"תִּשְׁכּוֹן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ,

וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה בְתוֹכָהּ תָּכִין, וּבְנֵה אוֹתָהּ בִּנְיַן

עוֹלָם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ ברוך אתה ה' בונה ירושלים".

עיקרה של בקשה זו נסוב אודות בנין ירושלים, ולפיכך מה תמוה הדבר שנשזרה כאן בקשה נוספת על מלכות בית דוד. הלא תיכף ומיד, בברכה הבאה, הבקשה העיקרית היא על מלכות בית דוד "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", ולאיזה צורך נוספה בברכת בונה ירושלים? מה גם, שהיתה אפילו מחלוקת אם לאחד שתי ברכות אלו^[1], עקב היותם בעלי מסר זהה. ואם בכל אופן חולקו שני מסרים אלה לשתי ברכות שונות, אין זאת אלא משום שבניית ירושלים, שונה במהותה, באופן כלשהו, מהקמת מלכות בית דוד. ומעתה קמה וגם ניצבה התהייה, על שום מה ראו להזכיר את מלכות בית דוד בצוותא חדא עם בניין ירושלים, ושוב בברכה הבאה?

יכול אי מי לטעון, כי אין חשיבות רבה כל כך לשילוב מלכות דוד בברכה זו. ברם לאמיתו של דבר, אין בטענה זו ממש. כפי העולה מדיני ברכת המזון (שולחן ערוך אורח חיים סימן קפז סעיף ד) "אִם לֹא הִזְכִּיר בְּבוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ". כלומר ברכת בונה ירושלים, ללא הזכרת מלכות דוד, חסרה ממהותה, וצריך לחזור ולהזכיר בה מלכות בית דוד. הרי כי למרות שפוצלו הברכות לשתים, בתפילת העמידה, הוענקה חשיבות רבה להזכרת מלכות דוד דווקא בבקשה על בנין ירושלים. ובהכרח שיש סיבה שורשית לכך, וצריך להבין מהי?

ונראה, כי יש כאן אכן מהות שלימה, המורכבת מכמה חלקים, כפי שמיד נסביר. בנין ירושלים היא הקומה החומרית, המשמשת הקדמה ובסיס, לזו הרוחנית. דומה הדבר להדלקת נר, משמן ופתילה. כלי ריק נטול שמן, לא יוכל לשמש כנר דולק, ולא תדלוק הפתילה אלא אם כן ימולא השמן בכלי. בדומה לכך, הקומה הרוחנית לא תוכל לשוב ולהופיע אלא אם תקדם לה הכנה של קומה חומרית. יציקת קומה רוחנית ללא החומרית, זכתה בספרים הקדושים לכינוי "אורות בלי כלים"^[2]. וכדי שיהיה לאור על מה לחול, הכרח הוא להכין תחילה קומה חומרית.

כל אדם אף הוא מורכב משתי מהויות שונות גם יחד, חלק הנשמה וחלק הגוף^[3]. וכדי שתבוא הנשמה מן העולם העליון, ותרד מטה אל עולם החומר, זקוקה היא לגוף חומרי, בתוכו תשכון. פטירתו של אדם אין פירושה שהאדם חדל מהיות. כי רק גופו הוא שחדל להתקיים, וכיון שהגוף כבר אינו חי, אין באפשרותה לשהות בגילוי בעולם החומר, לכן עולה היא השמיימה, כדי לשוב אל מקור מחצבתה.

למרות חשיבותו העליונה של הגוף, בהיותו כלי ומקום משכן עבור הנשמה, מה שמחייב לטפל בו כראוי. עדיין יש להימנע מעיסוק מוגזם בטובתו של הגוף, יתר על המידה. כי סכנה רבה טמונה בכך, שהגוף יתפוס את מרכז תשומת הלב, והנשמה לעומת זאת, תידחק ולא תבוא לידי ביטוי.

