קראתי ולמדתי בעיון את התשובה של הגאון מרן עובדיה יוסף שליט"א שהופיע בגליון יתד נאמן של י"ז באב[1]. אכן, כפי שהגאון בעצמו אמר בראשית דבריו בכינוס תורה שבעל פה, כמו שפרצופיהם של בני-אדם אינם דומים זה לזה, כמו כן דעותיהם שונות[2], וכן היו בכל דור ודור גישות שונות הלכתיות ורעיוניות. וכמו כן בענייננו, יש תפיסות שונות בין תלמידי חכמים מובהקים. ולמרות שאני כננס לפני המאורות הגדולים, ארשה לי כתלמיד הדן לפני רבותיו, להגיש ההערות שיש לי בנדון. ואני בטוח שהגאון בעצמו ישמח בזה שאני משתעשע בדבריו, וכמובן שאשמח מאד אם יכבד אותי בתשובה על דברי[3].

הלאו "לא תחנם" הוא דווקא בהעברת בעלות פרטית לנכרי

א.  הגאון, בגאונות ובבקיאות נפלאה, האריך בבאור אם האיסורים של "לא ישבו בארצך" (שמות כ"ג, לד) ושל "לא תחנם" (דברים ז', ב)[4] חלים על הישמעאלים[5], ומביא שיטות לכאן ולכאן, אלא שבסוף הוא מכריע, שאפילו לפי השיטות שהאיסורים חלים על כל הגוים – הם נדחים מפני פקוח נפש, ככל מצוות שבתורה. והנה בטח צדקו דברי הגאון, במקרה שיבא גוי ויכוף את ישראל למכור לו ביתו ובאם לאו יהרוג אותו, שהלאו על "לא תחנם" נדחה בפני פקוח נפש. אלא שלפי עניות דעתי אין הנדון דומה לענין שלפנינו, כי הנה יש להבדיל בין בעלות פרטית לבין רבונות של מדינה. אני יכול למשל לקנות את כל הבתים של העיר לונדון, תהיה לי בעלות על כל השטח של העיר, אבל כמובן שהריבונות המדינית נשארת לבריטניה, ולא מפני שיש לי בית בלונדון אני כבר אזרח בריטי. מה שהתורה אסרה בדין "לא תחנם", הוא העברת בעלות פרטית לנכרי, בזמן שהריבונות נשארת בידי ישראל – וייתכן, שאם גם הארץ בעצמה היתה מועברת לנכרים על ידי חוזה תקף, שוב לא היה שייך האיסור של "לא ישבו בארצך" ושל "לא תחנם", כי הלא כבר הפקענו את הארץ מלהיות "ארצך".

עקירת ריבונותם של ישראל על ארץ ישראל היא כעקירת סדרי בראשית

אמנם העברת ריבונותה של ארץ ישראל, כולה או חלקה, למלכות זרה, אין על זה "לאו" בתורה, ועל כן לא שייך נמי להדחות מפני פקוח נפש. מסירת ארץ ישראל לעם ישראל הוא דבר עקרוני מששת ימי בראשית. מתחילת הבריאה, נועדה ארץ זו – שנתקדשה בקדושה יתירה – לעם ישראל. "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" (דברים ל"ב, ח) זה לא "הלכה", אלא עובדה אלוקית, וכל הרוצה לשנות עובדה זו, כאילו בא לעקור סדר מסדרי מעשי בראשית. נראה למשל "שבת": מי שיבוא לעקור את השבת מיום השביעי ליום ראשון או ליום אחר, הוא לא עובר בשום "לא תעשה", אלא עוקר את התורה כולה. או מי שרוצה להשתמד חלילה, גם הוא לא עובר על מצוה מיוחדת, לא כתוב בתורה לאסור ליהודי להעשות נכרי, אמנם מי שעושה את זה חלילה, הלא הסיר את צלם אלקים מעצמו, וכיחש במעשה בראשית.

וכמו כן הדבר בענין ארץ ישראל, שהקב"ה מתחילת הבריאה ייחדה לעם ישראל, וכמה פעמים הבטיח ונשבע לאברהם "והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך. ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלקים" (בראשית י"ז, ז-ח).

יישוב לשאלה מדוע הרמב"ם לא מנה ישיבת ארץ ישראל כמצוות עשה

[ומפני זה גם כן לא מנה הרמב"ם את הישיבה בארץ ישראל כמצות עשה[6]. כי כמו שאין מצוה על האדם לאכול כדי שיחיה, מפני שזה טבעי, כמו כן הוא שעם ישראל ישב על אדמתו, כי שם מקום חיותו. ובפרשת בחוקותי, נמנו מתחילה עשרות עונשים שיגיעו לעם באדמתו, ורק באחרונה כתוב "ואתכם אזרה בגוים" (ויקרא כ"ו, לג), וכן בפרשת כי תבא, זו היא האחרונה בכל הקללות: "והפיצך ה' בכל העמים" (דברים כ"ח, סד); כלומר: אם אחרי כל המכות שקדמו עוד לא הבנתם, אז תבוא הקללה האחרונה, הגלות, החמורה מכל הקללות הקודמות. זה שחי על אדמתו, זה טובו וזה חיותו הטבעית, וזה שחי מחוץ לארץ ישראל, זה "גלות", זה קללה, זה נגד הטבע].

בעלותו של עם ישראל על ארץ ישראל לא פקעה

גם בתוכחה (ויקרא כ"ו, לג) כתוב רק: "ואתכם אזרה בגוים והרִקותי אחריכם חרב, והיתה ארצכם שממה" וכו', כלומר: אתם תגלו מארצכם, אבל הארץ תשאר ארצכם רק שתשאר שממה. וכן כתוב שם (לב): "והשימותי אני את הארץ, ושממו עליה אויביכם היושבים בה", ופירש"י: "זו מידה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממת מיושביה". והרמב"ן שם: "היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות, שאין ארצנו מקבלת את אויבינו", עי"ש באורך. הרי שהקב"ה שמר על ארצנו אפילו בזמן שאנחנו בגלות שלא תעבור לידי מלכות זרה.

ואפילו בגלות בבל, שהיתה גלות על פי הנביא, ישראל גלו, אבל הארץ נשמרה להם. וכן אמר להם הנביא (ירמיהו ל"ב, מד): "שדות בכסף יקנו וכו' כי אשיב את שבותם נאום ה'". וכל שכן בגלות האחרונה, אף פעם לא היתה זאת גלות על פי הדבור, כי אם על פי הנסיבות – הלא גם אחרי חורבן הבית נשארו הרבה יהודים בארץ, והתלמוד הירושלמי נערך שם כשלוש מאות שנה אחרי החורבן – וכמו שהיו הנסיבות שהגלו אותנו, כמו כן הנסיבות הן שהחזירו אותנו לשם, ואנחנו שוב יושבים בארצנו בתורת "חזקה", ובחזקת ההקדשה שקידש עזרא את הארץ לשעתה ולעתיד לבא.

עם ישראל מעולם לא ויתר על הארץ מרצונו

וגם רבן יוחנן בן זכאי שהשלים עם המצב – מפני שהרגיש שהמלחמה אבודה כליל, כי התחיל זמן הגלות – גם הוא לא חתם ברית וחוזה שלום עם האויב, ולא מסר לו הריבונות של ארץ ישראל חלילה. [וידוע המדרש (בראשית רבה פרשת וירא) שעל ידי הברית שכרת אברהם עם אבימלך, ומסר לו את עיר יבוסי לתקופה של ארבע דורות, חרבו שבעת המקדשים[7]].

ישיבת הגויים בארץ בזמן הגלות דינה כגזילה ללא יאוש בעלים

האויבים הגלו אותנו, וגזלו את האדמה, אבל היא לא נעשית שלהם: "גזל מחבירו ולא נתייאשו הבעלים, שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו"[8]. הארץ לא היתה ברשותנו, אבל היא נשארת שלנו.

והוא פסוק מפורש (דברים ד', מ): "ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך כל הימים", ועיין שם באור החיים הקדוש: "פירוש, כי מתנת ה' היא לעולמי עד, לא לזמן מוגבל … ואומרו 'כל הימים' היא העמדת הארץ ביד ישראל".      

כן התפללנו משך כל הזמנים: " שתעלנו בשמחה לארצנו " כי היא נשארת ארצנו גם בהיותנו בגולה. ואם ח"ו נעביר את הארץ לאומה זרה, נהפוך את ארצנו ל"ארץ העמים" – אז נצטרך לשנות את נוסח התפילה, ותעלינו לארץ העמים, שהיתה פעם ארצנו! והנה חכמינו גזרו טומאה על ארץ העמים, אם כן אנחנו במו ידינו נעביר טומאת ארץ העמים על ארצנו הקדושה ויתקיים בנו "ותטמאו את ארצני" (ירמיהו ב', ז) חלילה!

משך אלפי שנה, גם בשנות גלותנו, שמר ה' על נחלתנו, ואנחנו לא הפקרנו אותה ולא נתייאשנו ממנה, ובעומק לבנו ונשמתנו היא נשארה תמיד "ארץ ישראל". ואנחנו דווקא כשהארץ בידינו ותחת שלטוננו, אנחנו נהפוך אותה הארץ לארץ העמים? אתמהה, הלא זה דומה למי שעוקר את השבת ליום אחר, או הופך את היהודי לנכרי. וחלילה לנו לשנות את "ארץ ישראל", ולהפוך אותה – על ידי חוזה מחייב – לארץ העמים.

האם חז"ל גינו את חזקיהו המלך?

ב.  הגאון דן בזה שחז"ל גינו את חזקיהו המלך שקיצץ דלתות ההיכל ושיגרם למלך אשור מפני פקוח נפש, והיה לו לבטוח בהקב"ה[9], ואם היה אסור לקצץ דלתות ההיכל למרות שהיה פיקוח נפש, כל שכן שאסור לקצץ חלק מארץ ישראל הקדושה עצמה. אמנם כותב הגאון שבאמת במקום פקוח נפש אסור לסמוך על נס, ורק חזקיהו המלך שהוא היה צדיק וכל דורו היה צדיק [ולמרות שאחרי מיתת חזקיהו המלך חזרו ועבדו לבעל ככתוב (בדברי הימים ב', ל"ג, ט): "ויתע מנשה את יהודה ויושבי ירושלים לעשות רע מן הגויים אשר השמיד ה' מפני בני ישראל", אין אדם נידון אלא לפי שעתו]. אבל אנן בדור יתום זה שהפרוץ מרובה על העומד הן בחינוך ילדי ישראל והן בצניעות בנות ישראל והן בענין שמירת שבת ומועדי ה' והכשרות, מה נדבר ומה נצטדק בודאי, שיש לחוש שמא יגרום החטא, עכ"ל הגאון.                    ואני תוהה, הלא יעקב אבינו, שבטח היה צדיק גמור, ומרכבה לכסא הכבוד, ולמרות זה חשש שמא גרם החטא, כפי שהאריך הרמב"ן בפרשת וישלח[10]. וכן כתב רש"י בפרשת ואתחנן, שהצדיקים מבקשים רק מתנת חנם ולא תולים בקשתם במעשיהם הטובים. "וכל התולה בזכות עצמו – תולין לו בזכות אחרים" (ברכות י', א).

ישראל מלאים בזכות הגנת העם והארץ

ולעומת זה, למה לקטרג על דורנו? מצד אחד ידוע שבמשך כל זמן הגלות, לא היו כל כך ישיבות ולא למדו כל כך תורה כמו היום; אבל גם אלה שלא חונכו על ברכי התורה, וכי אין בידם זכויות? עם שלם שמקריב ומוסר את נפשו יום ויום להגן על עמו וארצו, וכי דבר ריק הוא?

והנה משה רבנו, שפקפק באמונה של עם ישראל – ולמרות שהיו אז שקועים במ"ט שערי טומאה – נענש על זה ונעשית ידו מצורעת כשלג[11], וישעיהו הנביא נענש על שאמר "ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב"[12].

אפילו זכות קריאת שמע לבד כדאית להושיע את ישראל

והנה כשיצאו בני ישראל למלחמה, נגש כהן משוח מלחמה "ודבר אל העם ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם…" (דברים כ', ג), ופירש רש"י בשם חז"ל (סוטה מ"ב, א): "אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם".

[ואם לעומת זה אמרו  (סוטה מ"ד, ב): "שח בין תפילה [של יד] לתפילה [של ראש] – עבירה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה", ולכאורה זה סתירה למאמר הקודם, נראה שפה מדובר ביחיד שתולה בזכויותיו, ובמי שאומר שרק מי שהוא צדיק גמור יכול להגן במלחמה אז בודקין בציציותיו, אבל מי שיוצא למלחמה בזכות של כלל ישראל, אז כדאי הזכות של שמע ישראל כדי שיושיע אותם ה']. ובוודאי שיש לדורנו זכויות רבות, בגללן יכול ה' בחסדו להושיע את עמו.

שכרם של חיילי ישראל "הרבה מאד"

והלא גם אברהם אבינו יצא למלחמה נגד רבים כדי להציל את לוט, למרות שהיה פיקוח נפש גדול, בלי לבטוח על זכויותיו, ואחר המעשה נתיירא מאד שמא אבד כל זכויותיו בגלל הנסים שנעשו לו – וכשחזר מן המלחמה הבטיח אותו ה' "אל תירא אברם שכרך הרבה מאד"[13], שכר של מי שיצא למלחמה להגן על אחיו הוא גדול מאד! וחס וחלילה למוגג רוחם של החיילים, באמור להם, שהחטא יגרום שיפלו במלחמה, ולהיפך, מצוות התורה היא להרים את המורל שלהם לבטוח בה', ולומר להם: "כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם" (דברים כ', ד).

הקב"ה מושיע את ישראל אף בלי זכויות

והנה כל השאלה הזאת, אם יש לעם ישראל זכויות לנצח במלחמה אפשרית, היא אקדמית בלבד. למעשה השאלה הזאת מיותרת, כי כבר יכול ה' להושיע את ישראל בלי זכויות – ובעיקר בזמן גאולה האחרונה – וככתוב ביחזקאל (ל"ו, כב-כד): "לכן אמור לבית ישראל, כה אמר ה' אלוקים: לא למענכם אני עושה בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי המחולל בגוים אשר חללתם בתוכם, וידעו הגוים כי אני ה', נאום ה' אלוקים בהקדשי בכם לעיניהם. ולקחתי אתכם מן הגויים וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם ".

נצחונות עם ישראל הם סימן ברור להשגחת ה'

ואין ספק כי מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים היו לקידוש השם שאין כמוהו. ישראל, שאחרי השואה הסתכלו עליו כאל עם שפל ונבזה –  פתאום נעשה לעם חזק, אשר כל הגוים מפחדים ממנו "ספרו בגוים כבודו, בכל העמים נפלאותיו" (תהלים צ"ו, ג).

והנה יש פסוק מפורש (דברים י"א, לא): "כי אתם עוברים את הירדן לבא לרשת את הארץ אשר ה' אלקיכם נותן לכם, וירשתם אותה וישבתם בה", ופירש רש"י: "נסים של ירדן יהיו סימן בידכם שתבואו ותירשו את הארץ". רצונו לומר, אם אתם רואים שה' עושה עמכם נסים – אין לכם לחשוש מן הדבר שאתם לא ראויים, כי "קוב"ה לא עביד ניסא למגנא"[14], אם הקב"ה עושה אתנו נסים להעביר אותנו את הירדן, זה סימן שבתקופה של ישועה ונצחון אנו עומדים.

ואני זוכר היטב, את ההרצאה הגדולה שנשא הראשון לציון הגאון מוה"ר עובדיה יוסף בישיבתנו במונטרה (שוויץ), שהגיע שם במיוחד לפי הזמנתנו לחוג אתנו את יום ירושלים, ולפני קהל גדול דבר על כל הנסים שעשה הקב"ה אתנו במלחמת ששת הימים, ושזה חובתנו להכיר בניסנו ולהודות לה'. ואת חבל יהודה ושומרון קבלנו ממש בנסים מחוץ לדרך הטבע, והמלך חוסין נכנס למלחמה נגד כל הגיון, והיה ברור שמאת ה' היתה זאת. ואסור לנו לפקפק ברצונו של ה' להחזיר עטרה ליושנה, שיהיה כל השטח ההוא בריבונותו של ישראל.

סברת המרגלים שפיקוח נפש דוחה כיבוש הארץ

ונתבונן נא בחטאם של המרגלים שהיו גדולי תורה, כולם אנשים ראשי בני ישראל המה, נבחרו על פי ה'. אלא שכנראה הם טעו ופסקו לפי ההלכה כי פקוח נפש דוחה שטחים, ואסור מן התורה להסתכן כדי לכבוש אדמה, וכי הכירו בעצמם שהם מקטני אמונה כך שהם לא ראויים לנסים – והם אולי כאילו הסתמכו על הפסק של ר' חיים מבריסק, שאפילו להביא את המשיח אסור לסכן אפילו נפש אחת מישראל. וזה מה שאמר ה' (במדבר י"ד, יא): "עד אנה ינאצוני העם הזה, ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו". כלומר: אחרי כל האותות אשר עשיתי בקרבו איך אתם חושבים שהוצאתי אתכם מארץ מצרים להמית אתכם במדבר, אם לא שמאסתם בארץ חמדה.

והנה כל מי שיש לו עיניים לראות ואוזניים לשמוע, הלא הוא רואה ממש בחושיו את כל הניסים שה' עשה עמנו יום יום, הלא זה סימן שה' רוצה להנחיל לנו את ארצנו, וחלילה וחלילה לנו לבעוט בה ולפקפק בישועת ה'.

ארץ ישראל שייכת גם לדורות הבאים

ג.  במאמר שפרסמתי לפני כמה שבועות, הארכתי בנקודה שאין לנו הסמכות להעביר את האדמה לאומה אחרת, מפני שאין היא בבעלותנו הבלעדית. היא שייכת גם לזרענו ולזרע זרענו, והם לא הרשו אותנו להפקיע בעלותם. ואף אם מצוות של בין אדם למקום נדחו מפני פקוח נפש, אסור לאדם להציל את עצמו בממון חברו. אמנם הגאון מביא מחדושי הרשב"א (ב"ק פ"א, ב) בשם הראב"ד, שלא אמרו "אסור להציל עצמו בממון חברו" אלא כשעושה בחנם, אבל אם עושה על מנת שיתן לו הדמים לאחר מכן – אין לך דבר העומד בפני פקוח נפש. אכן דא עקא, אם אנו על ידי חוזה תקיף נעביר את נחלתנו לריבונותה של אומה זרה, אנו מחייבים גם את זכותם של דורות הבאים, בלי שתהיה לנו שום זכות ואפשרות להחזיר לבנינו את הארץ שנגזלה מהם.

ובאמת, יש לממשלה – בתנאי שנכיר בה – הזכות להפקיע ממון מאזרחיה לצורך תיקון המדינה, מדין "הפקר בית דין הפקר". אבל שוב נראה לי שזה המדובר בהפקעת בעלות פרטית, אבל הפקעת ריבונות של אדמת ישראל ומסירתה לאומה זרה, הפקעה על ידי חוזה רשמי, שיחייב גם את הדורות הבאים, בחוזה שאנו מכירים בזכותם של הערבים על אדמתנו – כאילו אנו גזלנו אותה מהם. באופן כזה, אין דין של "מותר להציל את עצמו בממון חברו", אפילו למאן דסבר שעקרונית זה מותר.

שבועת "שלא לעלות בחומה"

ד.  האריך הגאון לבאר כי אף לדברי הרמב"ן שיש מצוה של כיבוש ויישוב ארץ ישראל, מ"וירשתם אותה וישבתם בה"[15] – אין היא נוהגת בזמן הזה, בזמן הגלות, שאדרבה יש איסור מטעם השבועה[16].

והנה כבר הזכרתי, שמבחינה הלכתית אין אנו מצווים להיות בגלות, כי אף פעם לא נאמר לנו בציווי ללכת לגלות – לא כגלות בבל שהיה על פי הנביא – אלא שהנסיבות גרמו לכך שהוצרכנו ללכת לגלות. והיום, כשאדרבה, ארץ ישראל היא הארץ היותר בטוחה לעם ישראל, והממשלה מגינה על אזרחיה ויכולים לחיות בה חיים מלאים כיהודים, אז חוזרת המצווה של ישוב הארץ להיות בתוקפה אפילו לפי שיטה זו.

ארץ ישראל אינה "שטחים כבושים"

ה.  והגאון כתב "שגם להרמב"ן, אין שום מצוה בזמנינו לצאת למלחמה ולהיכנס בסכנת נפשות כדי להגן על החזקת השטחים הכבושים על ידינו בניגוד לדעת אומות העולם".

והנה אני מתקשה מאד לרדת לדעת הגאון ולקבל סגנון דבריו. וכי בהחזקת שטחים כבושים מדובר? זהו הסגנון של שונאינו, הגוים הרודפים אותנו, ולא רוצים להכיר בקיום ישראל – הם אלו ששרפו אותנו באושוויץ והם אלו שגם היום רוצים להחריב אותנו כליל. וכי באמת בדעתם אנחנו צריכים להתחשב? וכי התורה תלתה החזקת שטחי ארץ ישראל בדעת האומות? ואדוננו אבי המפרשים, רש"י, כתב בלשונו הזך בפסוק הראשון של בראשית, שאם יבואו הגוים ויאמרו לסטים אתם, אתם תגידו להם 'בראשית ברא אלקים'[17]. הלא כל התעמולה של הגוים נגדנו היא מפני שהם לא רוצים לקבל את נצחיות התורה, ונצחיות עם ישראל, והם הם שאומרים שבאה "ברית חדשה" להחליף את התורה, ושלעם ישראל אין זכות קיום בארצנו. וכי עלינו לאמת את דבריהם? ואדרבה, היות שמדובר בעצם במלחמה נגד עם ישראל ותורתו, אנחנו מחויבים למסור את נפשנו על זה כמו על ערקתא דמסאני[18].

השגחת הקב"ה על עם ישראל בארצו הינה סימן לביטול השבועה

ומלבד מה שידוע מדברי בעל משך חכמה[19], שכהיום בוטלה כבר השבועה. ומלבד זה שהשבועה לא נאמרה בגמרא בגדר הלכה – היא לא מובאה כהלכה לא ברי"ף ולא ברמב"ם ולא ברא"ש ולא בטור ולא בשולחן ערוך – והיא רק בגדר נבואה להגיד לנו מתי יכול עם ישראל לחזור לארצו בתור עם – וכי כל זמן שהדבר נמנע מאתנו, זה סימן שלא הגיע הזמן. ולהיפך, בעת שה' הוא שעוזר לנו בנסים ונפלאות לחזור לארצנו, זהו הסימן הכי מובהק שעלינו החיוב לבנות וליישב את ארצנו.

שטחי יהודה ושומרון אינם "כבושים" אף לשיטת האומות

אמנם מלבד זה, אפילו לפי דעת אומות העולם, אין אנו יכולים להחשב כ"כובשים", כי ביהודה ושומרון אף פעם לא היתה ריבונות פלשתינאית. היא היתה בחזקת מלכות ירדן. ובמלחמת ששת הימים, נכנסה ירדן למלחמה נגדנו כדי לגרש ולהשמיד אותנו כליל, והם היו המתקיפים ולא אנחנו. ובהשגחת ה' היא הפסידה את המלחמה, ולפי חוקי אומות העולם, מי שיוצא במלחמה נגד מדינה זרה והפסיד במלחמה, אבד כל תביעותיו נגדה. ויותר מזה, המלך חוסיין כבר הצהיר פעמים רבות, שהוא מתנער כליל מיהודה ושומרון ולא מעונין בהם, אם כן ממילא הארץ הזאת שייכת לאלו המחזיקים אותה, וזהו מדינת ישראל. והפלשתינאים שאף פעם לא היתה להם מדינה, הם רוצים לכבוש אותה מידינו, הם הכובשים נגדנו שאנו המוחזקים. לא מדובר היום לצאת למלחמה לכיבוש, אלא להגן על אדמתנו. אם ח"ו יצאו במלחמה נגדנו כדי לכבוש את הארץ שתחת ידינו, זוהי לא מלחמת כיבוש, אלא מלחמת הגנה והחזקה, וחלילה לנו להשתמש בסגנון השפה של אויבינו.

אנחנו לא "עולים בחומה" אלא מתיישבים בארצנו שנפלה בגורלנו אחרי שאויבינו רצו להשמיד אותנו.

הכיבוש יכול להיעשות בשלבים

ו.  עוד כתב שם הגאון, שאפילו אם תמצי לומר שלדעת הרמב"ן כיבוש ארץ ישראל והחזקתה נוהגת בזמן הזה, מכל מקום בכיבוש שלנו, שאין לנו שליטה מלאה על כל הנעשה בשטחים, לא נחשב לכיבוש גמור שצוותה עליו התורה, והרי בכיבוש שלנו היום אין בידינו לגרש את הערבים תושבי השטחים, ובפרט שבזמן האחרון הדרכים ביהודה ושומרון הם בחזקת סכנה, ואין לנו אלא שלטון צבאי בלבד, וכו'.

אני לא מבין, מי אומר לנו שהכיבוש צריך להעשות ביום אחד. הלא היה זמן, שלא היתה לנו דריסת רגל לשם. אפילו לכותל המערבי לא יכולנו להגיע, ובסיעתא דשמיא, הגענו עד הלום, כן גם הלאה נתחזק בעזרת השם, והגאולה באה קמעא קמעא, ככתוב (שמות כ"ג, ל): "מעט מעט אגרשנו מפניך".

ההססנות בהחזקת שטחי יהודה ושומרון היא מה שמצמיח את ההתנגדות הפלשתינית

אמנם באמת כל הטענה טעות בעיקרה, כי יכולים אנו להשליט גם היום סדר מלא, רק שאין אנו רוצים. זוהי השגיאה הכי גדולה שעשתה ממשלת ישראל, שאחרי מלחמת ששת הימים לא הכריזה מיד על ריבונותה של ישראל על כל השטחים המוחזקים, אלא אנחנו החזקנו אותם כ"שטחים" שמוכנים אנו "להחזיר" אותם כביכול, כשישבו אתנו ליד השלחן. ועד היום ממשלתנו פוסחת על שתי הסעיפים ומכריזה על "השטחים" כשטח מפורז, והמדיניות הזאת היא שהצמיחה את הרצון של אויבינו לכבוש את ארצנו, והצמיחה את האינתיפאדה.

אמנם גם היום, אם נכריז שיהודה ושומרון הם לא שטחים כבושים אלא הם חלק אינטגרלי ממדינת ישראל, הערבים, כשירגישו שאין להם שום סיכוי לכבוש את ארצנו, תיפסק מהם הציפיה להשמידנו, וממילא תחדל האינתיפאדה כליל ונשב לבטח בארצנו, ויקויים הכתוב (שמות ל"ד, כד): "ולא יחמוד איש את ארצך" [ועיין באבן עזרא על הפסוק לא תחמוד[20]]. אלא שאנחנו במדיניותנו, במו ידינו יוצרים את הפיקוח נפש, ואחר כך אומרים שמשום פיקוח נפש מותר לוותר על אדמותינו.

עלינו ליישב יהודים ביהודה ושומרון

ועניין הערבים היושבים בארצנו: מי אומר לנו שצריכים לגרש את הערבים היושבים בה? הלוא הגאון בעצמו פסק שאין עליהם דין של עובדי עבודה זרה, אם כן כל זמן שירצו לחיות בשלום אתנו נחזיק אותם בכבוד.

יש לנו הכח בעזרת השם, לשלוט בכח מלא על כל ארצנו, ולא מפני שאויבינו רוצים להשמיד אותנו אנחנו צריכים לקבל את דינם חלילה, ועל כן מוטל עלינו החיוב להכריז מיד על ריבונות מלאה של מדינת ישראל על כל השטח שאנו מוחזקים בו.

מלבד זה ברור שאם למשל ניישב עוד כמה מאות אלף יהודים עולים חדשים ביהודה ושומרון – תיפסקנה מיד כל הבעיות. זה בודאי עצה יותר הגונה ויותר תורנית מלהיפטר מארץ אבותינו.

דין "פיקוח נפש לפנינו" בהחזרת שטחים

ז.  בסוף מאריך הגאון בדיון אם שייך בהחזקת השטחים דין של עיר הסמוכה לספר, ועיקר דבריו שגם אם יש מומחים צבאיים שיגידו שהחזקת השטחים יכולה לגרום למלחמה בעתיד, אבל לעכשיו החזרת השטחים כאילו מונעת מלחמה מיידית, עדיף למנוע מלחמה מיידית, ודומה ה"עתיד" לדינו של הנודע ביהודה "שאין החולה לפנינו"[21].

לדעתי שני הזמנים, ה"עכשיו" ו"העתיד" אינם דומים ל"עכשיו ועתיד" שהנודע ביהודה מדבר עליהם. אין מדינה היום שמכריזה עלינו מלחמה אם לא נעשה שלום. הם תמיד "רוצים" להכרית ולהשמיד אותנו, אבל הם מתייראים לפתוח במלחמה נגדנו, מפני שהם מודעים לכך שהם יאבדו את המלחמה. כמו שאבדו את המלחמות הראשונות, ואין להם שום סיכוי לנצח במלחמה. ואם יש בינינו ובין הפלשתינאים "מצב מלחמה" עם אינתיפאדה וכדומה, זה לא מה שקוראים "מלחמה".

אלא שבעיקר, השמאלנים במדינתנו, שאין להם גישה רוחנית ורגשית לאדמתנו, הם הרוצים להיפטר מן ה"שטחים" ששם רוב האוכלוסייה היא ערבית, והם שדוחפים את הממשלה לקבל חוזה שלום כדי להיפטר מן ה"שטחים".

אבל כאמור, חוזה שלום שייחתם כדי להפסיק רשמית את מצב המלחמה שיש לנו עם ירדן, הוא לא הפסקת "מלחמה", כי גם בלי חוזה שלום אין לנו מלחמה עם ירדן, גם אם "חוקית" יש לנו איתה "מצב מלחמה". ומצד שני גם אם ערפאת יחתום על "חוזה שלום" כביכול, אין בחוזה השלום שום ערובה שלא יהיו גורמים ערבים אחרים שלא יכירו בחוזה השלום הזה.

החזרת השטחים היא עצמה יצירת הסיכון

לעומת זה, סיכון המלחמה לעתיד, שאנו חושפים את ארצנו לפלישה עוינת – ממש בעיר הסמוכה לספר – הוא סיכון מוחשי. ואין שום דמיון ל"חולה שאינו לפנינו" שיכולים להתעלם מן החולה שאינו בנמצא ולא מודע אליו. אבל פה אנו לא "מתעלמים" מן הסיכון, אלא גורמים אותו בידיים. ואם יש מומחים צבאיים שאומרים שגם בוויתור שטחים אנו יכולים לנצח במלחמה, הלוא כל שכן שאנו יכולים לנצח בלי ויתור. ומי יאמר לך שהמומחים של אויבינו לא חושבים כמו אותם המומחים שלנו שהגאון התייעץ איתם, שסוברים שההגנה על עמנו תהיה יותר קשה אחרי ויתור על השטחים. ואם כן בוויתורנו על השטחים אנו מזמינים את אויבינו להכנס במלחמה נגדנו. זה לא "התעלמות" מחולה שאינו לפנינו, זה ה"גורם" למחלה מסוכנת!

חידודו של רבי חיים מבריסק

ח.  ובסוף מביא הגאון את דברי רבי חיים מבריסק, שפיקוח נפש דוחה אפילו את ביאתו של משיח. ברור אצלי שהיתה זאת – אם בכלל נאמרה – אמרה לחידודא בעלמא, כי הלוא כשיבוא משיח תיפסקנה המלחמות, ואדם שמוסר את נפשו לביאת המשיח, הוא מוסר את נפשו להצלת כלל ישראל.

דברי סיכום

אני פשוט נדהם מן הרעיון שאיזו שהיא ממשלה תכתוב – על קרן השור – ותחתום שאין לנו חלק בחלק ממדינת ישראל, ולעשות תורתנו פלסתר. הייתכן שישנה יד ישראלית שתחתום על חוזה כזה, להפקיר את ארצנו הקדושה לדורי דורות!?                                                      והנה עלינו להיות מודעים לתקופה של הנסים שאנו זוכים לחיות בה, עלינו להיות מודעים שאנחנו לא כבשנו חלילה אדמה מאויבינו אלא היא נחלתנו מדור דור ולדור דור, ואויבינו הם שהגלונו מארצנו. ובחסדי ה' חזרנו לארצנו, "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב" (תהלים צ"ד, יד). וגם "יראי ה' בטחו בה' עזרם ומגינם הוא". וגם אם דורשים מאתנו אי-נוחיות וקרבנות – עלינו להיות גאים בזה. באושוויץ נהרגו ונשרפו אחינו בית ישראל בלי תמורה, ואנו, אם נדרש מאיתנו להקריב קרבנות, זה בשביל קיום עמנו וארצנו וקיום תורתנו. אשרי הדור שזכה להיות מבוני נחלתו, להחזיר את העטרה ליושנה.

אני תקוה שדברי יתקבלו באותה רוח שנכתבו, ואם מרוב חיבת הארץ טעיתי או שגיתי באיזה דבר, אשמח מאד אם יעמידוני על טעותי.

ב' דסליחות תשל"ט

מכתב גלוי בדבר פסיקת הרב עובדיה יוסף שפיקוח נפש
דוחה החזרת שטחים

כבוד הגאון האמיתי האי גברא רבא הראשון לציון מוהר"ר עובדיה יוסף שליט"א

אחר דרישת שלום כבוד הדר גאונו בהוקרה והערצה, באתי בזה לברך את כבוד הדרת גאונו ואת כל משפחתו הדגולה בברכת כתיבה וחתימה טובה, ויהי רצון שנזכה לשמוע בקרוב בקול שופר גדול ונזכה בזה להרמת קרן ישראל והרמת קרן התורה.

ובזה בקשתי גם שטוחה שיאבה נא לכלול בתפילותיו הזכות אותנו ואת בני ישיבתנו שיחננו ה' דעה בינה והשכל לקרב לבבנו אל א' בשמים ונתברך ממעון הברכות בזכות תפילותיו על עם ישראל בכללו.

והנה, עם בקשת סליחה מראש, כי רחוק ממני כל בקשת קנטור, הנני פונה אל כבוד הדרת גאונו בכל יראת הכבוד, לבקשו שיאבה נא להבינני בענין שעשה באחרונה כותרות רבות בכל העולם. כי כן הובאה הידיעה בכל עתונות העולם (הלא-יהודית) באותיות גדולות, כי אכן הראשון-לציון פסק, שפיקוח נפש דוחה מכל וכל ריבונותה הבלעדית של ישראל על אדמתו, וכי חובה לוותר על נחלתנו כדי שלא לסכן נפש אחת מישראל.

איני יודע בבירור, אם כבוד הדרת גאונו פסק בזה הלשון, אבל זה היה הנוסח המשתמע מהדווחים בעיתונות, ואין צריך לומר כי העולם "שמח" על תבונתו של הראשון-לציון.

במקום של חיוב מלחמה אין לחשוש לפיקוח נפש

והנה בעניי לא ירדתי לסוף דעתו הרמה, כי אחרי שאני יודע שכבוד תורתו לא משתייך לשוללי מדינת ישראל מכל וכל – כמו שיש קבוצה של קיצונים כידוע – ועוד אני זוכר היטב את דרשתו המפוארת בישיבתנו לרגל יום ירושלים, בה הרים על נס כל הנסים שעשה השי"ת בעד ארצנו, ושרק הודות לנפלאות הבורא והמנהיג של העולם זכינו לארצנו בשלמותה, אז אני לא מבין איך אפשר להסיק כי אסור להסתכן במלחמה להגן על ארצנו ונחלתנו. הלא התורה כן ציוותה להילחם נגד אויבינו, ורק "חתן" בשנה הראשונה נפטר ממצוה זו, פן ימות במלחמה, והכהן משוח המלחמה זירז את החיילים, "אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם, אל ירך לבבכם " וכו' (דברים כ', ג), אז איך אפשר לומר שחל בזה דיני פיקוח נפש? מאד אשמח אם כבוד הדרת גאונו יוכל להסביר לי את דעתו בזה.

ארבעה טעמים מדוע לא כדאי לפרסם ברבים פסיקה זו

אמנם גם אם נניח שאפשר להסביר הענין על פי דין תורה, ובודאי שכבוד תורתו עמל בזה ובא לידי מסקנה זו, נראה לי שלא היה זה נבון מבחינת תוצאות המעשיות לתת פומבי לדעתו זו, כי זה עלול לגרום לסכנות עצומות, אשר בוודאי דעת כבוד הדרת גאונו לא היתה נוחה מזה.

ואפרוס את שיחתי:

א.

חשש מאיומי מלחמה

הרי הצהרה זו, שאנחנו בוחרים לוותר על ארצנו מלהסתכן במלחמה, היא הזמנה גלויה לאויבינו ולשונאינו דווקא לאיים במלחמה עלינו ולהכריחנו לוותר על ארצנו. מי שמצהיר בראש שחייו יקרים לו מארצו, ושאינו מוכן להגן עליה, הלא הפסיד מראש את המערכה הפוליטית. ואם כבוד תורתו סובר שיש איסור לוותר על איזה שטח שהוא, אם כן הצהרה זו הלא עלולה להביא לידי ויתור ריבונותנו, והיא עלולה דווקא להביא את בני ישראל לידי סכנה עצומה.

ב.

פגיעה במורל הלוחמים

יש לקחת בחשבון האפשרות שתפרוץ מלחמה בינינו ובין אויבינו, ואז נצטרך לכל משאבי האומץ והרוח להתמודד עמהם. והנה ישנה סכנה לפי עניות דעתי, שפסק מרן הראשון לציון עלול להחליש את המורַל של הנוער הלוחם, בחשבו כי מלחמה זו היא מיותרת.

והלא ידועים דברי הרמב"ם, כי בשעת מלחמה צריך להתגבר עם כל גבורה האפשרית להילחם ולא להירתע משום דבר, וידוע כי בזמננו העיקר המכריע במלחמה הוא רוח הלוחם, את ידיעתו העמוקה כי הוא לוחם בעד ארצו, כי מלחמתו היא מלחמה של צדק, אם כן חס לנו לפגוע בנכס הגדול הזה.

ג.

מסתייעים בכך שונאי הדת

בשנים האחרונות נתפלג העם בענין השטחים לשתי מחנות. המחנה האחד הדתית הדוגלת בארץ ישראל השלמה בסיסמה כי ארץ ישראל כולה שייכת לעם ישראל על פי התורה [וכנראה שגם מרן הראשון לציון סבירא ליה כך]. והשניה, היא המחנה החילונית – וברובם האנטי-דתית – אשר דווקא מפני זה הם רוצים לוותר על השטחים, כעין הצהרה שאין ביניהם ובזכות הניתנת על ידי התורה ולא כלום. ועל כל פנים גם בעולם הרחב, העולם הלא-יהודי, נראים הדברים ככה, והוא מזהה את ענין ארץ ישראל השלמה עם הדת. והרבה מאלה [ולפי דעתי גם קרטר מושפע מזה] אשר רוצים להכריח את ישראל "להחזיר" השטחים, וגם את ירושלים, מפני שרוצים להפגין בזה את התכחשותם לזכויות ישראל על פי התורה, כי לפי דעתם זכות זו בטלה ומבוטלת, ואדרבה ירושלים שייכת לנוצרים ולאסלם.

ועכשיו, עד כמה מוזר שזה נראה, השמאלנים היהודים, וגם הנוצרים למיניהם, חטפו "מציאה" ומביאים ראיה לדברים מן הראשון לציון, פתאום נעשה הראשון-לציון הרב הפוסק של השמאלנים – הרב הנאור – כמובן שרק לענין זה הוא רבם. ולא לענין אסור הפלות וכדומה, אבל כשהדבר מועיל להם, הם מביאים תניא דמסייע מהראשון-לציון, כי אין לארץ ישראל ולירושלים קדושת נצח, וכי דיני התורה לא שייכים לזמננו, ויפה חיי נפש אחת מישראל מכל ארץ ישראל וכו'.

אני משוכנע, שלא לזה כוון הראשון-לציון, אבל שלא ברצונו, כאילו נעשה רבם של האנטי-דתיים וכמובן רק לדבר זה.

ד.

המחלוקת התורנית בעניין זה פוגעת מאד בכבוד התורה

ישנה עוד נקודה רגישה שאנכי רוצה להעיר עליה, היא המחלקת בין מרן הראשון-לציון, להרב גורן. גם בזה חטפה העיתונות העולמית מציאה, והלבישה אותה בכותרות גדולות, כאלו הרב עובדיה יוסף פסק מה שפסק דווקא מפני שהרב גורן פסק לאיסורא. והנה אין לי ספק שדעתו של מעלת כבוד תורתו היא אך ורק בנויה על כנות גישתו, אבל מה נעשה שהעולם רואה בזה אחרת, ועושה ממחלקת זו "פנינים" למיניהם. העולם אינו מבין, כי ישנה אפשרות של שתי דעות מנוגדות בדעת תורה – כי כבר אפשר מחלקת שהגמרא אומרת עליה כי "אלו ואלו דברי אלקים חיים"[22]. העולם אשר מאד מעונין ורגיל בענין השטחים כמובן מתלוצץ בראותו כי בענין כה נשגב ישנה ריב ומחלקת בין שני הרבנים הראשיים, ובאים למסקנה שבכלל אין דעת תורה בזה, ולועג על התורה ועל הרבנות ביחד; וגם אם כל אחד כוונתו לשמים, יצא שכרו בהפסדו, והדבר גורם לחלול השם עצום ר"ל. ופוק חזי איך דנו חז"ל את ר' אליעזר שהחזיק בדעתו למרות שמן השמים הראו שהדין עמו[23], מפני שגרם שהתורה תהיה לשתי תורות.

אני מכיר את כבוד מרן הראשון לציון, ויודע עד כמה כל דעתו וכוונתו היא למען האמת ולמען התורה, ודווקא מפני זה, אני מרשה לי להפנות תשומת לבו לתוצאות שרמזתי עליהן, ושאני משוכנע שלא לאלה כיון חס ושלום. אולי יש בידו לתקן דבר מה בזה, ועל ידו יתקדש שם שמים.

והנני שוב מבקש סליחת מעלת כבוד תורתו ומברכו בברכת כתיבה וחתימה טובה. החותם בהוקרה והערצה היאותה לרב גדול כמוהו.

החותם באימה ובהכנעה

משה בוצ'קו

בס"ד ירושלים כ"א באדר תשנ"א

קריאה לרב עובדיה יוסף לחזור בו מתמיכתו בעד מסירת

מזרח ירושלים לערבים^[24]

לכבוד

האי גברא רבא מרא דשמעתתא וידיו לו רב בבקיאות ובחריפות ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, הגאון מוהר"ר עובדיה יוסף שליט"א

אחרי בקשת סליחה מאת מרן הגאון, הנני מוכרח לצעוק עם הנביא:

"למען ציון לא אחשה

ולמען ירושלים לא אשקוט

עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער, … והיית עטרת תפארת ביד ה'… לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה…,

על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים,

כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו. עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהילה בארץ ולך יקרא דרושה, עיר לא נעזבה" (ישעיה ס"ב).

אם דברי ה"מעריב" נאמנים, כבוד הגאון הציע לוותר על מזרח ירושלים! דווקא בדבר שיש קונצנזוס בכל ישראל, אפילו בחוגי השמאל, לא להתפשר על ירושלים. והנה בא מעלת כבוד תורתו, והכריז בכח גדולתו, שאין ירושלים שלנו, דקירת סכין בגב. הוציא כבוד הרב את עצמו מדעתו של כלל ישראל וצירף את דעתו לדעת אויבינו, הרוצים למחוק את שמנו!

והנה כבר כתבתי, שהמלחמה על ירושלים, זוהי מלחמה על דתנו, מי שרוצה לחלק את ירושלים, זה כדי להראות שתורת ישראל היא לא נצחית, אלא הוחלפה בדתות אחרות. וכבוד הגאון נותן ידו לתמוך בזה, חלילה! והנה כבר אמר הנביא "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להנחם" (שמואל א' ט"ו כ"ט), " שלמה ואלף כיוצא בו, וקוצו של יוד לא ימחק"[25]. והנה חז"ל אמרו, "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו"[26], וכל הגדול מחבירו כל מילה ומילה שלו יכולה להיות בעלת הרס. פוק חזי, גדולי הדור כמו משה רבינו ואהרן הכהן, נמנע מאתם להיכנס לארץ מפני שדברו שלא כהוגן (עיין ברמב"ן[27]), וכן המרגלים נענשו מפני שהוציאו דבה על הארץ.

והנה כבוד תורתו רוצה להעביר את ירושלים עיר הקודש, את מקום המקדש לעם נכרי, ולסלק השכינה מתוכה!

אני לא יכול להאמין שדברים אלה יצאו מפיו, ועל כן הנני מתחנן לפני כבוד תורתו שיתקן הדברים על אתר, שלא יסמכו עליו ויתלו בו בוקי סריקי. ואם כבוד תורתו עומד על דעתו, הייתי ממליץ לפני ראש הממשלה, מר יצחק שמיר, שיקדים את הבחירות לכנסת, ואני בטוח שבכנסת הבאה לא תהיה לש"ס שום השפעה!

