בהם מן המיצוע. זהו לא כוח רוחני שכלי, אך זהו גם לא כוח גשמי תאוותני. זהו כוח החיים המעניק לכל הגוף את חיותו וחיוניותו – הן למוח שבראש והן לאיברי המין והעיכול שבבטן.
בזמן – רויה, קור, חום. גם בעונות השנה יש שתי קצוות – יש את העונה החמה, הלוהטת, המייבשת, השורפת, ויש את העונה הקרה, המקפיאה, המצמיתה. חום מקביל לראש ומקביל לאש – הכוח העולה למעלה, ואילו קור מקביל לבטן ומקביל למים – הכוח היורד למטה. קיץ הוא זמן רוחני יותר – המהפכות הרעיוניות הגדולות בהיסטוריה התרחשו בקיץ. בחסידות מקובל לראות באור השמש כמייצגת את הגילוי הא־לוקי בעולם, על פי הפסוק "כי שמש ומגן ה' א־לקים", ומציינים שם שעבודת ה' בקיץ קלה יותר מאשר בימות החורף. לעומת זאת החורף הוא זמן בו הטבע נכנס להקפאה וכביכול מאט את פעילותו. בעלי חיים רבים אינם פעילים בימות החורף, ואף העצים מאבדים כלפי חוץ את עליהם ופירותיהם בתקופה זו. זוהי תקופה פחות חיונית, וכוחות החיים שבה אינם פורצים אלא מתנהלים לאיטם. גם בחז"ל אנו מוצאים דימוי למאבק בין רוחניות מול גשמיות כסתירה בין אש ובין קרח[2]. זמני הביניים – האביב והסתיו – הם הימים בהם הטבע מתאושש מן הקור העז ומן החום העז ומתמצע. בזמנים אלה באים כוחות הטבע לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר.
מה אנו לומדים מכל זה? בכל חלקי המציאות יש שני כוחות מנוגדים וכוח שלישי ממצע ביניהם ומביא לידי הרמוניה. על כך אומר ריה"ל:
"הוֹדִיעַ אוֹתָנוּ כִּי הַסִּדּוּר אֶחָד מֵהַמְסַדֵּר אֶחָד יִתְבָּרָךְ; וְאִם הַנִּמְצָאוֹת מִתְחַלְּפוֹת וְשׁוֹנוֹת זוֹ מִזּוֹ, הִתְחַלְּפוּתָם מֵחָמְרֵיהֶם שֶׁהֵם שׁוֹנִים, מֵהֶם עֶלְיוֹן וּמֵהֶם תַּחְתּוֹן, וּמֵהֶם עָכוּר וּמֵהֶם זָךְ; אֲבָל מֵחֲמַת חוֹנֵן הַצּוּרוֹת וְנוֹתֵן הַתְּכוּנוֹת וְהַסּדּוּר הִנֵּה הַחָכְמָה בָהֶם כֻּלָּם אֶחָת, וְהַהַשְׁגָּחָה אֶחָת, הוֹלֶכֶת עַל סֵדֶר אֶחָד בָּעוֹלָם הַגָּדוֹל וּבָאָדָם וּבְסִדּוּר הַגַּלְגַּלִּים. וְהוּא שֶׁאָמַר עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם 'עֵדִים נֶאֱמָנִים' עַל אַחֲדוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ, עוֹלָם וְנֶפֶשׁ וְשָׁנָה".
רוצה לומר, העובדה שאנו מוצאים בבירור את שלושת הכוחות הללו בכל חלקי המציאות השונים – עולם, נפש, שנה – על אף השוני הגדול שביניהם, הרי זו עדות נאמנה על אחדות הבריאה, ועל כך שהיא באה ממקור אחד ומיוצר אחד וא־ל אחד בראם.
[1]. כנראה עפ"י גירסתו, ואינו לפנינו בלשון זה.
[2]. ראה, למשל, אבות דרבי נתן פרק כח: "רבי יהודה בן אילעי אומר: כל העושה דברי תורה עיקר ודרך ארץ טפל – עושין אותו עיקר בעולם הבא. דרך ארץ עיקר ודברי תורה טפל – עושין אותו טפל בעולם הבא. משלו משל למה הדבר דומה: לאיסטרטיא שהיא עוברת בין שני דרכים, אחת של אוּר ואחת של שלג. אם מהלך כנגד האוּר הרי נכווה באוּר, ואם מהלך נגד שלג הרי הוא לוקה בצינה. כיצד יעשה? ילך בינתיים, ויזהר בעצמו שלא יכווה באוּר ושלא ילקה בצינה".