את הביטוי על בנייתה החומרית של ירושלים, אנו מוצאים בבקשה "תִּשְׁכּוֹן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ". כלומר הקומה החומרית היא זו שעומדת במרכז ברכה זו, כי החומר הוא הבסיס לשוב השראת השכינה. וכדי להשיבה אל ירושלים, עלינו לפעול בדרכים חומריות. כיצד תוכל השכינה לשכון בירושלים פעם נוספת, ללא בנינים? הלא גם השכינה מצויה יחד עם ישראל, בגלות. כמאמר רשב"י (מגילה כט, א) "כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן". לכן אנו מבקשים שתיבנה ירושלים, ויחד עם זה גם השכינה תחזור לשם. כי הקמה חומרית של בניני ירושלים, ממהרת את שיבתה של השכינה.

יש סידורים בהם מובא בכתב קטן שצריך לכוון במילים "כסא דוד עבדך" על משיח בן יוסף שלא ימות על ידי ארמילוס הרשע^[4],

וננסה לבאר את הדברים:

תקומתו של עם ישראל במדינתו, מלווה בהכרח במאבקים אין ספור, בין הצד הגשמי לצד הרוחני. כל כך איתן הוא המאבק, עד שחלק מן הרבנים אמרו כי מוטב לזנוח את ההתעסקות החומרית המסובכת. ואף הגדילו במכתביהם ואמרו, שלא כדאי לעלות לארץ, כי אפשר להתקלקל, ולא תמיד למצוא את הקהילה הנכונה.

יתכן כי זו אחת המשמעויות של הבקשה על אי מיתת משיח בן יוסף. כלומר, מבקשים אנו שלא תיווצר דעה כזו המתנגדת להקמת הקומה החומרית של הארץ, כדי להימנע מהתמודדות. כי גם הקומה החומרית הכרחית היא להשראת השכינה, ובלעדיה, לא תשרה השכינה בארץ. ולחזק בקרבנו את התובנה כי העיסוק בפן החומרי של עם ישראל, הוא קירוב וזירוז של גילוי השראת השכינה בישראל.

לפני זמן מה, שבו כמה תלמידים מהשירות הצבאי אל ספסל הלימודים בישיבתנו. אחת הנקודות שעלו ונשנו בשיחות עמם היתה, שבתחילת הצבא הם אמנם הצליחו לעמוד ברמה רוחנית נעלה יותר, בהקפדה על הלימוד היומי. אבל בהמשך, מפאת עומס התפקידים, התקשו להתמיד בכך. עובדה שגרמה לתחושה מסוימת של ירידה, כי פתאום יש לחייל פחות זמן, והוא מתעסק יותר בעולם החומרי, מה שגורם לכך שהוא פחות יכול ללמוד.

נראה לי שצריך להעיר על תחושה זו, כי התפיסה הנכונה של מצב כזה, בראש שלנו, צריכה להיות "הרי אנו עסוקים במצוה". ולמרות היותה של תקופה זו עמוסה במטלות צבאיות, ופחות אפשר ללמוד בה, סוף כל סוף אנו מצויים בעלייה רוחנית, כי עוסקים בדבר קדוש, בבנין ירושלים והגנה על האומה בארצנו. העיסוק ברבדים החומריים של יישוב הארץ, הוא ממש דבר רוחני, כי בכך מכינים את כסא דוד. עורכים הקדמה לברכת צמח דוד, להופעה של משיח בן דוד, לכן למרות שהכנת הכסא הוא דבר חומרי, הרי זו התעסקות של קודש.

נמצא כי הקושי שנגרם לאותם תלמידים יקרים, אותו חשו עקב עיסוקם בבנין החומרי של ארצנו, ירידה כלשהי במצבם הרוחני, הוא בדעתם. כי השקפת העולם הנכונה היא, שהעיסוק בבנין החומרי של עם ישראל, שהוא גם בנין מלכות בית דוד, הוא הכנת כלי לאור. אם נרכוש תובנה יקרה זו, לא נחוש כל תחושת ירידה. כי אין הפרדה בין העולם הצבאי החומרי, לבין ההישג התורני או הרוחני. אלא כאמור, העולם החומרי הוא ענין אלוקי, וזה יקל על המעברים האלו, שלא יהיו כל כך חדים.

