ברכת הגומל

3. על איזו דרך מברכים?

בימינו מצויות מאוד הנסיעות, ורבים נוסעים בכל בוקר מרחק רב לעבודתם. האם הם חייבים בברכת הגומל?

בדברי הגמרא נזכר כי 'הולכי מדברות' חייבים לברך 'הגומל', ועלינו לדעת האם מדובר דווקא במדבר או שמא בכל דרך ארוכה או מסוכנת?

האם נוכל ללמוד מדברי השולחן ערוך (ריט) כיצד פסק בדין זה?

סעיף א: ארבעה צריכים להודות: יורדי הים כשעלו ממנה, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימנך: 'וכל החיי"ם יודוך סלה' – "חולה" "יסורים" "ים" "מדבר".

מדוע כתב השולחן ערוך 'הולכי מדברות' ולא 'הולכי דרכים'? לכאורה יש מקום להוכיח מכאן כי רק העובר 'מדבר' ממש חייב בברכת הגומל. אמנם ייתכן שאין כאן ראיה, שהרי השולחן ערוך רק מצטט את דברי הגמרא בלי להביע את דעתו בנושא.

בסעיף ז מביא השולחן ערוך מחלוקת מפורשת בנידון זה:

סעיף ז: באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים. ובספרד נוהגים לברך מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה. ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך, ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר – אפילו בפחות מפרסה.

מדברי השולחן ערוך עולה שניתן להוסיף על 'הולכי מדברות' גם מצבים נוספים של סכנה. הויכוח בין המנהג באשכנז למנהג בספרד הוא רק בשאלה האם בכל דרך יש סכנה, אולם שני המנהגים מסכימים שכאשר יש בדרך מסויימת סכנה ודאית אזי יש לברך 'הגומל' אף על פי שהדרך לא עברה ב'מדבר' כפי שהוזכר בגמרא.

אלא שמדברי השולחן ערוך בסעיף ט עולה כי דבר זה אינו ברור כלל, 

ולדעתו אין להוסיף על ארבעת המקרים שהובאו בגמרא:

הני ארבעה לאו דווקא, דהוא הדין למי שנעשה לו נס, כגון שנפל עליו כותל או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו או שעמד עליו בעיר אריה לטורפו או אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצול מהם וכל כיוצא בזה – כולם צריכים לברך הגומל, ויש אומרים שאין מברכין הגומל אלא הני ארבעה דוקא, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות.

ניתן להבין כי לפי פסיקת השולחן ערוך במקרי סכנה שלא נזכרו בגמרא אין חובה לברך 'הגומל', והרוצה להדר טוב שיברך כדי לחשוש לדעה הראשונה, אלא שעליו להימנע מהזכרת שם ומלכות, שהרי הדעה השנייה היא העיקרית. לפי הסבר זה הדברים סותרים לכאורה את דברי השולחן ערוך בסעיף ז'^[4].

הרב משאש (שמש ומגן חלק ג סימן סג, אות י) כתב שיש לברך 'הגומל' בכל מקרה של הצלת חיים מסכנה. ייתכן שלדעתו סיום דברי השולחן ערוך 'וטוב לברך בלא שם ומלכות' אינו פסיקתו שלו אלא חלק מדברי יש אומרים'^[5], ולכן אנו פוסקים כשיטה הראשונה. לפי דרך זאת שיטת השולחן ערוך היא שהברכה נתקנה על כל מקרה סכנה, אף אם הוא איננו מוזכר בגמרא.

הסברא לפיה יש לברך 'הגומל' על כל דרך תמוהה לכאורה, שהרי דברי רב יהודה בשם רב נסמכים על פרק קז בתהילים שם נזכרת חובת ההודאה לאחר ארבעת המצבים שהזכיר רב:

הולכי מדבר: תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ. רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף. וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם. וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב. יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם…

חבוש בבית האסורים: יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל… וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם. יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק. יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם. כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ

חולים: אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ. כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת. וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם. יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם. יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם…

יורדי הים: יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת… וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו. יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג. יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע. וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם… יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם. וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ…

בספר תהילים מדובר על אנשים שהיו מצויים במצב סכנה, ולפיכך תמוה כיצד ניתן לומר שכל הליכה בדרך תחייב להודות לה' ולברך 'הגומל'^[6]?!

