ענין הרצון מופיע מספר פעמים בברכה זו, לכן נקדים כמה מילים בגודל חשיבות הרצון, כי זו אכן מעלה חיונית מאד, וחשוב להבהיר אותה.

המשמעות הכבירה של הרצון

בפרשת ויקהל נאמר (שמות לה, לה) "מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשֹוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ…". כלומר, הקדוש ברוך הוא מילא את החכמים שעסקו בבנין המשכן, בחכמת לב, לצורך עשיית המשכן. והקשה הרב שמואל בורנשטיין (שם משמואל, פרשת ויקהל תרעג ד"ה מלא אותם) מדוע נוספה המילה "לעשות", הרי די לתאר כיצד נתמלאו החכמים בתבונה.

אכן ההסבר הוא, כפי שכתב שם, שבכך גילתה התורה כי נחשב להם רצונם לעשות, כאילו כבר עשו את שבקשו. ובזה ביאר השם משמואל את המובא בגמרא (ברכות ו, א):

"חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה".

כלומר, פעמים רבות ניתן לראות שאדם אפילו לא חושב לעשות מעשים כלשהם, שלפי דעתו הם מעל או מעבר למדרגה הרוחנית שלו. עובדה זו מונעת אותו אפילו מהרצון להוציא מעשה כזה אל הפועל.

אך אם התעורר בקרבו רצון לבצע פעולה טובה, ומאיזו סיבה לא הוציאה אל הפועל "מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה". כלומר, עצם התעוררות הרצון בתוככי הנפש, מוכיחה ומגלה כי האדם כבר שייך לדרגה זו, או למעשה הזה. דוגמה לדבר, מחשבה על סיום מסכת, שיש מי שרואה בה כמטרה בלתי מושגת. אך הרואה בה מטרה ברת יישום, והרצון לכבוש יעד זה אכן התעורר בלבו, הוא אכן שייך לכך, ולא תהיה לו בעיה להשיגה^[1].

לכן כתבה התורה את המילה "לעשות", אף שנראית מיותרת לכאורה. כי רצתה לומר, שאם התעורר אצל האדם רצון להקים משכן, והוא שואף לכך בכל לבו, הרי הוא מוגדר ונחשב כמי שוודאי יוציא מטרה זו אל הפועל.

נמצאנו למדים כי אין לזלזל ברצונות ובשאיפות הפנימיות הממלאות את חדרי לבנו, כי הרצון הוא המניע את האדם אל המעשה, והוא הדוחף ונותן כוחות להשגתו^[2], ומתוך כך האדם אכן זוכה להתעלות ולהרקיע שחקים.

שייכות ברכת רצה ל"הודאה"

והנה ברכת רצה פותחת את סדרת הברכות השלישית והאחרונה של העמידה, כמובא בגמרא (ברכות לד, א) שהראשונות דומות לעבד שמשבח את רבו, האמצעיות דומות לעבד שמבקש מרבו, והאחרונות דומות לעבד שקבל פרס מרבו ומודה לו. וראה ברמב"ם (הלכות תפלה פרק א הלכה ד): "שלש ראשונות שבח לה', ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים וכו'".

אלא שהתהייה עולה ונשאלת, הלא רק מילותיה של ברכת מודים מבטאות תודה להשם יתברך, אך ברכת רצה, עיקרה בקשה שנהיה רצויים לפני השם יתברך, ושהעבודה תשוב, והיכן יש בה הודאה?

הסבר הדבר נחלק לכמה פנים:

א. עצם שאיפתנו ובקשתנו על שיבת העבודה לבית המקדש, היא עצמה מביעה תודה על היותנו בניו^[3].

ב. הבקשות הנזכרות בברכות האמצע, סובבים סביב עניינים שאנו רוצים. אך מכאן ואילך אנו מבקשים על דברים, שכביכול פחות מעניינים אותנו, וזו לכשעצמה נחשבת הודאה. הרב צבי רימון המחיש זאת באמרו כי אדם המבקש להביע את תודתו למי שהיטיב עמו, יכול להסתפק באמירת תודה. אבל ניתן לעשות יותר מכך, ולהביא מתנה. מתנה זו מעצימה את הבעת התודה. כי יש כאן עשייה, והיא גדולה יותר מאמירה בפה. אשר על כן, בקשתנו על בית המקדש, ועבודת הקורבנות, שאינם צרכינו הפרטיים או הכלליים, אלא "צורך שמיימי", מביאה לידי ביטוי את תודתנו לקדוש ברוך הוא.

