האם יש לעם כח לעמוד בלחצים?

בתחילה, יוצא כבוד-תורתו בהנחה שהגם שהעם מסוגל לעמוד בפני לחצים ובפני שעות קשות, שהנסיבות עלולות להעמיד אותנו בפניהן, עם כל זה חושש כבוד-תורתו שחסר לעם הרצון לזה. על כן חושב כבוד-תורתו שעושים עוול גדול להעם בהביאם אותו לידי מצב מביך, שהוא – מפני חולשת רצונו – לא יוכל לעמוד בו.

על זה הנני אומר שני דברים:

1.  אין אני פסימי כל כך לגבי רצונו של העם. אדרבה, אני משוכנע שבתוך תוכו של רוב רובו של עם ישראל טמון כוח אדיר לעמוד בפני כל לחץ, לעמוד על זכויותיו ולהגן על מולדתו, למרות הלחצים הכבדים מצד העולם כולו. ואדרבה, היא הנותנת, ככל שהלחצים יתגברו – יתגברו גם כוחות הנגד, יתגברו הכוחות החזקים של אמונה ושל יעוד הטמונים בתוך נשמתו של כל יהודי.
2.  לו יהי כדבריו – האם תפקידם של ראשי העם, של הוגי הדעות ושל סוללי הדרך, הוא להיגרר אחרי חולשת העם? וכי לא מתפקידם הוא להלהיב אותו באמונה ביעודו וביושר עמידתו, ולא ליפול בפח של פסימיות ושל אבדן עצות? ברוך השם, הננו עם חזק. משך אלפי שנה עמדנו בפני כל מיני תחבולות של אלה שרצו לחסל אותנו, הן בכוח והן ברוח. וחנוכה תוכיח, שרבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים. ובפך שמן קטן הדליקו את הנרות, ולא את הנורות האדומות.

האם הפלשתינאים יכירו במדינת ישראל?

כבוד-תורתו מודאג מאוד מפני רגע האמת הממשמש ובא. כי תהליך הפוליטיקה מראה שתחת לחץ האמריקאים עלולים הפלשתינאים להכיר במדינת ישראל. אם יקרה כדבר הזה – לא נוכל עוד להשתמש בעילה שאי אפשר להכיר בישות פלשתינאית החותרת לחסל את מדינתנו, ונצטרך אז לבחור בין מלחמה לבין שלום סופי עם פשרה טריטוריאלית.

גם לגבי זה יש לי אי אלו הערות:

1.  אני לא משוכנע במאה אחוז שאכן הם יכירו סופית במדינת ישראל. לפני איזה ימים שמעתי פה, ברדיו, ראיון עם נציג רשמי של הפלשתינאים, והוא הודה שעוד רחוק היום שהם יוכלו להכיר בישראל.
2.  אם היום מדברים על זה – הלא זוהי תוצאת עמדתה החזקה של ישראל, נצחונה בלבנון, וחיסולו של הכוח הצבאי של אש"ף. עלינו להכיר אם כן כי דווקא כוחה ואמיצותה של ישראל – הם הם שהביאו לכירסום בעמדת אש"ף.
3.  אותו נציג הודה שאחרי מפלתם בביירות ופיזורם בתוך שאר הארצות – בהן הם אסורים וכלואים – אין להם עוד שום אופציה צבאית וכל כוחם הוא במפה הפוליטית, בה הם מתאזרים בכל כוחם, ואף זה לא עולה להם בנקל.
4.  היוצא מזה – ש"רגע האמת", במובן של מלחמה – רחוק מאיתנו פי אלף מכפי שהיה לפני מלחמת שלום הגליל.

להגיד את הרש"י הראשון

אמנם גם אני רואה תהליך של רגע האמת ההולך ובא. אבל לא בעניין חיסולנו ח"ו אלא אדרבא, רגע בו נצטרך להגיד ברורות את הרש"י לפסוק הראשון בבראשית[2].