אלא שבאמת שאלה זאת מוסבת גם על דברי רב בגמרא, שהרי לפי דבריו כל מי שהלך במדבר חייב לברך גם במקרה בו הוא לא 'תעה במדבר' ולא הגיע לרעב ולצמא. כל מי שעבר את הים חייב לברך גם אם לא עברה עליו 'רוח סערה' ש'תרומם את גליו'. נראה לפיכך שהברכה היא על כל מצב בו אדם היה במקום סכנה, גם אם בפועל לא נקלע בפועל לסכנה. הים והמדבר אינם מקום חיותם של בני האדם, ולכן העובר שם חייב לברך 'הגומל'.

דבר זה ניתן להילמד מדברי דוד המלך בספר תהילים: יורדי הים העומדים בלב הסערה זועקים לה' ואז 'יקם סערה לדממה ויחשו גליהם'. כמובן שהשקט בים לא נעשה ב'נס גלוי' אלא באופן טבעי: הרוח שקטה, השמים התבהרו, והסערה נמוגה לאיטה. האדם המאמין יודע שהקב"ה הוא זה שהשקיט את הסערה, וכי כוחות הטבע – הרוחות ומזג האויר – אינם אלא שליחיו ו'מלאכיו' המקיימים את רצונו. משום כך הוא מודה לה' על שהצילו מן הסערה. מדברים אלו של משורר תהילים נוכל ללמוד עד כמה עלינו להודות לה' על כל נסיעה בים, ואפילו נסיעה רגועה לגמרי: אם על השקטת הסערה עלינו להודות למנהיג העולם ש'אמר ויהי' – קל וחומר שעל נסיעה ללא כל סערה נודה ונשבח לה' שאמר לים להיות נעים ונינוח.

כיצד יש לפסוק למעשה בנסיעות המצויות בימינו?

הרב דוד חיים שלוש (שו"ת חמדה גנוזה, סימן כ) פוסק שאין לברך על הדרכים כיום, שהרי גם לפי מנהג ספרד נהגו לברך בכל דרך משום ש'כל הדרכים בחזקת סכנה', אך כיום אין סכנה בדרכים^[7]. אמנם לדעתי אכן יש סכנה גם כיום, לא רק בגלל חטיפות וגניבות רכב, אלא בעיקר בגלל מכת תאונות הדרכים שלצערנו מכה בנו רבות.

הרב שלוש דוחה את הטענה כי יש סכנה מתאונות הדרכים, שהרי סכנה זו קיימת גם בתוך העיר, ובוודאי שאין לברך 'הגומל' בנסיעה בעיר. אמנם לדעתי יש להשיב על דבריו: חכמים תיקנו לברך רק על דרך מחוץ לעיר שבה היתה בזמנם סכנה, ואנו איננו יכולים להוסיף על תקנתם ולברך גם בתוך העיר, אך בוודאי שבנסיעה מחוץ לעיר נשאיר את המנהג לברך על מכונו, שהרי גם כיום יש סכנה בדרך מהתאונות^[8]. ההימנעות מברכת 'הגומל' על נסיעה בתוך העיר מובנת גם מטעם נוסף: אם על כל נסיעה קצרה, ואפילו בתוך העיר, נתקן לברך הגומל, הרי האדם יצטרך לברך בכל רגע. חכמים תיקנו כי חיוב הברכה יחול מפעם לפעם, כדי שהאדם ישים לבו להשגחת הבורא עליו.

ברכת 'הגומל' נתקנה על דרך של 'פרסא', שהיא כארבעה קילומטרים. יש שהבינו שכאשר לא הולכים ברגל אלא על גבי חמור או מכונית אזי יש לברך רק על דרך שאורכת שבעים ושתיים דקות – זמן ההליכה ברגל של פרסא. אולם פשט הדברים מורה שהברכה נתקנה על כל דרך של 'פרסא' גם אם היא לוקחת חמש דקות ברכב^[9]. למרות זאת מובא בכף החיים^[10] שהמנהג הוא לא לברך על נסיעות קצרות, גם אם יש בהם פרסא, ולפי דברינו הטעם לכך הוא כדי שלא יצטרכו לברך בכל רגע ותיהפך הברכה למצוות אנשים מלומדה^[11].