בדיקת פירות וירקות משרצים

סימן פ"ד

1. מבוא
2. שרץ שגדל בתוך פרי
3. חובת הבדיקה
4. האם בדיקה בעין מספיקה
5. מתעסק בדין שרצים
6. המסקנה למעשה
7. הערות

1. מבוא

אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי ה' אֱל־ֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. כִּי אֲנִי ה'הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵא־לֹהִים, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי (ויקרא יא, מג-מה).

איסור אכילת שרצים הוא מהאיסורים החמורים בתורה. באכילת שרץ אחד אדם עובר על כמה וכמה איסורי תורה:

אמר אביי: אכל פוטיתא (רש"י: שרץ המים) – לוקה ארבעה, נמלה – לוקה חמש…, צרעה – לוקה שש (מכות טז, ב).

איסור זה חמור כל כך משום שבפסוקים נזכר כמה פעמים כי אכילת השרצים מביאה טומאה וההינזרות מהם מקדשת את ישראל. וה' הוציא אותנו ממצרים כדי להיבדל מטומאה זאת ולהיכנס אל הקדושה וכדברי רש"י:

ונטמתם בם – אם אתם מטמאין בהם בארץ אף אני מטמא אתכם בעולם הבא ובישיבת מעלה.
כי אני ה' המעלה אתכם – … תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאין בשרצים כשאר אומות – דיים, ומעליותא היא גבייהו.
כי אני ה' א־להיכם – כשם שאני קדוש שאני ה' א־להיכם, כך והתקדשתם קדשו עצמכם למטה. והייתם קדשים – לפי שאני אקדש אתכם למעלה ובעולם הבא (רש"י שם).

החטא הראשון בהיסטוריה האנושית אירע כאשר אדם הראשון אכל את שנאסר עליו באכילה. מכאן נוכל ללמוד עד כמה יסודית היא המלחמה בתאוות האכילה. ילד יהודי מתחנך כבר מקטנותו להתקדש, לא להיגרר אחר תאווה זאת: הוא נמנע ממאכלים לא כשרים, ממתין מספר שעות בין בשר לחלב, ומברך לפני אכילתו.

על שלשה מצוות יסודיות הקפידו מאוד כל היהודים, גם אלו שהתרחקו מקיום מצוות: טהרת המשפחה, כשרות, ושמירת השבת. השבת מקדשת את הזמן, טהרת המשפחה היא קדושת המשפחה, וכשרות המאכלים מקדשת את אכילתו.

החומרה הגדולה של איסור זה, מהבחינה ההלכתית ומהבחינה האמונית, מחייבת אותנו לזהירות רבה. עלינו להקפיד מאוד באיסור אכילת השרצים, ולבדוק את הפירות מתולעים ושאר שרצים.

במאמר זה נדון מהו הגבול של חובת הבדיקה? מה דינו של אדם שבדק את הפרי כראוי ולא מצא עוד חרקים: האם הוא יכול לאכול מהפרי, או שמא ישנם סוגי פירות בהם לא תועיל בדיקה בעין?

יש שטענו כי בתותים תאנים וכדומה גם בדיקה לא תועיל בימינו. לפי טענתם קשה מאוד כיום להבחין בשרצים הקטנים שהתחדשו בדורות האחרונים, ומכיוון ששטיפה במים וסבון אינה מסירה אותם לכן אין לאכול את הפירות הללו.

אמנם לדעתנו הדין אינו כך. לא ניתנה תורה למלאכי השרת, אלא לבני אדם. על האדם להשתמש בעיניו, ולבדוק היטב את הפרי. עליו ללמוד כיצד נראים השרצים, ולדעת כיצד למוצאם, אולם אחרי שבדק כראוי את הפרי הוא יכול לאכלו ללא חשש.

נעיין בכמה מדיני שרצים, ונראה על מה מתבססים הדברים.

2. שרץ שגדל בתוך הפרי

בתורה נאמר כי שרץ הארץ נאסר:

וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל (ויקרא יא, מא).

