מקום הנחת תפילין של יד
1. עיקר הדין
2. מחלוקת האחרונים
3. ראשונים בשיטת הגר"א
4. שיטת הרמב"ם
5. הסבר שיטת מרן
6. סיכום להלכה
במאמר זה אנו דנים במקום הנחת תפילין של יד. החובה היא להניחם על הקיבורת, שהוא השריר בזרוע. מקובל על כולם שמותר להניח על הקיבורת בחצי הזרוע ולמטה, ונחלקו הפוסקים אם מותר להניחם בחצי הזרוע העליון. נביא כאן את המחלוקת וננסה להצדיק את השיטה שמתירה להניחם גם בחצי הזרוע העליון.
1. עיקר הדין
מקום הנחת תפילין של יד מבואר בסוגית התפילין בגמרא במנחות (דף לז,א): תנא דבי מנשה: על ידך – זו קיבורת.
והקיבורת היא "בשר התפוח שבעצם שבין הקובד״ו (=המרפק) ובית השחי"[1].
אולם בהגהות הסמ״ק[2] מבואר שאין כל הקיבורת כשרה להנחת תפילין, אלא רק בחציה התחתון (הסמוך למרפק), ודבריו הובאו להלכה ברמ״א בסי׳ כז סעי׳ א, ובמרן שם סעי׳ ז[3].
הגר״א[4] חולק על מסקנה זו, וסובר שכל הקיבורת כשרה להנחת תפילין, גם קצת למעלה מחצי הזרוע.
2. מחלוקת האחרונים
האחרונים פסקו שלכתחילה צריך לנהוג כדברי השו״ע והרמ״א, ופשוט. והדיון אינו אלא כשאי אפשר להניח בחלק התחתון של הקיבורת, כגון בפצוע. הבן איש חי כתב (פ׳ חיי שרה אות ו) ש״היכא דלא אפשר" יש לסמוך על הגר״א ולהניח על כל הקיבורת, גם למעלה קצת מחצי הזרוע. הגאון הרב עובדיה יוסף ביביע אומר חולק עליו, וכותב שהגר״א הוא דעת יחיד בדבר, ואין לסמוך עליו ולברך ברכה לבטלה[5].
אך הבן איש חי אינו היחיד בין האחרונים שסמך בזה על הגר״א, וכך פסקו גם המשנה ברורה, כף החיים ושו״ע הרב[6].
3. ראשונים בשיטת הגר״א
אחרי העיון נראה לי שאין "מהפיכה" בפירוש הגר״א, וכדעתו פסקו כבר ראשונים, וגם מרן המחבר כמו שנבאר.
הבאנו למעלה את מקור הדין בגמרא במנחות, ואין בה שום רמז שמקום ההנחה הוא רק מחצי הזרוע ולמטה. הראשון שהביא דין זה הוא הגהות הסמ״ק (בשם "שימושא רבא"), ואין לנו שום הוכחה ששאר הראשונים סוברים כך. ובאמת המשנה ברורה תמה על הרמ״א שהביא את דברי הגהות סמ״ק להלכה. וז״ל[7]:
וכן מוכח ג״כ במנחות ל״ז רכל הקיבורת כשר … וכן הרי״ף
והרמב״ם והרא״ש והטור ורי״ו לא הזכירו שום זכר שיחלק את בשר הקיבורת לחצאין, ואיך יתפום הרמ״א דעת הסמ״ק[8]?
המשנה ברורה מתרץ שם את הרמ״א ומסביר את דעת הגהות הסמ״ק, שלא אמר שמותר להניח תפילין על חצי מהקיבורת, אלא שנקרא "קיבורת" רק מחצי הזרוע ולמטה[9]. ותירוץ זה קשה, שמשנה את המציאות מפני הקושיה.
לכן אין לתמוה על הבן איש חי, והגר״א אינו שיטת יחיד. וכמו שכתב הביאור הלכה, הגר״א ודאי סובר שמקום הקיבורת כולל גם מחצי הזרוע ולמעלה. וסובר הגר״א שהגהות הסמ״ק יחיד בדעתו, וכל הראשונים חולקים עליו, לכן לדינא אין לחשוש לדבריו.
4. שיטת הרמב״ם
הבאנו למעלה את דברי הביאור הלכה הכותב שכל הראשונים מלבד הגהות הסמ״ק סוברים שאפשר להניח תפילין של יד על כל הקיבורת, וכתב שכך משמע גם מהרמב״ם.