עד כה אנו מתחפרים בטענות כי אי אפשר לנו לוותר על יהודה ושומרון מחמת טעמי ביטחון. כשם שחיזק ה' את לב פרעה, כן נכנס חוסיין למלחמה כדי שנקבל את יהודה ושומרון – וכן חיזק ה' את לב כל אויבינו לבל יכירו בנו. כדי שנוכל להחזיק באותם השטחים. חובתנו, למן הרגע הראשון אחרי מלחמת ששת הימים, היתה להכריז כי זוהי ארצנו מעולם ולנצח. אלו שעמדו אז בממשלה – רחוקים מאמונה בתורה – הכריזו תמיד שהם "יחזירו שטחים" כביכול תחת ה"טובה", שאויבינו יכירו בנו. תודה לא-ל שהם לא הכירו. אמנם אם נגיע לשעת האמת נוכל לבחור במה שכתוב בתורה, להבין שכל תהליך ההיסטוריה של עשרות השנים האחרונות היה מאת ה' ולהחזיר את העטרה ליושנה – או לבגוד בתורה, ולהחזיר את השעון אחורנית. אני עצמי מודאג מאוד מפני האפשרות שלא נעמוד, חלילה, במבחן שעת האמת – ונבגוד בייעודנו, ונוותר על אדמת ישראל. כך נכריח, כביכול, את ה' יתברך ליזום שוב מלחמה, כדי שתהליך ההיסטוריה יבוא למימושו.

המצב בארץ כיום

והנה, כבוד-תורתו, בהסבירו את רקע שהביאו לצאת החוצה, והנורות האדומות שהודלקו אצלו, ציין את הסכנה שאם ניאבק על שלמות ארץ ישראל באופן שאנחנו נאבקים – אזי או שנביא למלחמה, שלפי דבריו אין העם חפץ בה, או שנגיע לשלום על ידי פשרה טריטוריאלית, שלפי דבריו עצמו לא יכול להיות שלום אמיתי. כי גם אם אפשר – כך דבריו – לבוא לידי שלום אמיתי עם מצרים, סוריה וירדן; הרי ברור שעם אש"ף לעולם לא יהיה שלום אמיתי. באותה פיסקה מודה כבוד-תורתו שאם נחזיר את "השטחים" לחוסיין הוא יעבירם לאש"ף. ואודה שאני לא ירדתי לסוף דעתו: מה הוא רוצה באמת? אם מפחד הוא הן מן המלחמה והן מן השלום – וכי סבור כבוד-תורתו שאפשר להיאבק למען ארץ ישראל השלימה על ידי הכרזה שאנחנו מוכנים לפשרה טריטוריאלית?

אומנם באמת, חששותיו רחוקים מן המציאות. אם בזמן הכניסה לביירות היו הרבה היסוסים בצבא, שבאו לידי גילוי, הרי זה מפני שלא ראו במלחמה זו מלחמת מגן – וזה קצת באשמת הממשלה, שלא ידעה להסביר את צעדיה היטב. אבל אם תהיה ח"ו מלחמה ביהודה ושומרון – הרי בוודאי לא יהיה זה ביוזמתנו, ואז אם נהיה מותקפים – אין ספק שכל העם יהיה מאוחד, וכבר אמרתי, שבשעת סכנה גובר האינסטינקט של איחוד ושל אומץ.

ואולם כל זה נראה לי מופשט מאוד. כי אין לפנינו – לפי הנתונים של עכשיו – כל סכנה של מלחמה. שום מדינה ערבית לא תיזום מלחמה נגדנו. ולאש"ף אין עכשיו שום כוח ללחוץ על איזו מדינה שהיא. אנחנו נמצאים במצב של שלווה יחסית, שלא היתה לנו כמוה מיום הכרזת עצמאותנו. והגם שאמריקה ומדינות אירופה עושות כל מאמץ כדי שנעביר חלק מהמדינה לאש"ף – ברור שהן לא תיזומנה מלחמה, והדבר היחיד שהן יכולות לעשות הוא לקצץ בסיוע שהן נותנות. אי אפשר, כמובן, לזלזל בזה – אבל על כל פנים לא מדובר בקרבנות בנפש. ובכל אופן, כל מי שמכריז בפומבי שאנחנו מוכנים לפשרה טריטוריאלית, מסייע לאותו הצד באמריקה שרוצה לכפות דעתו עלינו על ידי קיצוץ הסיוע.

החוש הפשוט של העם

אני רואה את מדינת ישראל היום חזקה יותר משהיתה אי פעם. גם את ה"קונצנזוס" בעם אי אפשר למנות על ידי ספירת חברי הכנסת. אני לא חושב שהעם הולך אחרי מדיניותו של בגין רק מפני בגין עצמו (ותבוא עליו ברכה אם באמת כן הוא). לעם יש חוש בריא מאוד, העם אוהב את ארצו ואת מולדתו ולא נגרר אחרי ה"אינטלקטואלים" מכל המינים – לא אחרי "הארץ" או "דבר", ולא אחרי דבריו של פרופסור זה או רב זה. החוש הפשוט של העם הוא בריא יותר מכושרם האינטלקטואלי של המנתחים בהגיונם, שפעמים רבות הם מושפעים יותר מן ה"קולטורה" האירופאית מאשר מדעת התורה.

היחס לקיצונים משני הצדדים

הנורה השניה שהודלקה אצלו נובעת מן "המיליטנטיזם הפרוע" הדוגל במלחמה יזומה לשם כיבוש ושחרור וכדומה. והנה בנוגע לזה אני בדעה אחת עם כבוד-תורתו, ואף אני סבור שאין לדעות אלו אחיזה באספקלריה הגיונית, ושאין עלינו ליזום מלחמה לשם כיבוש. צריך אני להודות שהפעם הראשונה, ששמעתי על אודות דעות אלו, היא מדברי כבוד-תורתו, ואין אני חושב שצריך לתת משקל יתר לדעות אלו שהם דעות שוליות, כמו הדעות של נטורי קרתא ורבנים מסויימים מן הצד השני, שאין מתחשבים בדעותיהם ברצינות מחוץ למסגרות שלהם. יש בכל אומה, ועם ישראל אינו יוצא מכלל זה, קוטב של אנשים – יהיו אפילו מן הטובים שבאומה – שרואים בכל דבר ובכל מקרה רק צד אחד של המטבע, ואין להם הכוח להתגבר על זה ולהכניס, תחת כור הביקורת הכוללנית, את דיעותיהם – הנובעות מאספקלריה צרה מבלי לראות את הכלל. עם כל זה, לזכותם של אותם המיליטנטים נאמר שהכוח הפועל שלהם הוא הרגש החזק של אהבת הארץ, הזיקה העמוקה לכל שעל מאדמתנו. זו יותר פעולת הרגש מפעולת השכל, ועל כל פשעים תכסה אהבה המקלקלת את השורה. אפילו לא נלך איתם עד הסוף – נקבל מהם את הגישה האהובה והיפה.

לעומתם, הדוגלים בסיסמאות של "שלום עכשיו" או "עוז ושלום" – נראה שזיקתם לארץ ישראל היא קלושה מאוד. כבר כתבתי פעם בעיתון צרפתי, שאילו הרגשתי בהם רגש של כאב וצער על שהם מוכרחים למען השלום לוותר על איזה שטחים, כמו שכואב מי שהרופא חותך לו את רגלו כדי להציל את חייו, הייתי מסתכל על שיטתם בכבוד. אבל אם הם "זורקים" את השטחים, או עושים מזה סחר-מכר, בכורה תמורת נזיד עדשים, שטחים כנגד שלום, אז הלא נראה שאין הארץ חשובה להם, לא בעדיפות ראשונה ואפילו לא בשלישית.

לחזק את ההתנחלות בשטחים שבידינו

על כל פנים, אין אני רואה ב"מיליטנטיזם" סכנה, שבעטיה עלינו להחזיק בצד השני של החבל. די בזה שנגיד ברורות כי אנחנו נגד התופעות האלו, כיוון שאין לנו רשות ליזום מלחמה לשם כיבוש. ובאותו הזמן, מצד שני, עלינו לרכז את כל הכוחות על מנת להגן על מה שיש בידינו וששייך לנו בלי כל פקפוק. ואגב, מעניין מה ששמעתי עוד, באותו הראיון של הנציג האשפ"י, שאמר שצריך לרכז את כל הכוחות בעולם נגד ההתנחלות, כי הוא מודע לעובדה שבעוד שלש-ארבע שנים, אם לא יעמדו נגדה לבלום אותה, יהיה הכל אבוד בשבילם. אם כן, אמרתי לעצמי, זוהי חובתנו הכי גדולה: לארגן התנחלות גדולה, לקבוע עובדות בשטח. זוהי הדרך הטובה ביותר להיאבק למען ארץ ישראל!