ג. הרדב"ז^[4] אומר כי עיקר ההודאה היא אכן רק באמצע, בברכת מודים, ושתי הברכות רצה ושים שלום לא באו אלא כליווי. הווי אומר, בברכת רצה מבקשים שירצה בכל מה שבקשנו עד כה. בברכת שים שלום אנו כביכול נפרדים מן האדון, כעבד הנפטר מרבו. וכיון ששלושתם נקבעו יחד בסדרה אחת, נקראו "הודאה".

ואשי ישראל ותפלתם, תקבל ברצון

מאז חרב המקדש, לא זכינו להעלות קרבנות על המזבח, לריח ניחוח. בקשתנו זו טעונה איפה הסבר, כי תפילתנו ניחא, אך על אלו קורבנות אנו מבקשים ו"אשי ישראל" תקבל ברצון.

רבנו יעקב בעל הטורים (טור אורח חיים סימן קכ) העניק לכך מספר הסברים, ונרחיב בהם מעט. הנה אמרו חכמים (ברכות כו, ב) כי שמונה עשרה הברכות נתקנו כנגד שלשת אבות, או כנגד קרבנות התמיד. וניתן לומר כי קיימת הקבלה בין השניים. שלשת הברכות הראשונות, מכוונת כנגד האבות. ושלשת האחרונות, מכוונות כנגד קורבנות.

על פי זה, מבקשים אנו בברכת רצה על העתיד. כלומר, אף שהתפילות משמשות כעין תחליף לקורבנות, איננו מסתפקים בהם בלבד, אלא משתוקקים מאד שגם הקורבנות ישובו, הלכך הבקשה היא שיקבל הקדוש ברוך הוא את תפילותינו, וישיב גם את עבודת הקורבנות.

דרך נוספת להבין זאת היא, שכבר בהווה, ישנן קרבנות המוקרבים על מזבח. כי הנה אמרו חכמינו זכרונם לברכה (מנחות קי, א – חגיגה יב, ב) שמזבח בנוי בשמים, בבית המקדש של מעלה, ומיכאל שר ישראל, הוא הכוהן הגדול, מקריב עליו קורבנות בכל יום ויום. ואף כי ברור שאינו מקריב בשר צאן או בקר, הרי כבר ביארו התוספות (מנחות שם ד"ה ומיכאל) שמקריב נשמתן של צדיקים, עד שיבנה בית המקדש בירושלים של מטה.

אלא שהדברים הטעונים הסבר, מה פשר הדבר, שהוא מקריב נשמות צדיקים?

נראה, כי תוכנה ומהותה של אגדה זו היא, שאותם יהודים יקרים המקריבים את רצונותיהם, ולא עושים תמיד מה שנח להם, אלא מתאמצים לקיים דווקא את רצון הבורא, כי זה מה שהיהודי צריך לעשות, עשייה זו היא הנחשבת לפני השם יתברך, כהקרבת קורבנות^[5], וזאת הכוונה שמיכאל מקריב את נשמות הצדיקים על המזבח.

יש כאן מסר נחוץ וחיוני עבור כל אחד מאתנו. אין מדובר דווקא על אנשים גדולים, אלא על כל אחד ואחד מאתנו, כאשר זוכה להתגבר על רצונו, ולהשתעבד לרצון התורה, עולה רצון זה ביד מיכאל השר הגדול, והוא מעלה אותו לריח ניחוח לפני השם יתברך^[6].

