חיוב תרומות ומעשרות כשהבעלים לא מקפידים

6. לא הפקיר לכל – האם זה עדיין הפקר

אחר שנתברר, כי שימור הפירות במתחם הישיבה אינו מונע דין הפקר מפירות אלה, יש לדון מצד נוסף, על ההפקר של הנהלת הישיבה, אם הוא אכן הפקר. כי יתכן, שההפקר המוגבל ומצומצם רק לתלמידי הישיבה ומשפחותיה ולא לכל בני אדם, אינו הפקר, כפי שיתבאר.

נחלקו בית שמאי ובית הלל, בנידון דומה, כמבואר במשנה (מסכת פאה פרק ו משנה א).

"בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶפְקֵר לָעֲנִיִּים, הֶפְקֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ הֶפְקֵר, עַד שֶׁיֻּפְקַר אַף לָעֲשִׁירִים, כַּשְּׁמִטָּה".

להלכה, פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן רעג סעיף ה) כבית הלל, וכלשונו:

"הַמַּפְקִיר לַעֲנִיִּים אֲבָל לֹא לַעֲשִׁירִים, אֵינוֹ הֶפְקֵר, עַד שֶׁיַּפְקִיר לַכֹּל כִּשְׁמִטָּה".

מעשה דומה בא לפני הרב דוב ליאור[6] שיחי', כאשר גדלו פירות במרחב העירוני של קרית ארבע, וכל עובר אורח, בין תושב ובין אורח, הורשה לקטפם. אלא שפרסם ראש המועצה, כי ההיתר נתון רק למספר מועט של פירות, ולא לכמות רבה. לאור זאת הודיע הרב ליאור, כי הואיל והפירות אינם הפקר מוחלט, חובה להפריש מהם תרומות ומעשרות.

ברם יש להוכיח מדברי הירושלמי, שבנידון שלנו, הפירות הפקר, גם אם אין היתר גורף לכל, ומשום שאינה מבחינה בין עני לעשיר, ולשיטת רבי יוחנן, די בכך כדי להחשב הפקר, כפי שמיד נוכיח.

הנה בירושלמי על המשנה בפאה (מסכת פאה פרק ו הלכה א) מובא כי למרות שהלכה כבית הלל, ואם הפקיר לעניים ולא לעשירים זה אכן אינו הפקר, אבל אם הבדיל בהפקר בין קבוצות אחרות, ההפקר יחול, וזה לשון הירושלמי:

"הפקר לבהמה אבל לא לאדם, לגוים אבל לא לישראל, לעשירים אבל לא לעניים, דברי הכל אין הפקרו הפקר. לאדם אבל לא לבהמה, לישראל אבל לא לגוים, לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר אחרת, פלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. על דעתיה דר' יוחנן הפקרו הפקר, ועל דעתיה דר"ש ב"ל, אין הפקרו הפקר".

לדעת ערוך השולחן (חושן משפט סימן רעג, סעיף ה), נחלקו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש באותה מחלוקת בה נחלקו בית שמאי ובית הלל, וכמו שכתב בלשונו:

"בירושלמי שם פליגי ר' יוחנן ור"ל כשהפקיר לאדם ולא לבהמה לישראל ולא לעכו"ם לעניי אותה העיר ולא לעניי עיר אחרת, דסובר ר"י דהוי הפקר, ור"ל סובר דאינו הפקר. וכפי כללי הש"ס הלכה כר"י [וכ"מ מתוס' גיטין מ"ז[7]. ואין ראיה להיפך מב"מ ל'[8]: לפמ"ש הר"ש שם[9] ובל"ז אין ראיה ודוק]. אמנם מהרמב"ם ז"ל שהשמיט דין זה משמע, דסבירא ליה כר"ל, וכן כתב אחד מהגדולים. ונראה לי, דעכ"פ הוה ספיקא דדינא. וטעמו של ר"י נראה לי, משום דעיקר מצוה דשביעית הוא בשביל העני, כדכתיב [שמות כג, יא] ואכלו אביוני עמך, ולכן אף על פי שלפי האמת מופקר לכל בשמיטה, מכל מקום מדחזינן עיקר כוונת התורה תכליתה של שביעית, לכן בהפקר מועיל כה"ג".

מדברי ערוך השולחן נראה כאמור, כי נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש במחלוקת בית שמאי ובית הלל. ריש לקיש סבור כבית הלל, ורבי יוחנן כבית שמאי. אמנם זה קצת קשה, כמובן, כי באופן פשוט לא נראה כך. אמנם הפני משה הסביר, כי גם לרבי יוחנן המפקיר לעניים ולא לעשירים, אינו הפקר. אבל חלוקות אחרות, כגון לאדם ולא לבעלי חיים, ליהודים ולא לגויים, לעניי אותה העיר ולא לעניי עיר אחרת, הרי זה הפקר^[10].

נוכל לומר איפה כי לדברי הירושלמי, למרות ההגבלה המסוימת שחוששים שהישיבה מטילה על תלישת הפירות, הפירות יוגדרו הפקר. ומשום שאין הבחנה בין עני לעשיר, ודי בכך כדי להחשב הפקר, לשיטת רבי יוחנן[11].

עוד מבואר מדברי הרב חיים קניבסקי זצ"ל (דרך אמונה על הלכות תרומה פרק ב ס"ק רמו), כי חיוב המעשר בהפקר כזה מוטל בספק, כלשונו:

"מה הוא ההפקר הוא שיאמר אדם נכסים אלו הפקר לכל ובין במטלטלין בין בקרקעות מועיל לשון זה להפקירן, וי"א שאפי' לא אמר בפירוש רק שזרקו לאשפה ואין משמרו כלל הוי הפקר. וכיצד דין ההפקר כל הקודם וזכה קנהו לעצמו ונעשה שלו ואפי' זה שהפקיר דינו בו כדין כל אדם אם קדם וזכה בו קנהו. המפקיר לעניים אבל לא לעשירים או לבהמה ולא לאדם או לגוים ולא לישראל אינו הפקר עד שיפקיר לכל כשמיטה וחייב במעשר ואם קדם עני וזכה בו לא עשה כלום וצריך להחזיר לבעליו. אבל אם הפקיר לאדם ולא לבהמה או לישראל ולא לגוים או לעיר זו אבל לא לעיר אחרת, יש אומרים דהוי הפקר. וצ"ע אם הפקר כזה פוטר ממעשרות, ויש אומרים דלא מהני כלל הפקר כזה, ואפילו הפקיר לכל העולם כולו, חוץ מאדם אחד אינו הפקר, עד שיפקיר לכל, וכן נראה דעת רבנו^[12]".

לאור זאת, יש לפטור את הפירות מחובת מעשר. כי גם אם לא התכוונה הנהלת הישיבה להפקיר את הפירות לכל הבא בתחומה, הרי הדבר שנוי במחלוקת, אם הפקר לעיר זו ולא לעיר אחרת, מוגדר הפקר. וכיון שחובת המעשרות מקורם בתקנה דרבנן, כנתבאר לעיל באות ב', שבזמן הזה החיוב הוא דרבנן, ושהלוקח אינו חייב במעשרות אלא מדרבנן, לכן יש מקום להקל בזה.

אמנם צריך ביאור מה הסברא בזה, ומה ההיגיון בחילוק כזה בין הפקר לעניים ולא לעשירים, שאינו הפקר. לבין הפקר לאנשי עיר זו ולא לעיר אחרת, שאכן חל הפקר. מדוע יש הבדל בין עניים ועשירים וחלוקות אחרות. הרי לכאורה יש להשוות דין אחד לכל, או שתמיד צריך להפקיר לכל, או שבכל מקרה ניתן לעשות הפקר חלקי.

התשובה לכך, שאין עניין להפקיר לאנשים רחוקים שבכל מקרה לא יכולים להגיע לקחת את הדברים. לכן צריך ההפקר להיות למי שבפניך, כי הם אלה שיכולים לקחת את ההפקר. לכן לא יתכן לעשות הפקר לעניים ולא לעשירים, כי הלוא יש בפנינו גם עניים וגם עשירים, על כן אין זה הפקר. אבל הפקר לבני אדם ולא לבהמות, או ליהודים ולא לגויים, לאנשי עיר זאת ולא לאנשי עיר אחרת, הרי זה ממש הפקר. כי כל מי שבפניך, יכול לקחת את החפץ המופקר. ולא אכפת לנו שלא הפקיר לרחוקים, שבין כה וכה לא יבואו לקחת.