מכאן עולה לכאורה שתולעת שנוצרה בתוך פרי, ומעודה לא שרצה על הארץ, לא תהיה אסורה. אמנם הגמרא (חולין סז, א) מביאה בשם שמואל שכאשר הפרי או הירק מחוברים לקרקע הרי שהתולעת שנמצאת בתוכם נחשבת כמצויה אף היא על הארץ ולכן היא אסורה. לעומת זאת אם הפרי התליע רק אחרי שנקטף אין התולעת נאסרת אלא לאחר שיצאה מהפרי החוצה:

אמר שמואל: קישות שהתליעה באביה – אסורה משום 'השרץ השורץ על הארץ'.
רש"י: באביה – בעודה מחוברת שרץ הארץ היא, ואסורה התולעת לאכול, דכיון דמהלכת בתוך הקישות והיא מחוברת בקרקע – הוי כמהלכת על גבי קרקע. אבל התליעה לאחר מכאן – מותרת, עד שתצא לאויר.

הגמרא מביאה בתחילה סיוע לדברי שמואל מברייתא, אך לבסוף דוחה את הסיוע. מכך הסיק רבנו תם שדברי שמואל נדחו. לעומת זאת הרמב"ם ואחרים סברו (בה"ג, שאילתות, רי"ף, רשב"א, ועוד) שהגמרא דחתה רק את הראיה לשיטתו אך לא את עצם השיטה. לכתחילה אנו נוקטים כדעת שמואל (ט"ז, יורה דעה, סימן פד, סק"י) אף שכאמור לפי רבנו תם שרץ שגדל במחובר ולא פירש מהפרי הוא מותר.

מה דינו של שרץ שגדל בתוך פרי מחובר לקרקע אך לא זז בתוכו? האם נחשב הדבר שיש כאן 'שריצה' על הארץ?

השולחן ערוך (יורה דעה פד, ו) פוסק את שיטת הרא"ש (העולה גם מדברי רש"י שציטטנו לעיל, וכן גם דעת תוספות) לפיה גם שמואל אסר את השרצים שגדלו בתוך הפרי המחובר רק אם הם ריחשו וזזו בתוך הפרי:

תולעים הגדלים בפירות, בעודם במחובר, חשוב כשורץ על הארץ, ואסור אף על פי שלא פירש, והוא שריחש. אבל תולעים הנמצאים בפולין ואפונים (=גרגירי חומוס) תחת הקליפה, והקליפה משחרת עליהם מבחוץ, וכשמסירים הקליפה מוצאים היבחושים תחתיהם – מותרים, לפי שהם מונחים במקום צר ולא קרינן ביה 'השורץ על הארץ' כל זמן שלא ריחשו.

אולם שיטה זו אינה מוסכמת: הרשב"א ועוד ראשונים סבורים שגם כאשר התולעת לא ריחשה ולא זזה היא אסורה. והרמ"א פסק בזה כמו הרשב"א כי כתב בסעיף ו:

ופעמים נמצא בפרי כמין נקודה שחורה, והוא מקום שמתחיל התולעת להתרקם, וצריך ליטלו משם בעומק, דאסור כמו התולעת עצמו.

מכיוון שלדעתו השרץ נאסר גם ללא שריחש, הרי שהנקודה השחורה נאסרת אף על פי שאין בה כרגע שום תזוזה. מכאן עולה שהרמ"א אכן נחלק על השולחן ערוך (ראה ביאור הגר"א, וראה גם בש"ך ובט"ז שם). למעשה הרבה מהפוסקים הספרדים החמירו בדין זה כמו הרמ"א. כך כתב הבן איש חי (שנה שנייה פרשת נשא אות ו) והכף החיים (סימן פד אות נד). אבל בעל ילקוט יוסף (איסור והיתר – כרך ב עמוד ר) פסק לקולה כדברי המחבר.

חשוב לציין שהש"ך (ס"ק כ) כתב שהרמ"א חולק על השולחן ערוך רק לכתחילה, אבל בדיעבד שנתבשלו מותרים. אם כן ודאי שאפשר לצרף שיטה זו גם לרמ"א אם יש עוד צדדים להקל וכמו שאנו מסבירים בהמשך.

ראינו ששרץ שנוצר לאחר שהפרי נתלש, וגם לא יצא מהפרי, הוא מותר. כיצד נדע האם השרץ שלפנינו נוצר כשהפרי היה מחובר או כשהפרי היה תלוש? השולחן ערוך פוסק כי כל עוד אנו מסופקים בכך עלינו להחמיר ולאסור פרי כזה:

פרי שהתליע, ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש – אסור (סעיף ז).

מדובר באיסורי תורה, ולכן יש להחמיר בכך. ולכן כאשר אנו ניגשים לדון בפרי שיש בו רק חשש נגיעות הרי שיש בפנינו ספק – שמא החרק גדל בתוך הפרי המחובר ולא ריחש, או גדל בפרי תלוש ולא יצא, ויתכן שגם אין בו חרק כלל וממילא אין בו כל איסור^[2].

3. חובת הבדיקה

כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת (שולחן ערוך פד, ח).

למרות שרוב הפרי מותר אנו חייבים בבדיקת הפרי שמא יש בו תולעת אחת. מדוע כאשר יש 'מיעוט מצוי' שבפירות אלו ישנם תולעים אנו מחוייבים לבודקם? מדוע לא נאמר שיהיה כאן 'ביטול ברוב'?
כמה תשובות יש בדבר:

א. בהלכות טריפות מצאנו כי ישנה החובה לבדוק את הריאה, למרות שמדובר רק ב'מיעוט מצוי'. מכך נלמד, כותב הרשב"א (תורת הבית, בית ג, שער ג, וכך כתוב כ ברמב"ן חולין ג, ב, וכך כתוב בר"ן), כי כך הדין גם בנידון שלנו. נראה שהסברא כאן דומה לדברי רש"י בעניין 'דבר שיש לו מתירים': רש"י (ביצה ג, ב) הסביר שאמנם יש דין 'ביטול ברוב' אך בסופו של דבר האיסור בפועל נאכל על ידי האדם. משום כך, אומר רש"י, כאשר 'יש לו מתירים' וניתן להתירו לחלוטין בקלות – עלינו לעשות כך. נראה שכך היא הסברא גם לגבי התולעים: מכיוון שניתן לבדוק את הפרי מהתולעים עלינו לעשות כך ולצאת מדי איסור^[3], שהרי גם לאחר שהתולעים בטלו ברוב הרי בסופו של דבר הם נכנסות לתוך האדם ומטמטמות את לבו.

ב. מכיוון שיש חשש שמדובר בתולעת שלימה הרי שיש כאן דין 'בריה' שאינה בטילה:

בריה, דהיינו כגון נמלה או עוף טמא… – אפילו באלף לא בטל.
ואין לו דין בריה אלא אם כן הוא… דבר שאסור מתחלת ברייתו, לאפוקי עוף טהור שנתנבל ושור הנסקל.
וכן צריך שיהיה דבר שלם, שאם יחלק אין שמו עליו, לאפוקי חֵלֵב.
וכן צריך שיהיה שלם (שולחן ערוך יורה דעה ק, א).

ג. נראה להוסיף שדין 'ביטול' לא שייך בדבר הנראה לעין. כאשר חתיכת שומן אסור נפלה לתוך מרק הרי יש מקום לדון מדין ביטול, אך כשיש חתיכה אסורה יחד עם שתי חתיכות מותרות וודאי שלא נאמר שהיא בטילה בתוכן. כאשר כל חתיכה ניכרת הרי שכל אחת מהחתיכות עומדת בפני עצמה והן אינן בטילות זו בזו. כך הדבר גם לעניננו: כשנפתח את הפרי נראה בעין את התולעת, ואם כן לא ניתן לומר שהיא בטלה בתוך ה'רוב' של הפרי^[4].

מטעמים אלו אנו נאסור פרי נגוע באכילה, עד שייבדק. אמנם אם הפרי לא נבדק והוא כבר בושל, בזה נתיר בדיעבד את התבשיל, שהרי יש כאן 'ספק ספיקא': ייתכן שאין כאן תולעת, ואם יש תולעת ייתכן שהיא נמחתה בבישול (שולחן ערוך פד, ט). יש כאן גם ספקות נוספים – שמא התולעת לא רחשה על הארץ ולא יצאה מחוץ לפרי, ואחרי הבישול היא בטלה בשישים.

בבית לא נסמוך לכתחילה על הטחינה, ולא ניכנס לחשש של 'ביטול איסור לכתחילה', אולם במפעלים לפעמים קשה להחמיר בכך: מדובר בכמויות עצומות של מזון, ובדיקתו תייקר מאוד את המוצרים הכשרים, והדבר עלול לגרום לציבור לרכוש מוצרים ללא הכשר. משום כך יש מקום להקל בכך, אולם כאמור בבית יש לבדוק את הפירות ולא לסמוך לכתחילה על טחינתם.

4. האם בדיקה בעין מספיקה?

הבאנו שלשה טעמים מדוע התולעת אינה בטילה ברוב: משום שיש כאן 'מיעוט המצוי', משום שיש כאן 'בריה' שלימה, ומשום שהתולעת נראית לעין ועומדת בפני עצמה.

מעתה עלינו לדון לפי טעמים אלו בדינו של פרי שנבדק כראוי, אך יש חשש שעדיין נותרו בו שרצים:

א. לפי הסברא הראשונה שהבאנו פרי רגיל חייב בדיקה משום שיש 'מיעוט המצוי' שתמצא בו תולעת. אולם סברא זאת אינה שייכת לאחר שבדקנו בעין את הפרי, ואף שטפנו אותו וכו'. במקרה כזה הסיכוי שיש כאן תולעת קטן מאוד, ומעתה אין כאן כבר 'מיעוט המצוי' אלא 'מיעוט' סתם שבו אין חובת בדיקה. ישנה מחלוקת מהו 'מיעוט המצוי': יש שסברו שזהו מציאות סטטיסטית של עשרה אחוזים, ויש שאף החמירו בפחות מכך, ויש שסברו שרק קרוב לחמישים אחוז הם 'מיעוט המצוי'^[5]. אולם הרב פרידמן ממכון התורה והארץ העיר כי ברור שחז"ל לא פעלו לפי סטטיסטיקה, אלא לפי מראה העין והתחושה^[6]. משום כך ברור שאם בדקנו את הפרי וניקינו אותו, לא 'מצוי' כאן חרקים, ולכן ניתן לאכול את הפירות.

ב. נעבור לסברא השלישית שהבאנו לעיל: אנו הוספנו סברא לפיה תולעת אינה בטילה משום שהיא ניכרת בעין. סברא זו אינה שייכת בנידון דידן, שהרי בפרי רגיל שיש בו נגיעות לאחר בדיקה נוכל לראות את החרק, אולם כאשר מדובר בפרי שנבדק הרי שהחרק איננו נראה ולכן אין לחשוש^[7].

ג. נחזור עתה לסברא השנייה לפיה התולעת לא בטלה כי היא 'בריה'. משלש סיבות אין דין זה שייך בנידון שלנו: הסיבה הראשונה היא המבואר בשולחן ערוך (יורה דעה ק, א) שאין דין בריה אלא אם כן הוא "דבר שאסור מתחילת ברייתו לאפוקי עוף טהור שנתנבל ושור הנסקל". מכאן למד הפלתי (יורה דעה ק ס"ק ד) שמכיוון שלפני שהשרצים רחשו או יצאו מהפרי הם לא נאסרו הרי שלא שייך כאן דין 'בריה'. ניתן לצרף את דעתו כעוד סניף להיתר^[8]. הסיבה השנייה היא משום שדין 'בריה' הוא לפי אחרונים רבים רק כאשר ידוע בוודאות שיש כאן בריה אך לא כאשר יש רק חשש לבריה. המקורות לכך הובאו במאמרו של הרב בלס במאמר שפורסם ב'תחומין' (כרך ל, עמוד 458). לדעתי יש סיבה שלישית מדוע אין כאן דין בריה: לעיל הבאנו את דברי השולחן ערוך בדין 'בריה': "וכן צריך שיהיה דבר שלם, שאם יחלק אין שמו עליו, לאפוקי חֵלֵב". כוונת הדברים לדעתי היא כזאת: כאשר נחתכת חתיכה מזבוב או נמלה אנו נקרא לה 'כנף זבוב' או 'רגל נמלה'. אולם בריה שכשהיא תיחתך היא תישאר בשמה הראשון הרי זה מוכיח שמדובר בדבר חסר חשיבות. 'בריה' אינה בטילה ברוב בגלל חשיבותה, אולם כאשר היא יצור זעיר אין לה חשיבות והיא תתבטל ברוב^[9].