~ לסיכום ~

יש לנו דרך, באמצעותה אנו יכולים לומר תודה להשם יתברך, והיא על ידי שנתאמץ בעבודת השם הרגילה שלנו, נצא מאזור הנוחות, וניתן מעט יותר מעצמנו, נגביר את האש שלנו, אישי ישראל. ובכך נעניק להשם יתברך, את ההודאה היפה ביותר.

~~~~

[1]. כך לכאורה מבואר במדרש (שיר השירים רבה ו, י): "יפה את רעיתי כתרצה, כשאת רוצה. כד את בעייא, לית את צריכה בעייה מכלום, מילף מכלום". ובמתנות כהונה שם פירש, כשאתה רוצה וחפץ, אין אתה צריך ללמוד משום אדם, ומעצמך אתה יודע איך לעבוד את הקדוש ברוך הוא.

[2]. וכבר כתב הרב קוק זכר צדיק לברכה (בספר שמונה קבצים, קובץ א, אות תקנד) וזה לשונו: "כשמתפללים מתעלה הרצון, והרצון הוא התמצית היסודי של החיים, על כן מתעלים החיים כולם. וכל ההויה, על ידי עליית הרצון, עד שהכל מתעדן, והכל מתמתק וכו'".

[3]. ואולי זו כוונת הגמרא (מגילה יח, א) "עבודה והודאה חדא מילתא היא".

[4]. שו"ת החדשות סימן טו.

[5]. כך פירש נועם אלימלך (לרבי אלימלך מליז'ענסק, פרשת קדושים) וזה לשונו: "כשתרצו לזבוח זבחי שלמים וכו' לרצונכם תזבחוהו, תזבחו את רצונכם, שלא יהיה לכם רצון כלל עבורכם, כי אם רצון הבורא לבדו".

[6]. ראה זוהר הקדוש (פרשת לך לך, דף פ, א– פא, א): "בסתרי תורה, וּמִזְבֵּחַ דָא עָשָׂה שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה כַּד אִתְּבְּרֵי עָלְמָא עִלָּאָה וכו' וּמִיכָאֵ"ל כַּהֲנָא רַבָּא, קָאִים וּמַקְרִיב עֲלָהּ קָרְבָּנִין דְּנִשְׁמָתִּין, כֵּיוָן (דף פ עמוד ב) דְּנִשְׁמָתָּא סָלְקָא תַּמָּן, מַה כְּתִּיב, וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בּשם ה', נִשְׁמָתָּא קָארֵי תַּמָּן, וְאִצְּרִירָא בִּצְּרוֹרָא דְחַיֵּי. וְכָל דָּא, אִי זַכָּאָה בְּהַאי עָלְמָא לְאַתְּקָנָא גּוּפָּא כְּדְקָא יָאוֹתּ, וּלְאִכַּפְּיָא תּוּקְפָּא דְּהַהוּא לָטְיָיא, עַד דְּאִתְּפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ וכו'. תְּנַן עָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא יְרוּשְׁלֵם לְעֵילָא כְּגַוְונָא דִּיְרוּשָׁלַםִ דִּלְתַּתָּא וכו' וּמִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא עִלָּאָה וכו' וְנָטִיל לָהּ מִיכָאֵל כַּהֲנָא רַבָּא וּמַקְרִיב לָהּ קָרְבַּן בּוּסְמִין קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא וְיָתְּבָא תַּמָּן וּמִתְּעַדְּנָא בְּהַהוּא צְּרוֹרָא דְחַיֵּי (ישעיה סד) דְּעַיִן לֹא רָאָתָּה אֱלהִים זוּלָתְּךָ וְגו'".

תרגום: וְהַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה עָשָׂה שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה כַּאֲשֶׁר נִבְרָא הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן וכו' וּמִיכָאֵל הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עוֹמֵד וּמַקְרִיב עָלָיו קָרְבָּנוֹת שֶׁל נְשָׁמוֹת. כֵּיוָן שֶׁעוֹלָה לְשָׁם נְשָׁמָה מַה כָּתוּב? וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה'. הַנְּשָׁמָה קוֹרֵאת שָׁם, וְנִצְרֶרֶת בִּצְרוֹר הַחַיִּים. וְכָל זֶה אִם זכה הצַדִּיק בָּעוֹלָם הַזֶּה לתַקֵּן את הַגּוּף כָּרָאוּי, וּלְהַכְנִיעַ הַחֹזֶק שֶׁל אוֹתוֹ הַמְקֻלָּל, עַד שֶׁנִּפְרַד מִמֶּנּוּ וכו'. שנינו, עשה הקדוש ברוך הוא ירושלים של מעלה כמו ירושלים של מטה וכו', וּמִיכָאֵל כֹּהֵן גָּדוֹל עֶלְיוֹן מִכֻּלָּם וכו' וְנוֹטֵל אוֹתָהּ מִיכָאֵל הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וּמַקְרִיב אוֹתָהּ קָרְבַּן בְּשָׂמִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיוֹשֶׁבֶת שָׁם, וּמִתְעַדֶּנֶת בְּאוֹתוֹ צְרוֹר הַחַיִּים (ישעיה סד) שֶׁעַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךְ וְגוֹ'.

ובזוהר חדש אמרו (ריש פרשת לך לך, דף ל עמוד ב): "כיון שפוקד הקדוש ברוך הוא מעשיהם כו' זכתה הנשמה, ועולה אל מקום המזבח, מקום אשר מיכאל השר הגדול מקריב נשמתן של צדיקים וכו' ונותנת שבח והודאה בירושלים של מעלה שזכתה לאותה המעלה כו'".

אף המלבי"ם כתב כן (ארצות החיים סימן א סוף ס"ק נג) וזה לשונו: "מקבלים את מחשבתו כמעשה ממש וכו' מיכאל כהן גדול למעלה מקריב מחשבה זו לקרבן לה', מסירת נפש הישראלית על מזבח העליון".