אבל הרב עובדיה יוסף המחמיר כהגהות הסמ״ק חולק בדעת הרמב״ם, וז״ל (שם אות כ): והנה דברי הגהת םמ״ק (בשם שימושא רבא), הובאו להלכה גם בם׳ ארחות חיים … ועי בכ״מ (פ״ו מהלי מזוזה הי״ב) שכן דעת הרמב״ם. ע״ש.
עיינתי בדברי הכס״מ ולא זכיתי להבין את ראיית הרב. הרמב״ם כתב שם: ״והיכן קובעים את המזוזה … בטפח הסמוך לחוץ בתחלת שליש העליון של גובה השער. ואם קבעה למעלה מזה כשרה, והוא שירחיקנה מן המשקוף טפח". ומסביר הכסף משנה מנין לו לרמב״ם שצריך להרחיק מן המשקוף טפח , וז"ל:
והכי משמע מדקאמר ר׳ יוםי ימה קשירה בגובה אף כתיבה בגובהי[10], וכי היכי דקשירה דהויא בגובה הזרוע אינו בסוף גובהו אלא מרוחק מסוף גובהו קצת, הכי נמי כתיבה דילפינן מינה אינו בסוף הגובה אלא מרוחקת ממנו מעט, דהיינו טפח.
לכאורה מדברי הכסף משנה משמע ההיפך מדברי הגרע״י, שאומר הכס״מ שהקשירה "אינו בסוף גובהו, אלא מרוחק מסוף גובהו קצת", ומשמע שגם בחצי העליון של הזרוע כשר, ובתנאי שיהיה מרוחק קצת מבית השחי.
5. הסבר שיטת מרן
בראש סימן כ״ז הביא הטור להלכה שמקום הנחת תפילין של יד הוא ״בגובה הבשר שבפרק שבין הקנה לכתף״, כלומר — הקיבורת כולה. ובב״י הביא את הסבר הראשונים על הגמרא, וביניהם גם את דברי הגהות סמ״ק. אולם בשולחן ערוך עצמו העתיק בתחילת הסימן רק את דברי הטור (כפי שהבאנו בתחילת המאמר), ולא הוסיף את חידושו של הגהות הסמ״ק. הרמ״א בהגהותיו שם מוסיף דין זה, ולשונו: "וצריך להניח בראש העצם הסמוך לקובד״ו, אבל לא בחצי העצם שסמוך לשחי.
באמצע הסימן, הבית יוסף אומר וז״ל:
מצאתי כתוב ששאלת: אדם שיש לו מכה בזרועו, היכן מניח תפילין? הא מסקינן בריש פרק המוצא תפילין (עירובין צה,ב): 'מקום יש בזרוע להניח שתי תפילין׳.
ובשו״ע בסעי׳ זי פסק זאת בזו הלשון:
אעפ״י שיש לאדם מכה במקום הנחת תפילין – יניח תפילין, כי מקום יש בזרוע להניח שתי תפילין, כי העצם הסמוך לבית השחי מחציו עד הקובד״ו (=מרפק) הוא מקום הנחת תפילין.
ועל פי ההבנה המקובלת שהביא כאן המחבר דברי הגהות הסמ״ק יש לתמוה למה לא הביא את ההלכה שמקום הנחת תפילין הוא מחצי הזרוע ולמטה בסעיף אי, שהלא שם מקומו.
אחרי העיון בדברי הגהות סמ״ק אפשר לדייק שהביא בדבריו שני דינים, אחד להחמיר ואחד להקל.
- החומרא — מחצי הזרוע ולמעלה אינו מקום תפילין, אפילו על הקיבורת.
- הקולא — כל חצי הזרוע התחתון כשר להנחת תפילין עד המרפק, אפילו שלא בבשר התפוח.
ונראה לי שמרן השו״ע קיבל רק את הקולא של הגהות הסמ״ק (בשעת הדחק), אבל דחה את החומרא שבדבריו. לכן בסעיף אי הביא רק שמקום הנחת תפילין הוא בבשר התופח שבין המרפק לבית השחי. ולפי דבריו כל הקיבורת כשרה, בין למעלה קצת מחצי הזרוע בין למטה ממנה.