5. מתעסק בדין שרצים

סברא נוספת להיתר מובאת בכמה אחרונים: כאשר אדם אוכל פרי נגוע הוא אינו עוסק באכילת השרץ, ואינו מתכוון לאכול אותו או להנות ממנו. הוא עוסק באכילת הפרי, ואף אינו יודע על קיומו של שרץ בתוך המאכל. יש כאן לפיכך דין של 'מתעסק'.

אמנם במאכלים אין 'מתעסק' שהרי האדם נהנה מטעם המאכל: "המתעסק בחלבים ועריות חייב, שכן נהנה" (כריתות יט, ב). אולם האם כך הדבר גם באכילת שרצים? הרי האוכל כלל אינו נהנה מאכילת התולעת. אדרבא, התולעת היא דבר מאוס והאדם נגעל ממנה^[10]. לכן, במקרה כזה אכן ניתן לומר שיש כאן קולא נוספת שהרי אכילת השרצים היא רק כ'מתעסק'.

אמנם סברא זאת ניתנת להצטרך להיתרים אחרים, אך קשה להסתמך עליה בפני עצמה משום שכפי שציין הגאון הרב שלמה זלמן אוירבאך היא אינה מוסכמת:

בענין החשש מתולעים מפני מיעוט המצוי, לצערנו הוא דבר מצוי וחמור מאד, שהרי גם בכהאי גוונא שאי אפשר לבדוק אלא על ידי טורח גדול מאד שזה ודאי רק מדרבנן, אפילו הכי החמירו בזה הפוסקים… וכן במה שהעלה הגאון בעל שיבת ציון בסימן כח דאם זה ממש מאוס אפשר דחשיב לגבי התולעת כדין דבר שאינו מתכוין וכמתעסק בעלמא, וגם ראיתי בדרכי תשובה סימן פד אות כח שהביא כדברים האלה מהגאון בעל בית אפרים, אך גם כתב שלא הסכימו לזה, וכן באמרי בינה בדיני בשר בחלב סוף סימן ב הביא דבר זה מגאון אחד, והוא אין דעתו נוחה מזה (מנחת שלמה תנינא חלק א, סימן סג)^[11].

6. המסקנה למעשה

מסקנת הדברים היא שלאחר בדיקה כפי היכולת, מותר לאכול הפרי והירק ואין לחשוש לכלום מכמה סיבות:

א. אולי לא נשארו תולעים.

ב. ואם נשארו אולי לא שרצו בארץ והם תולעים מותרים.

ג. ואם נשארו הרי הם מיעוט קטן מאוד שדינו להיבטל.

ד. ואין לחשוש לאיסור בריה כפי שהסברנו.

ה. ובנוסף יש כאן מתעסק.

[1] בעריכת הרב שמואל ישמח. גם רוב ההערות מפרי עטו.