אני מתחנן לפני כבוד תורתו שלא יכעוס עלי, "כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה"[28]. כבודו של כבוד תורתו חשוב עלי מאד, ומפני זה כואב לי בכפלים, אמנם למרות זאת:

"למען ירושלים לא אשקוט, למען ציון לא אחשה"!

ברגשי כבוד והוקרה

משה בוצ'קו

~~~~

[1] וכן בספר תורה שבעל פה כ"א עמודים י"ב-י"ח; ובתחומין י' עמודים 34-47.

[2] ברכות דף נח ע"א: "ברוך חכם הרזים – שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה".

[3] הגר"ע יוסף זצ"ל דן בדבריו בכמה וכמה נימוקים להתיר את מסירת השטחים:

• דין פיקוח נפש דוחה את האיסור של "לא תחנם".
• אין לסמוך על הנס בדורנו בו הפרוץ מרובה על העומד.
• אין להתייחס לגזל של זכותם של ישראל על אדמות אלה, כי מותר להציל נפשו בממון חברו.
• אין היום מצווה בכיבוש ארץ ישראל, אלא אדרבה יש שבועה לא לעלות בחומה.
• אין להיכנס לסכנת נפשות בעבור השטחים הכבושים בניגוד לדעת העולם.
• הכיבוש של מדינת ישראל הוא בכל מקרה כיבוש קלוש.
• בהחזרת השטחים יש פיקוח נפש מיידי הגובר על פיקוח נפש עתידי.
• אפילו ביאת המשיח אינה דוחה פיקוח נפש.

הרב דן באריכות בכל אחת מנקודות אלו, ודוחה לחלוטין את דברי הגר"ע יוסף [הדברים במאמר זה אמורים לפי סדר אותיות אלו].

[4] משני פסוקים אלו למדו חכמים שאין למכור קרקע לגויים בארץ ישראל. ראו בספר המצוות לרמב"ם ל"ת מצווה נ'; ובהלכות ע"ז פרק י'.

[5] שכיוון שאינם משבעת העממים, ואינם עובדים עבודה זרה, יש לדון האם איסור זה חל עליהם.

[6] קושייה מפורסמת על הרמב"ם היא מדוע לא מנה מצווה זו במניין מצוות העשה שלו. וכבר שאלה הרמב"ן ב"השמטות לספר המצוות" מצווה ד', ויש לה תירוצים רבים.

[7]  "אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה נתת שבע כבשות בלי רצוני, חייך שאני משהה בשמחת בניך ז' דורות; אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני, חייך כנגד כן הורגים מבניך שבעה צדיקים, ואלו הן: חפני, ופנחס, ושמשון, ושאול וג' בניו. אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני, כנגד כן בניו מחריבין מבניך ז' משכנות, ואלו הן: אוהל מועד, וגלגל, נוב, וגבעון, ושילה, ובית עולמים תרין" (בראשית רבה וירא, פרשה נד סימן ד).

[8] קידושין נ"ב, א.

[9] פסחים נ"ו, א.

[10] בראשית ל"ב יג. ועיין גם רמב"ן לה יב ורש"י לב יא

[11] שמות ד', ו; ורש"י שם.

[12] הפסוק בישעיה ו', ה; ושנעש על כך – ביבמות מ"ט, ב.

[13] בראשית ט"ו א; ורש"י שם.

[14] ביטוי רווח שפירושו: הקב"ה אינו עושה נס לחינם. נראה שמקורו בניסוח זה בזוהר פרשת מקץ דף ר"א ע"ב: "דהא קודשא בריך הוא רחיש לך אלין תרין נסין – לאו אינון למגנא". ויעויין עןד בברכות

[15] ב"השמטות לספר המצוות" מצווה ד'. וראה בדברי הגר"ע יוסף שם, שאם אכן יש מצוות כיבוש מלחמה – אין לחשוש לפיקוח נפש, כי בכל מלחמה יש בדרך הטבע נפגעים, ועל דעת כן נתנה המצווה.

[16] "ג' שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי" (כתובות קיא, א).

[17] לשונו של רש"י בתחילת התורה: "שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

[18] אומרת הגמרא (סנהדרין ע"ד, א-ב) שבדרך כלל אין למסור את הנפש אלא על שלוש העברות החמורות. אולם בשעת השמד יש למסור את הנפש על כל שינוי שגוזרים הגויים, "אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא". כלומר: אפילו גזרו הגויים על ישראל לשנות את שרוך הנעל.

[19] בכרוז משנת התרפ"א שפורסם בכמה מקומות, לראשונה בירחון "התור", התרפ"ב גיליון ג'.

[20] זה לשון האבן עזרא שם: "כל כך אשלח אימה בלב השכנים, אפילו שלא יחמדו הארץ, אף שיעלה בלבם לעשות מלחמה".

[21] בתשובת נודע ביהודה (מהדורא תניינא יורה דעה תשובה ר"י) דן בשאלה האם מותר לרופאים לבצע ניתוחי מתים על מנת להתלמד מגופם רפואה למחלות שונות, ובכך יוכלו להציל את חייהם של חולים באותם מחלות בעתיד. ומייסד שאין להתיר זאת על סמך הדין שפיקוח נפש דוחה את כל התורה, משום שפיקוח נפש שייך רק כשיש חולה לפנינו, אבל כאן אין חולה לפנינו ואין בזה פיקוח נפש, ראה שם בהרחבה.

[22] עירובין י"ג ב. שם זו לשון בת הקול על מחלוקת בית הלל ובית שמאי, וסיומה: "והלכה כבית הלל".

[23] במעשה "תנורו של עכנאי", בבא מציעא נ"ט, ב.

[24] הרב זצ"ל לא נמנע מלמסור ולהעביר את דעתו הנחרצת אף לגדולי הדור שבפניהם הרכין את ראשו, מתוך תחושה עמוקה ש"כל מקום שיש חילול ה' – אין חולקין כבוד לרב" (ברכות י"ט, ב).

[25] ביטוי חז"לי שפירושו: אין לשנות מהתורה אפילו לא אות אחת. ופיע בכמה מקומות בירושלמ י ובמדרשים. כגון: בירושלמי סנהדרין פרק ב' הלכה ו' מסופר על שלמה המלך שרצה למחוק את האות י' בפסוק "לא ירבה לו", ועל כך תני רשב"י: "עלה ספר משנה תורה ונשתטח לפני הקדוש ברוך הוא, אמר לפניו: רבון העולם … הרי שלמה מבקש לעקור יו"ד ממני! אמר ליה הקדוש ברוך הוא: שלמה ואלף כיוצא בו, בטילין ודבר ממך אינו בטל".

[26] סוכה נ"ב, א.

[27] על במדבר כ', ח.

[28] שמואל א', א' טז.