ובסעיף זי חידש שמי שנפצע בקיבורת יכול להניח תפילין על הזרוע שלא על הבשר התפוח, כי כל חצי הזרוע התחתון הוא מקום הנחת תפילין בשעת הדחק. ומה שכתב "מחציו עד הקובדו" אינו להחמיר ולומר שקצת למעלה מהחצי הוא פסול, כי ודאי בכל הבשר התופח כשר, שזהו עיקר מקום הנחת תפילין. אלא בא לומר שכל החצי התחתון של הזרוע כשר להנחת תפילין, מה שאינו נכון בחצי העליון, בו רק מקום הקיבורת (התופח) כשר.
6. סיכום להלכה
אם כנים דברינו, הגר״א אינו חולק על הראשונים, אלא אדרבה, כדבריו פסקו רוב הראשונים וכך גם דעת מרן. ולפי זה להלכה: לכתחילה יש להניח תפילין בבשר התופח בחצי התחתון של הזרוע, כהגהות הסמ״ק והרמ״א.
ובשעת הדחק, כגון בפצוע, אפשר להניח על בשר התפוח גם בחצי העליון של הזרוע, כחבר האחרונים (הבן איש חי, כף החיים, המשנה ברורה ועוד) שפסקו שאפשר לסמוך על הגר״א בשעת הדחק.
[1] לשון שו״ע או״ח כז, א. ומבוסס על דברי ר״ת בתוספות במנחות שם ד״ה "קיבורת".
[2] לרבינו פרץ סי׳ קנג, אות א, בשם "שימושא רבא". וכן כתב רבינו פרץ בעירובין דף צה.
[3] בדעת המחבר נדון בהמשך, בסעיף 5.
[4] שם ס״ק ה. וז״ל: "ודברי הגהת סמ״ק צ״ע, מנא ליה לחלק, דהא בגמרא שם אמרינן סתמא ידך זו קיבורת. ולולי דבריו נראה לי, דמה שכתב בשמושא רבה פלג זרוע, קאי על כל הקיבורת, שהוא פלג זרוע, ולאו דוקא פלג, אלא ר״ל מקצתו, וכשיעור מקום הנחת שני תפילין כמו שכתוב בריש פרק בתרא דעירובין דף צה,ב. וכן נראה לי עיקר, דכל הקיבורת כשר להניח בו תפלין".
[5] ביביע אומר חלק א׳ או״ח סימן ג, אות כא. וז״ל: "וחזיתיה להגרי״ח בבן איש חי, שכתב דאם התפלין גדולים קצת ויוצאין מחוץ לחצי פרק התחתון, יש לסמוך ע״ד הגר״א היכא דלא אפשר, דסבירא ליה דכל בשר הקיבורת ראוי להניח בו תפלין. ע״ש. ובמחילת כבוד תורתו דבריו תמוהים מאד, שאיך אפשר לעזוב דברי הפוסקים שאנחנו הולכים בעקבותיהם, לסמוך על דעת יחידאה, ולברך ברכות, שיש לחוש דהוי ברכה לבטלה, וקרקפתא דלא מנח תפלין … ואם כי הגר״א גדול כבודו כחד מן קמיא, ועמו עוז ותושיה, מ״מ אין לנו להניח דברי כל הפוסקים המפורסמים בשביל דברי הגר״א, ואין זה מדרכי ההוראה".
[6] המ״ב בס״ק כט, כף החיים בס״ק ג, ושו״ע הרב בסי׳ כז סעי׳ ב (וסעי׳ ח). וכן קיצור שו״ע סי׳ י׳ ס״ג. וכן משמע שדעת האריז״ל בשער הכוונות דרוש ו, שם כתב שיש להניח תפילין רש״י ור״ת ביחד, תפילין של רש״י למעלה ושל ר״ת למטה סמוך למרפק.
[7] ביאור הלכה סעי׳ א׳ ד״ה "בראש העצם".
[8] כוונתו להגהות הסמ״ק, הלא הוא רבנו פרץ.
[9] עיין ביאור הלכה ד״ה "בראש העצם".
[10] מנחות לג,א, שם חולק על ר׳ יהודה שאמר "כל הפתח כולו כשר למזוזה". את לימוד ר׳ יוסי "מה קשירה בגובה" ביאר רש״י על תפילין של ראש. אך הכס״מ הבין שהלימוד הוא מתפילין של יד.