[2] גם כאשר יש חשש שהתולעים גדלו במחובר הרי שניתן להתחשב בדעת רבנו תם וסיעתו הנוקטים שגם בזה צריך שהחרק יפרוש, ומצרפים זאת כספק (זבחי צדק אות מב; צמח צדק פסקי דינים אות כא-כז; משכנות יעקב יורה דעה יז. בגינת ורדים יו"ד כלל א סימן יח אף צירף זאת כ"ספק גדול" ודעתו נוטה שכן הלכה).
ואל תאמר שאין כאן ספק ספיקא בגלל שאין זה ספק ספיקא המתהפך. כי השולחן ערוך מחשיב זה כספק ספיקא בסימן פד סעיף ט: "עבר ובישל תוך י"ב חדש, בלא בדיקה, אם יכול לבדוק, בודק. ואם לאו, מותר". והסביר הבאר היטב (ס"ק כא בשם הש"ך ס"ק כט): "הטעם איתא ברשב"א שיש כאן שני ספיקות ספק היה שם רחש או לא ואם תמצי לומר היה שמא נמוח ונתבטל לכך הולכין בו להקל" ועיין בפרי מגדים משבצות זהב סימן פד סוף ס"ק ח שכתב: "ולענין אי מותר לקנות מיני הריפות גרויפי"ו והיר"ז בלי בדיקה הכל לפי הזמן והמקום בארצות החמין ובזמן החום אין אוכלים אלא לאחר הבדיקה אף דהוה ספק ספיקא שמא אין בהם ושמא לא פירשו חדא היכא דאיכא לברר בקל מבררינן ועוד דבימות הקיץ שכיח הוא לכן שומר נפשו לא יאכל עד לאחר הבדיקה". ראה גם בחידושי הרי"ם (חלק ד, יורה דעה, סימן פד סעיף ה) שכתב בעניין בדיקת קמח שספק יש בו תולעים: "נהי דלכתחילה יש לבדוק מכל מקום אין לנו להחמיר לבדוק אלא כפי מה שעינינו רואות, ולא לומר עוד שאין בקיאים מחמת קטנות החרקים המצויים בקמחים, דמכל מקום כל שבודקים ואין רואים – מדי ספיקא לא יצאנו, והוי ספק ספיקא". ועיין בהגיוני משה על הש"ס של אמו"ר זצ"ל חלק א עמוד קל.

[3] וכן מבואר בדברי הרשב"א (חולין ט, א, ד"ה 'אמר') שחובת הבדיקה ב'מיעוט המצוי' היא כדי "שלא יהא כמעלים עיניו מן האיסור", וכעין זה בשו"ת הריב"ש (סימן קצא, ד"ה 'גם').

[4] יש להביא ראיות לסברא זאת מכמה מקורות: א) בט"ז (או"ח תרלב, סק"ג) ופרמ"ג (משבצות זהב, שם) תמהו כיצד כתב הלבוש שסכך מעורב המחובר בסכך תלוש בטל ברוב, והרי הסכך ניכר וניתן לבררו?! החת"ס (שם, וביתר אריכות בחידושיו לחולין יא, א, ד"ה 'כגון') אכן הסביר שהלבוש פסק כך רק כאשר הסכך המחובר איננו ניכר. ב) הרמב"ם (מאכלות אסורים ג, טו-טז) כתב שחמאת גויים אסורה בגלל החלב שיש בה, והוא אינו בטל בתוך החמאה משום שהוא ניכר. הרשב"א (תורת הבית, בית ג שער ו) חלק וסבר שכאשר לא ניתן לברר דבר מתוך דבר הרי הוא בטל ברוב גם אם הוא ניכר. בעניין כלי הבלוע מאיסור נחלקו הרשב"א (שנפסק בשולחן ערוך יורה דעה קב, ג) והרא"ה (הובא בש"ך ובפר"ח בס"ק ח) האם יש בזה ביטול, שהרי ניתן להגעילו ואז יהיה האיסור ניכר. הרא"ה החמיר, אך הרשב"א היקל למרות שלכאורה כאן ניתן לברר את האיסור. לכן צריך לומר שהרשב"א מסכים שאם גם אחרי הבירור האיסור לא יעמוד בפני עצמו הרי הוא בטל ברוב. ג) בעניין תולעים כתבו כמה אחרונים שאין בהם דין ביטול משום שניתן להכירם על ידי בדיקה: חכמת אדם (ריש הלכות תערובות, כלל נא, סעיף א), שו"ת ישועות מלכו (יו"ד, סימן יג), תשובות רבי אליעזר גורדון (מהדורת ת"ש, סימן יא), שו"ת שואל ומשיב (קמא, חלק ב, סימן מג), שו"ת ארץ צבי (לגרא"צ פרומר, חלק ב, סימן מא, אות ב), חזון איש (יו"ד, סימן יד [א], אות ו), פרי תואר (ס"ק טו), ישועות יעקב (ס"ק ה), כרתי ופלתי (ס"ט יט), ועוד (וראה גם פרמ"ג ס"ק יא).

[5] המשכנות יעקב (שם) נקט שהוא עשר אחוז, וכמה מאחרוני זמננו נקטו שטוב להתחשב בדעתו (מנחת שלמה חלק ב סימן סא, אות א; הגרי"י פישר ב'אבן ישראל' חלק ב הלכות שחיטה פרק ז הלכה ב; ועוד), ויש שנקטו שגם בפחות מעשרה אחוז נחשב 'מיעוט המצוי' (הגרי"ש אלישיב 'הליכות שדה' 143 עמוד 7; וראה בזה בשו"ת צמח צדק מליובוויטש סימן מז אות ג). אמנם בשו"ת הריב"ש (סימן קצא) כתב "שהוא קרוב למחצה" (ושמעתי מהרב יצחק יוסף שהוא משלושים ושלושה אחוז ומעלה), וכך כתוב בבית אפרים (שם) וכן נראה בשפת אמת (שם), וכך כתוב במשנה הלכות (חלק ז סימן צט), וכן סובר הגאון הרב מאזוז (לכם יהיה לאכלה עמוד 7), וכן סובר כנראה הגר"ע יוסף (תולעת שני חלק א, צב).

[6] כך כתב הגר"ש ישראלי (התורה והארץ חלק ג עמוד 151) וכעין זה כתב בשו"ת שבט הלוי חלק ד סימן פא (וראה בדבריו בחלק ח סימן קפ).

[7] וכך כתוב בשו"ת חבלים בנעימים (לגרי"ל גרויבארט, חלק ד סימן כב). בשו"ת ארץ צבי (חלק א, סימן פח) כתב שכל הנאמר ששרץ שניכר אינו בטל הוא רק כאשר השרץ ניכר אלא שצריך טורח ומאמץ למוצאו, אולם כאשר גם אחרי מציאתו קשה לזהות את השרץ "בראשית ההשקפה" והוא ניכר "רק אחרי העיון הדק היטב" בזה הוא בטל ברוב מן התורה (וראה כעין זה ב'בדיקת המזון כהלכתה' לרב ויא חלק א עמוד 135). זאת ועוד: כמה וכמה אחרונים סברו שכאשר מציאת השרץ מצריכה טורח גדול הרי הוא בטל ברוב מן התורה (שו"ת צמח צדק מלובביטש, יו"ד סימן ע; ערוך השולחן יו"ד פד, פא; שם ק, ז; וכעין זה ברב שלמה קלוגר בשו"ת 'טוב טעם ודעת' מהדורה ג' חלק ב סימן לב) ויש שסברו שכל שרץ שאינו ניכר לעין ממש הרי הוא בטל מדאורייתא (שו"ת אריה דבי עילאי או"ח סימן ו). וראה גם במה שכתב בעל המעיל צדקה (כנפי יונה יו"ד סימן פד דף סב, א( שכל שלא יודע שהוא מתולע אין צורך לבודקו "בבדיקה גדולה שכזאת" שהרי בדיעבד הוא בטל, שאם לא נפסוק כך לא נוכל לאכול כלום "כי יבדוק אחד ולא ימצא בו תולעת, ויבדוק אחד אחריו שיש לו חוש הראות יותר ממנו וימצא הרבה מהם? והדבר קשה להורות לרבים להחמיר, והמחמיר לעצמו – רשאי". וראה בכל זה בקונטרס 'לכם יהיה לאכלה' (לרב איתם הנקין, הוצאת המכון לרבני יישובים קרית ארבע, עמוד 18-21, ומשם הובאו רבים מהמקורות בהערותינו למאמר זה).

[8] דבריו הובאו בפתחי תשובה סימן ק ס"ק א ומביא שבתשובות טור אבן סימן כו חולק עליו וטען שדווקא מה שנאסר בגלל התערבות חיצונית כעוף שנתנבל או שור הנסקל אינו נחשב בריה. ואף הוא עצמו כתב שלא לסמוך על טעם זה לבד ש"חס וחלילה להקל עם כל זה בשום צד" אבל דעה זו מקובלת כסניף להיתר ועיין בדרכי תשובה סימן ק ס"ק ד.

[9] כיוון בזה הרב לסברתם של כמה אחרונים (מהרז"ו הלוי ב'עמק ברכה' יו"ד סימן לד, וכעין זה בחזו"א יו"ד יד [א] סוף אות ו, ובאגר"מ יו"ד חלק ד ב, ובמנחת שלמה חלק ב סימן סא בתשובה השנייה, וראה גם דרכי תשובה פד סק"ח בשם החכמת שלמה). ניתן לצרף כאן עוד סברא מדוע אין כאן דין 'בריה', והיא דעת הסוברים שבדבר מאוס אין דין 'בריה' (רמ"א יו"ד קג, א, כפי שהבינוהו בחוו"י ופת"ש ועוד, אף שרוב האחרונים הבינוהו באופן אחר; מחצית השקל שם סק"א בשם המגיד משנה; שו"ת להורות נתן חלק יב סימן ס שלדעתו כך דעת הרמב"ם; כתב סופר יו"ד סג; ערוה"ש יו"ד קג יא; ועוד).

[10] סברא זאת הובאה בשו"ת שיבת ציון סימן כח ד"ה 'וליישב', התעוררות תשובה חלק ד יו"ד לז בשם דודו מהר"ש בן החת"ס, וכן בשו"ת הריב"ד למהר"י פרידמן יו"ד סימן ו, וכן הורו האור שמח והרוגצ'ובר (הובאו ב'תשובות מנחם' יו"ד סימן כח), ודייק הרוגצ'ובר כך מרש"י (צפנת פענח מאכלות אסורים פרק ב הט"ו), וכך כתבו עוד אחרונים. וראה מה שכתב בזה בשו"ת ערוגת הבושם יו"ד עח ג, ובשו"ת להורות נתן חלק יב סימן סא.

[11] אנו מביאים כאן תשובתו של האגרות משה (יורה דעה חלק ד סימן ב) החשובה מאוד לעניננו:
"שמעתי איזה אנשים אמרו בשמי איזו סברה בעניין התולעים הקטנים שנודע שנמצאים בהרבה ממיני הירקות. והנה ידוע שלא אמרתי בזה שום הכרעה. ולהיפך דעתי נוטה יותר להקל, וכמו שהזכרת בשאלה, שאתה ובני הרה"ג מוהר"ר שלו' ראובן שליט"א כתבתם לי, שאפשר שדבר שלא נראה למעשה להדיא לעינים אינו אסור, ולכל הפחות אינו בחשיבות בריה שלא תיבטל בתערובת כדאיתא בשו"ע יו"ד סי' ק', וזה נוסף ללימוד הזכות שמוזכר בערוך השולחן סימן ק' סעיפים יג – יח, או שאפשר לסמוך על דעת הסוברים שבריה בטלה בקרוב לאלף, או שבריה שאינה קיימת לעולם בעין בפני עצמה והיא נדבקת בתערובת ואי אפשר להפרידה משם – בטלה, או משום שרבנן לא גזרו שבריה לא תיבטל בדבר מאוס שנפשו של אדם קצה בו.
וגם כמו שאמרתי לך ולעוד הרבה אנשים שבכלל יש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העולם ולהיכא עמא דבר, ואסור להוציא לעז על דורות הקדמונים שלא הקפידו בדברים אלה משום שלא ידעו מהם …. ועל כן אמרתי שבלי לעיין היטב בדבר, שזה קשה לי כעת, אי אפשר להכריע לחומרא ולפרסם שיש איסור בדבר, וכל שכן שאין רצוני שיזכירו שמי כאחד מהאוסרים".