מצוות אכילה בערב יום כיפור

מצוות אכילה בערב יום כיפור

מכתב אל הרב יצחק דעי:

1. האם אכילה בערב יום כיפור היא מצוה לדעת הרמב"ם?
2. פירוש המאמר "כל האוכל ושותה בערב יום מכלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי"

תגובת הרב דעי:
3. הרמב"ם כלל אכילה בערב יום כיפור עם אכילה ביום טוב
4. דרכו של הרמב"ם

תגובה על מכתבו של הרב יצחק דעי:

5. על דרכו של הרמב"ם

מכתב אל הרב יצחק דעי:

1.האם אכילה בערב יום כיפור היא מצווה לדעת הרמב"ם?

הרב יצחק דעי שיחי', מרבני ישיבתנו, פנה אלי ובפיו קושיה חזקה. הנה שיטת הרמב"ם בהלכות נדרים שחובה מן התורה לאכול בערב יום כיפור. וקשה אם כן, מדוע בהלכות שביתת עשור, לא הזכיר חובה זו כל עיקר.

ראה לשון הרמב"ם בדיני נדרים:

הַנּוֹדֵר שֶׁיָּצוּם בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב חַיָּב לָצוּם. שֶׁהַנְּדָרִים חָלִים עַל דִּבְרֵי מִצְוָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן הַנּוֹדֵר שֶׁיָּצוּם יוֹם רִאשׁוֹן אוֹ יוֹם שְׁלִישִׁי כָּל יָמָיו וּפָגַע בּוֹ יוֹם זֶה וַהֲרֵי הוּא יוֹם טוֹב אוֹ עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הֲרֵי זֶה חַיָּב לָצוּם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רֹאשׁ חֹדֶשׁ. פָּגַע בּוֹ חֲנֻכָּה וּפוּרִים, יִדָּחֶה נִדְרוֹ מִפְּנֵי הַיָּמִים הָאֵלּוּ, הוֹאִיל וְאִסּוּר הַצּוֹם בָּהֶם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, הֲרֵי הֵן צְרִיכִין חִזּוּק, וְיִדָּחֶה נִדְרוֹ מִפְּנֵי גְּזֵרַת חֲכָמִים (הלכות נדרים פרק ג הלכה ט).

מבואר ברמב"ם שהנודר לצום, וחל ביום זה ערב יום כיפור, הרי זה כנדר על דבר מצוה, והוא חל^[1]. והוכיח מזה הרדב"ז כי האכילה בערב יום כיפור, לשיטת הרמב"ם, היא מצוה מן התורה, והואיל וזו מצוה שאינה צריכה חיזוק, חל הנדר (בשונה מדברי סופרים, שצריכים חיזוק, והנודר עליהם, אין נדרו חל). וגם מדברי כסף משנה נראה, שהבין כך בדברי הרמב"ם.

אכן יש להקשות, כפי שהקשה הרב דעי שיחי', מדוע לא הזכיר הרמב"ם חובה זו בהלכות שביתת עשור.

ליישב זאת, הביא הרב דעי את דברי הרב אבישי חבר טוב שיחי' שהסביר, כי בהלכות שביתת עשור הביא הרמב"ם את הדינים הנוגעים ליום כיפור בלבד, אבל דינים השייכים לערב החג, לא התייחס אליהם.

אלא שקשה לי לקבל תירוץ זה, כי הרמב"ם סידר את הלכותיו באופן מסודר מאד, ולא סביר שדין הנוגע לערב יום כיפור, ייכתב רק בהלכות נדרים. מה עוד, שאם לדעתו אכילת ערב יום כיפור מצוה היא, היה לו לכתוב זאת בצורה מפורשת יותר.

וכדי ליישב הקושיא, הייתי אומר לולא דמסתפינא מהבל פיהם של הרדב"ז והכסף משנה, שיש לפרש את דברי הרמב"ם בצורה אחרת. כי אם נתבונן, נמצא חילוק גדול בין תחילת דברי הרמב"ם לסופם, שבתחילת דבריו (בהלכה ט' שם) כתב:

"הַנּוֹדֵר שֶׁיָּצוּם בְּשַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם טוֹב חַיָּב לָצוּם. שֶׁהַנְּדָרִים חָלִים עַל דִּבְרֵי מִצְוָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ".

בדברים אלה, הביא הרמב"ם דוגמאות, בהם רואים כיצד חל נדר על דבר מצוה, ולא כלל בהם את הנודר לצום בערב יום כיפור.

ואילו בהמשך דבריו כתב:

"וְכֵן הַנּוֹדֵר שֶׁיָּצוּם יוֹם רִאשׁוֹן אוֹ יוֹם שְׁלִישִׁי כָּל יָמָיו וּפָגַע בּוֹ יוֹם זֶה וַהֲרֵי הוּא יוֹם טוֹב אוֹ עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הֲרֵי זֶה חַיָּב לָצוּם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר רֹאשׁ חֹדֶשׁ".

וצריך להבין מדוע לא הכניס הרמב"ם בין הדוגמאות שבמשפט הראשון את "הנודר לצום בערב יום כיפור", והציג רק את השבת ויום טוב כדוגמא. בעוד שבמשפט השני, שילב גם דוגמא זו של הנודר לצום ביום שחל בו ערב יום הכפורים.

ונראה, שבמשפט הראשון הרמב"ם אכן מדבר על נדרים החלים על דבר מצוה, וכיון שלא עלה על דעת הרמב"ם להחשיב אכילה בערב יום כיפור כמצוה, לכן לא הוסיף את "ערב יום כיפור" כנדר החל על דבר מצוה. וכיון שאין זו מצוה, יכול אדם אפילו להשבע לצום בערב יום כיפור, ושבועתו תחול, אפילו שהשבועה, בשונה מנדר, תמיד לא תחול על דבר מצוה, כמבואר בהלכה ז' שם (וּשְׁבוּעוֹת אֵין חָלוֹת עַל דִּבְרֵי מִצְוָה).

אבל במשפט השני דן הרמב"ם במי שהתחייב לצום בימי ראשון או בימי שלישי כל השנה, ולא פירש בלשון הנדר כיצד ינהג כאשר יחולו בהם ימים טובים או ערב יום כיפור. היה ניתן לחשוב איפה, שלא יצום בהם, כי סביר להניח שלא רצה לצום ביום טוב, מאחר ויש בו מצות אכילה. וכן בערב יום כיפור, לא רצה לצום, כי יצטרך לצום שני ימים ברצף. על כן מחדש הרמב"ם, שבנדרים הולכים אחר מה שיצא מפיו, וחייב לצום בימים אלה.

אלא שאם ארע וחנוכה או פורים חלו בימים אלו [בהם התחייב לצום], אסרו חכמים את הצום, כדי לחזק את תקנתם. כלומר, כיון שלא פירש בשפתיו אם רוצה לצום בחנוכה או פורים, תיקנו חכמים שלא יחול נדרו בהם, כדי שלא יאמרו הבריות שמותר לצום בימים אלה. ואמנם, אם היה מפרש בשפתיו שנודר לצום בחנוכה או פורים, יתכן שהנדר יחול.