האם המלחמה על ארץ-ישראל השלמה מעוררת                    את האנטישמיות בעולם?

הנורה השלישית שהודלקה אצלו, היא הנורה של האנטישמיות – שעל ידי המלחמות שנסתבכנו בהן, ועל ידי טענותינו הקיצוניות על ארץ ישראל השלימה, אנו אחראים להרחבת האנטישמיות בעולם.

הנה אנוכי יושב בגולה. ויכול אני להעיד כי אין הקיצוניות סיבה לאנטישמיות. אש"ף, למרות הקיצוניות שלו, למרות כל המעשים הטרוריסטיים שלו – ואולי דווקא בגלל אלו – זוכה להכרה ולהוקרה. כמובן שהאנטישמים והערבים מנצלים כל דבר כדי לבזות את היהודים, וכל מה שנעשה או שלא נעשה יוכל להיות סיבה לאנטישמיות – גם שמירת שבת, הליכה בכיפה, שחיטה. אבל האם בשל כך נזניח שמירת שבת או מצוות שחיטה? וכי מפני שהגויים והערבים לא נוח להם שנחזיק בארץ ישראל, נגיד להם כי צודקים הם ונוותר על זכותנו כדי למצוא חן בעיניהם? האמת היא שהגויים מעריכים ומוקירים עמדה חזקה הנובעת מתוך הכרה פנימית, ושוב אני צריך להדגיש: אילו היה כל עם ישראל מאוחד ומאוגד, בדעה שכל ארץ ישראל היא שלנו, היו הגויים מוקירים את דעתנו, את רגשותינו. אבל איך אפשר לבוא בטענות נגד הגויים כשהם יודעים תמיד לצטט שהטובים שבישראל הם נגד ארץ ישראל השלימה?

הוויתור על חלקי ארץ ישראל לא יביא לארץ את יהודי הגולה

כבוד-תורתו יסד עקרון חדש. סולם של עדיפות: עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. הוא מסיק שאם על ידי ויתור על חלק מארץ ישראל יוכל להביא מליון יהודים ארצה, הוא יעדיף זאת.

לא הבנתי את הדוגמא הזאת, לא את היסוד ולא את העובדה. ראשית, איני יודע מניין לו שכדי לאפשר עליית המונים ארצה מותר לוותר על ארץ ישראל. אבל בעיקר, מוזר אצלי אותו הרעיון שביאת המונים לארץ מותנית בפשרה טריטוריאלית. וכי יש אפילו יהודי אחד שהחליט לא לעלות ארצה בשביל זה, וכי יש אפילו יהודי אחד, שעכשיו אינו עולה, ואם יוחלט על פשרה טריטוריאלית כן יעלה? ההיפך מזה הוא האמת: הירידה מצד אחד, וחסרון העליה מצד שני, נובעות מחסרון של אהבת ארץ ישראל. מי שעולה ארצה לא עולה בשביל הרווחה אלא מטעמים אמוציונאליים, שהוא רוצה להיות בארצו, ארץ שמעניקה לו אסוציאציות היסטוריות, של שרשרת מאבות לבנים. אם תקצץ את האילן הזה, את השורש הזה – הרי אתה מקצץ את השורש לעליה.

לסמוך על חסדי ה'

ברור שאם בהחזקת ארץ ישראל היתה כרוכה סכנה ממש על קיום עם ישראל – לית מאן דפליג שאין כאן דין של "ייהרג ואל יעבור". אבל הלא רחוקים אנו אלף מיל מאותו מצב. הלא כשהיתה מלחמת הקוממיות, הודות לגבורה של אנשינו שנלחמו אחד נגד מאה, וה' שהיה בעזרנו – ניצחנו, הגם שהיו הרבה קרבנות. גם בששת הימים נלחמנו, אף שהסיכון היה נורא. אמנם מה' היתה זאת וניצחנו, ורק עיוור לא ראה שם את השגחת ה' ואת התהליך של ההיסטוריה. האם עכשיו, דווקא עכשיו, נירא מן ההתפתחויות ולא נבטח בחסדי ה'? אתמהה!