עתה נשוב להסביר לאיזה צורך שולבה מלכות בית דוד בבניין ירושלים. כי אף שנראה לכאורה, שנושא מלכות בית דוד שונה ונפרד מהנושא של בנין ירושלים, האמת היא, שבכך הורו לנו חכמים, מתקני נוסח התפילה, כי אין לנתק ביניהם, מאחר וניתוק כזה עלול לגרום לירידה רוחנית. שכן אחת היא העיסוק החומרי של בנין ירושלים, כמו העיסוק הרוחני בביסוס מלכות בית דוד. אדם שחסרה לו ההבנה כי העיסוק בבנין ירושלים, הוא ההקדמה וההכנה להחזרת מלכות בית דוד, מחזירים אותו, עד שיתעמק ויבין כי דווקא העיסוק החומרי, דווקא הוא מהווה חלק מהשבת השכינה. רבים מן התלמידים שאכן הבינו את הקשר והחיבור בין העיסוק בחומר ובבנין הארץ לבין הכנת מקום להשראת השכינה, הצליחו לנצל את זמנם המועט בצבא, לטובת המשך עלייתם הרוחנית, ובכללה קריאה בתורה ועיון במסכתות, ושאר ענינים רוחניים, ומהם היו אף כאלה שסיימו מסכתות.

~ לסיכום ~

העבודה המוטלת עלינו בברכה זו היא, להפנים את החיבור בין בנין ירושלים למלכות בית דוד. ולהבין שגם העיסוק ברבדים החומריים של בנייה ותקומה, גם הוא חלק אינטגרלי בלתי נפרד מהעיסוק בענייני קודש. וצריך לדעת שהקדוש ברוך הוא בונה את ירושלים, ואנו שותפים שלו.

~~~~

[1]. ראה בתוספות רי"ד (תענית יג, א) שכתב וזה לשונו: "שהיו כוללים ברכת דוד בבונה ירושלים, כדתניא בתוספתא דברכות (ג, כה). אבל התלמוד שלנו סובר כדתניא בההיא ברייתא ואם אמר אלו לעצמן ואלו לעצמו יצא, וכך נהגנו אנו כתלמוד שלנו, שאנו מברכים י"ט ברכות של דוד בפני עצמה ושל בונה ירושלים בפני עצמה".

[2]. ראה לדוגמא, מה שכתב שער הכוונות לאריז"ל (ענין מנחת שבת) וזה לשונו: "ונודע הוא כי האורות העליונים אי אפשר להם לעמוד בלי לבוש, בשום אופן. ואינם מתגלים בלתי לבוש וכלים, כנודע".

[3]. כפי שמבואר במקומות רבים "האדם הזה, נפשו מן השמים, וגופו מן הארץ" (ספרי פרשת האזינו פיסקא א. ילקו"ש תהלים פרק פ"ב, סוף רמז תתלא, ועוד).

[4]. כתב מהרח"ו (שער הכוונות דרושי העמידה – אות ו) וזה לשונו: "באומרו וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה בְתוֹכָהּ תָּכִין, צריך לכוין כוונה זו, אשר פירשוה שמעיה ואבטליון למורי ז"ל, יום א' אשר הלכנו לגוש חלב, להשתטח על קבריהם, ושם אמרו לו הם עצמם, שצריך לכוין במלות אלו בג' תפלות שבכל יום ויום, לכוין להתפלל להשם יתברך על משיח בן יוסף שיחיה ולא ימות על ידי ארמילוס רשיעא כו' ועליו אנו מתפללין וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין".