בריה שלא מרגישים טעמה

2. בריה: חומרה בשיעור או חידוש

הנה דין בריה נלמד מפסוק בתורה.

אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם (ויקרא פרק יא פסוק מג).

כך מובא במשנה:

כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב? רבי שמעון אומר: כל שהוא, וחכמים אומרים: כזית. אמר להן רבי שמעון: אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא, שהוא חייב? אמרו לו: מפני שהיא כברייתה. אמר להן: אף חטה אחת כברייתה (מכות יג, א).

מפרש רש"י:

באוכל נמלה גרסינן, שהוא חייב – משום שֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ.

וראה ברש"י (עירובין כח, א ד"ה פוטיתא, ומכות טז, ב), שכתב וז"ל:

שאין בו כזית, ואפילו הכי, כיון דבריה היא, אכילה היא, ולוקה וכו' וכתיב בתורת כהנים (ויקרא יא, מג) אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם.

והנה בפסוק זה, שהוא מקור איסור בריה, לא נזכר לשון האיסור בלשון אכילה, רק בלשון שיקוץ, לבל נשקץ נפשותינו. אך לשון אכילה, לא נזכר בו.

וכן דייקו התוספות (חולין צו, ב ד"ה ורבי יהודה) וז"ל:

יש לאו דשרץ, דלא כתיב בהו אכילה, כגון אל תשקצו (ויקרא יא). וההיא לא לקי אלא בחי, משום בריה.

מבואר כי לא נקטה תורה לשון "אכילה" בפסוק זה, ומכאן יש מקום לומר, שנתחדש בבריה איסור בפני עצמו, שגדרו "אכילת בריה". ולו יצויר, אם היתה לפניו בריה גדולה, ואכל ממנה כזית, לא נוכל לחייבו מן התורה, כי לא איסור אכילה יש כאן, אלא איסור בריה. ואמנם תוגדר פעולתו "מעשה אכילה", כי גרונו נהנה טעם בשר בריה בשיעור כזית, אבל לא שיעור כזית אסרה תורה, אלא בריה שלימה, והוא אכל רק כזית.

כך פירש הגאון בעל מנחת חינוך, בשיטת התוספות, וז"ל (פרשת שמיני מצוה קסג, אות ד):

אך תוספות בחולין צו, ב ד"ה ור' יהודה ותוס' מכות טז, ב ד"ה ריסק כתבו, דאותם לאוין דלא כתיב בהו אכילה בשרצים, כגון אל תשקצו, אין לוקה על כזית על אלו הלאוין, רק באוכל כל הבריה, ועל הלאוין דכתיב לשון אכילה לוקין על כזית גם כן, אף בלא בריה. אך באותם דלא כתיב אכילה, לא מהני כזית, רק בריה שלימה. והתוספות לשיטתם, דהטעם כיון דכתיב שרץ, משמע שלם. אך היכי דכתיבא אכילה משמע בכזית גם כן, אף דלא הוי שלם, אבל היכי דלא כתיב, צריך דוקא שלם, בין קטן ובין גדול הרבה.

עוד כתב שם בהמשך (שם אות ז) וז"ל:

ולשיטת תוספות וראשונים, דעל נמלה לוקה חמש מאלו הלאוין הכפולין, וקצת לאוין דלא נאמר בהם לשון אכילה, ולשיטת התוספות אינו חייב על כזית, מחמת אלו הלאוין, רק באוכל כל הבריה. אם כן הדין כך, אם אכל כזית ולא בריה, דאין לוקין רק מחמת הנהו לאוין דכתיב בהו אכילה, בודאי אינו חייב שלא כדרך אכילה, ומכל שכן בנפסדה ממאכל אדם, כמו כל איסורים שבתורה. אך באכל הבריה כולה, אפילו כל שהוא, דחייב משום כל הלאוין, חייב משום לאוין דאכילה גם כן, ע"ש בתוס' חולין, לוקין על כולם, אף בנפסד והוא שלא כדרך אכילה, כיון דחייב בכל שהוא, והוא כסברת רש"ל ומהריב"ל, אף דכתיב אכילה, מכל מקום כיון דגזרת הכתוב דחייב בכל שהוא, חייב גם כן אף שלא כדרך הנאתו.

נמצא כי כשם שבשאר איסורי אכילה, לא אסרתם תורה אלא אם נהנה בשיעור כזית, בדיוק באופן זהה, לא אסרה תורה אכילת בריה אלא אם נהנה מבריה שלימה. אבל אם יאכל כזית מבריה גדולה, אין זה שיעור ההנאה שאסרה תורה.

היה נראה לכאורה, שהבנה זו, שלא נתחדשו באיסור בריה שאר דיני מאכלות אסורות (כי לא נזכר האיסור בלשון אכילה), היא גם משמעות דברי הרמב"ם (מאכלות אסורות פרק ב הלכה כא):

זה שאמרנו בפרק זה האוכל כזית, כשאכל כזית מבריה גדולה או שצרף מעט מבריה זו ומעט מבריה זו שבמינה, עד שיאכל כזית, אבל האוכל בריה טמאה בפני עצמה כולה, הרי זה לוקה מן התורה. ואפילו היתה פחותה מן החרדל, בין שאכלה מתה בין שאכלה חיה, ואפילו סרחה הבריה ונשתנית צורתה, הואיל ואכלה כולה לוקה.

מבואר בדבריו, כי בכלל דין בריה נתחדש שגם בריה סרוחה אסורה. ואף שהשתנתה צורתה, בכל זאת, האוכלה חייב מלקות. ומזה מוכח לכאורה, כי לדעת הרמב"ם, שונה דין בריה מכל שאר מאכלות אסורות. ואף שלא יהא בה כל הנאה וטעם, בכל זאת נותרה הבריה באיסורה.

אכן במגיד משנה מבואר לא כן. לדעתו, לא שונה דין בריה משאר מאכלות אסורות, ורק "חומרה בשיעור" הוא שנתחדש בה, והוכיח דבריו מסתירה ברמב"ם. שהרי אינו מובן כיצד נקט כאן הרמב"ם שבריה אסורה, גם אחר שנסרחה ואיבדה צורתה. הרי כתב הרמב"ם עצמו, בפרק יד, שמאכל שהסריח אינו בכלל החיוב, כלשון המגיד משנה (מאכלות אסורות פרק ב הלכה כא):

ומה שכתב רבינו אפילו סרחה הבריה וכו'. הוא בשלא סרחה והבאישה עד כדי שלא תהא ראויה לאדם. אבל אם סרחה כל כך, כבר ביאר רבינו פרק ארבעה עשר, שמי שאכל אוכל האסור, אחר שהסריח והבאיש, ובטל מאוכל אדם, הרי זה פטור. וכן הוא, דהלכה כרבן שמעון דאמר נבלה שאינה ראויה לגר, לא שמה נבלה, וכמו שיתבאר שם.

מבואר, כי לו סרחה הברייה, ואיבדה צורתה, שאינה ראויה כלל למאכל אדם, שווה דינה לשאר מאכלות אסורות, ואין בה חיוב. ומה שכתב כאן שהיא עדיין אסורה, גם אחר שנסרחה, זהו משום שמדובר בבריה שעדיין ראויה במקצת למאכל אדם.

היה אמנם מקום לפרש את דברי הרמב"ם באופן אחר, כמו שנקט המנחת חינוך, אבל גם הוא הודה בסופו של דבר, שאין להרהר אחר הבנת הרב המגיד, וזה לשונו:

ונראה מלשון הר"מ דקאי דוקא על שאכלו כולו, היינו בתורת בריה, חייב בסרוחה. אבל באוכל כזית ואינו בריה, אינו חייב בסרוחה…

וראיתי בהרב המגיד שכתב דהא דכתב הר"מ נסרחה היינו בראוי לאכול לאדם עדיין, דאי בשנפסדה מאכילת אדם, כבר ביאר רבינו פרק י"ד שמי שאכל מאכל איסור, אחר שנפסד מאכילת אדם, הרי זה פטור עכ"ל בשינוי לשון קצת. ואיני יודע כוונתו, אי דראוי למאכל אדם, למה כתב דבר זה אצל בריה. אפילו בלא בריה, רק כזית, גם כן הדין כן. דראוי למאכל אדם, חייב. ולומר דכוונת הר"מ דודאי בכזית חייב, אך בבריה, כיון שנפסדה ונשתנית צורתה, הווה אמינא דאינו בריה, קמ"ל דחייב, מהיכי תיתי לומר דבר זה. כיון שהיה שלם, חייב משום בריה.

ולולא דברי הרב המגיד הייתי אומר, דכוונת הר"מ דמיירי בסרוחה, שאינה ראויה למאכל אדם, דאינו חייב בכל איסורין. דאין לוקין שלא כדרך אכילתו, עיין פי"ד ה"י. על כן באינו בריה, דצריך כזית, הוי ככל איסורין שבתורה, דאינו חייב שלא כדרך אכילתו. רק בבריה, דמחייב על כל שהוא וכו' חייב גם כן על שלא כדרך אכילה, וגם כן בנפסדה וכו' ובכל שלא כדרך אכילה וכו', אך בטלה דעתי נגד דעת הרב המגיד.

לאחר ששלחתי דברים אלה אל הרב קמינצקי, השיב לי את הדברים הבאים:

לענ"ד כת"ר טעה בהבנת דברי המ"מ. הרי המ"מ מביא גמ' מפורשת במכות דבבריית נשמה כל שהוא יש מלקות. וברור שאין בזה הנאת החיך, א"כ כיצד הוא מחייב?

ובע"כ לכו"ע חייבים גם על שרץ כל שהוא גם אם אין לו טעם. [כפי שהבאתי בתגובתי באמונת עיתך, חבל ראשונים הכותבים כן, ואין מי שחולק על כך]. המ"מ רוצה לומר שכאשר השרץ הסריח, אין הוא שונה מכל איסור אחר, המותר כשהסריח. המנחת חינוך חולק וסובר שרק דבר התלוי בטעם, כשבטל טעמו בטל איסורו, אבל שרץ שאינו תלוי בטעם, סובר הרמב"ם שגם כשבטל הטעם נשאר האיסור. ד"א זו מחלוקת בין הרמב"ם לשו"ע יורה דעה הלכות בהמה וחיה טהורה פד יז שרץ שרוף, מותר לאכלו משום רפואה, דעפרא בעלמא הוא. כלומר השו"ע סובר שלמרות ששרץ נאסר גם בלא טעם, כשיש טעם פגום, אין הוא נחשב כלל לשרץ, ומותר. בדומה לכל איסור, שברגע שנפגם או נשרף, אין הוא נחשב לאיסור כלל.

לטענתו, נחלקו המגיד משנה והמנחת חינוך, רק בשרץ שכבר השתנה והסריח, וטעמו אבד. כי רק בו, סבור המגיד משנה שלדעת הרמב"ם פטור, ולפי המנחת חינוך הרמב"ם מחייב. אבל בשרץ שמלכתחילה אין בו שום טעם, יסכימו המגיד משנה ומנחת חינוך, שיש בהם איסור. כי רוב השרצים אין להם טעם, ודווקא בהם חידשה התורה איסור בריה.

ומה שכתב שכל שרץ נאסר בכל שהוא, גם אם אין בו טעם והנאת החך, כלל לא נראה לי. מנין לו זאת שהשרצים אין בהם טעם, הרי יתכן שיש בהם סוג הנאה מסוימת, כמו שיש הנאה בגרגיר מלח.

מלבד זאת, אם שינתה התורה דין שרצים ואיסורם, שלא יהיו כשאר מאכלות אסורות, אלא ייאסרו אפילו בלי הנאה וטעם, לא היה כל מקום לקושיה של הרב המגיד (שהקשה מדוע סתר הרמב"ם עצמו). הרי כיון שדין בריה שונה מכל איסור, לכן נקט הרמב"ם שאסור, גם בהסריחה.

ואף שהיה מקום לומר את החילוק של הרב קמינצקי, אחר העיון בדברי הרמב"ם נראה, שהוא לא סובר חילוק זה.

כי הנה כתב הרמב"ם (מאכלות אסורות פרק יד הלכה י – יא) וז"ל:

כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה, חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת בלשון בשול ובלשון הקדש לאסור אותן ואפילו שלא כדרך הנייה.

כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו או שאכל חלב חי, או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור, ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב.

מבואר, כי רק בשר וחלב וכלאי הכרם, הם שאסורים אפילו בהיותם מסריחים. ואם כדברי הרב קמינצקי, היה לו לרמב"ם למנות גם את איסור בריה עמם. וכיון שלא כלל דין בריה עמם, מוכח שהוא ככל שאר מאכלות אסורות.

תחילה חשבתי כי ניתן אולי לתלות את המחלוקת הנ"ל, אם איסור בריה שווה לכל הדינים, מלבד החומרה בשיעורו. או שהוא חידוש בפני עצמו, ושונה משאר דינים, במחלוקת רש"י ותוספות, בטעם דין בריה. לרש"י, טעם האיסור הוא משום חשיבות, כמו שכתב (שבועות כא, ב ד"ה מפרש) וז"ל:

בריה טעמא מאי, משום דחשיבא וכו'.

הווי אומר, שווה דין איסור בריה לאיסור בגודל כזית, מפאת החשיבות שיש לדבר שלם. נמצא לפיו, כי זהו חידוש רק בנוגע לשיעור האיסור. אבל לגבי שאר הדינים לא חילקה התורה, לכאורה, בין בריה, לשאר מאכלות אסורות.

ולפי תוספות, הטעם לאיסור בריה שונה (חולין צו, א ד"ה מאי):

דטעמא דבריה הוי, כאילו פירש הכתוב, שלא תאכל בין גדול ובין קטן.

כלומר, אסרה התורה שרצים, גם אם הם קטנים. לכאורה משמע, שחידשה התורה איסור שונה משאר מאכלות אסורות, ואין איסור בריה שווה לשאר איסורי אכילה.

אמנם אחר העיון חזרתי בי, כי הנה נפסק להלכה שאין דורשים טעמא דקרא. ואם אמרה התורה שבריה אסורה, הגם שיש לזה טעם, אין בכוחי לומר מסברא, שדווקא כשהבריה בעלת חשיבות יחול החיוב, אבל בצורה אחרת לא. אלא ודאי גם רש"י מודה לתוספות, שהתורה אסרה שרצים, ורובם קטנים, על כן גם שרץ קטן אסור, בכל אופן. ולא כתב שיש לבריה חשיבות אלא משום, שבא להגדיר את חידוש התורה, שחידשה שבריה נידונה כאיסור בשיעור כזית, שהיא אכילה חשובה. וגם תוספות לא חולק על רש"י, לגבי הדין הזה, שיש לבריה דין של כזית.

וכן כתב המהר"ם שי"ק וזה לשונו (מהר"ם שיק תריג מצוות, פרשת שמיני מצוה קסג):

והנה שרצים מיקרי בריה, ובריה קיימא לן דאפילו בכל שהוא חייב וכו' (והביא מחלוקת רש"י ותוספות). ומטעם זה לא הבנתי דברי המנחת חינוך שכתב, דבבריה איכא למימר כדעת מהרש"ל בשבועות כג, דשלא כדרך הנאתו, לכל הפחות כל שהוא הוי. ממילא הוא הדין בשרץ, דהוא בריה, דכל שהוא אסור, גם שלא כדרך הנאתו אסור.

וקשה דמה ענין זה לזה, כיון דהטעם לרש"י משום חשיבות, ולתוספות דהוי כמפרש חשבה התורה הבריה כזית שלם, אם הוא שלא כדרך אכילה הרי הוא פטור, ולא חשוב אכילה. ואם כן למה יתחייב בבריה, הרי לא הוי אכילה.