מי שם במאזניים את ישראל בכף אחת, וארץ ישראל בכף השניה? ישראל וארץ ישראל הם על אותה כף של המאזניים; מי שמתקיף את ארץ ישראל מתקיף את עם ישראל, ולחשוב – אפילו בחלום – שאפשר להציל את עם ישראל על ידי שמקריבים את ארץ ישראל, זוהי טעות נוראה.

מסירת חלקים מהארץ עבור שלום סופי

והנה, במסקנה, מכריז כבוד-תורתו שאם תהיה אפשרות של שלום סופי תחת ויתור על שטחים – הגם שכבוד-תורתו אינו רואה את זה במציאות – היה מוכן לזה מיד, כי עדיף אצלו שלום וסוף הסכסוך, מלדגול בשלימותה של ארץ ישראל.

ירשה לי כבוד-תורתו לחלוק עליו בזה, בדגש על שלום סופי. לפי עניות דעתי אדרבה, למען שלום סופי אסור לוותר על ארץ ישראל. אני מוכן לומר – באופן תאורטי כמובן – שאם הנסיבות תכרחנה אותנו – למשל על ידי מלחמה ח"ו – לוותר על איזה שטחים, עלינו לעשות זאת בדרך של שביתת נשק, בדרך פסיבית, אבל ח"ו לא בדרך של חוזה שלום. כי הלא בחוזה שלום נצטרך להכריז בפומבי כי אין לנו חלק ונחלה באותם השטחים, וכי אנו מתחייבים לא לבקש אותם לעולם כי הם חלק של העמים האחרים. רבונו של עולם, איפה היד שתחתום על דבר שכזה? במשך אלפיים שנה התפללנו: "שתעלינו בשמחה לארצנו ותיטענו בגבולנו", ועכשיו נעשה תפילותינו פלסתר ונכריז שאין לנו חלק בארצנו?

כל אומה יוצאת למלחמה כדי להגן על שטחה

אין אני מבין כלל מי הכריח את כבוד-תורתו להכריז פסק זה, שלפי דברי עצמו אין לו שום אחיזה במציאות. זהו ויתור מעיקרא, ולא בדיעבד מדלית ברירה. זוהי טענה שאנו מחזיקים בארץ ישראל רק משום שאין שלום, אבל כשיש שלום אנו לא צריכים לה. והטוען "חציה שלי" דינו ברביע[3]. עוד לא ראינו אומה מאומות העולם שתכריז מעיקרא שהיא מוכנה לוותר על חלק מארצה. ממשלת אנגליה יצאה למלחמה להגן על איזה אי רחוק אלפי מילין ממנה[4], לא מפני שהיא צריכה לאי הזה, אלא רק מפני שהיא מרגישה את עצמה אחראית להגן על כל שעל מארצה. ודווקא אנחנו, שאת ארצנו קיבלנו לנחלת ברית עולם, דווקא אנחנו נכריז בלי שום הכרח שמוכנים אנו לוותר על חלק מנחלתנו?

חובתנו, בתקופה שלנו, היא להדליק לא את נורות היאוש כי אם את נרות הבטחון, נרות האמונה, נרות האהבה והזיקה לעמנו ולארצנו. העם רוצה לשמוע ממנהיגיו דברי עידוד וחיזוק, אמונה ביושר מאבקנו, אמונה בצדקת עמדתנו, כי בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ, להודיע לנו ולכל העולם את זכותנו הבלעדית והנצחית לאדמתנו, שאינה ניתנת לערעור…!

~~~~

[1] מאמר זה התפרסם בכתב העת "נקודה", ניסן תשמ"ג, עם ההערה הבאה:

כותב המאמר, הרב משה בוצ'קו, ראש ישיבת מונטריי אשר בשווייץ, הוא מחשובי הרבנים בארופה כיום. המאמר נשלח בשעתו כמכתב תגובה אל רב חשוב.

[2] וזה לשונו: "אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' (שמות י"ב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים' (תהלים קי"א ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים. הם אומרים להם: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

[3] תחילת מסכת בבא-מציעא.

[4] הכוונה למלחמת אנגליה באיי פוקלנד בשנת 1982.