חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

הקדמת המחבר

"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן

עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ:

כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ
 לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן: אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְיָ עַל אַדְמַת נֵכָר:

…עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ:" (תהלים קלז, א–ד, ז)

היום, כמו אז, אחינו ואחיותינו יושבים על נהרות העולם ובוכים. אז ישבו הבוכים על גדות נהרות בבל, והיום – על גדות הדון והדנייפר, הוולגה והוויסטולה, וגדול ורב הוא הכאב על "חורבן ישראל".  

בכל רחבי אירופה משתוללים כוחות רשע משולחי כל רסן.

מיתרי נבלינו פקעו, וקול נגינתם נדם.

גם זמירותינו חדלו להישמע. קול השיר נבלם בגרוננו. המציאות הקשה מנעה ממנו לבקוע החוצה!

רק קולות האויבים נשמעים עולים מהילוליהם הפראיים! "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד…".

מתאחדים אנו בשארית כוחותינו וצועקים לשונאינו את מילות התהלים: "אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתָּ לָנוּ!…"

"תדבק לשוננו לחיכנו אם נשכחךָ ה' א־לוהינו, ואת בניך ההרוגים…"

זוהי הטרגדיה של זמננו!

הבה נביט לאחור ונתבונן באתרים הירושלמיים של הגולה, בכל האתרים הרוחניים היהודיים בעלי ההוד וההדר שקמו באירופה והיו כמגדלורים לגאון ולתפארת, שאורם הזהיר למרחוק, האיר את כל הגולה והחיה את נשמת ישראל!   

הבה נתבונן לאחור במעוזים המשגשגים של תורת פרנקפורט וברטיסלבה, לובלין וורשה, מיר וסלובודקה, טלץ' ורדין! הרי כולם היו "ירושלמיים של הגולה" בדרכם שלהם, שמהם נבעו התורה ודבר ה'. הם היו באר מים חיים שממנה שאבנו את תקוותנו ואת עוצמתנו הרוחנית. ואיפה הם עכשיו?

נהרסו עד היסוד. חורבן.

ואיפה המורים והרבנים שעמדו בראש קהילות הגולים?

הם נחים בין מאות אלפי הנרצחים בקברי האחים!  

והיכן התלמידים – העילית הרוחנית של ישראל?

נמחצו באלפיהם אל הסלעים…

חשכה מוחלטת ירדה על החורבות הקדושות ומקומות העבודה. עלטה כבדה וסמיכה. כי בא השמש – השמש שלנו שקעה. החורבן הושלם!

וכאשר ייעלם החושך ואורו של היום שיעלה יחשוף לעינינו את החורבן וההרס שחולל האויב שמחץ הכול בכוחו האכזרי, האם לא נקפא בפחד ואימה?!

הוי ציון היקרה, ירושלים הקדושה!

הוי מקומות קדושים לגולה, כוחו של עמנו. איזו עוצמה רוחנית טמונה מתחת לחורבותיכם, כמה גאוני ישראל קבורים תחת הריסותיכם!

מתי ואיך תקום הנשמה היהודית לתחייה, מתי וכיצד נוכל להדליק מחדש את אורותינו הכבויים, ומתי והיכן יתאושש העם מגסיסתו? מתי והיכן יהדהדו שוב צלילי התורה ומזמוריה? הוי, אמר אביי, הוי, אמר רבא, ומתי שוב יזרח עלינו אור השמש?  

אשרי עין ראתה כל אלה! אשרינו שראינו הכול בהדר ובתפארת, ואוי לנו שחווינו את החורבן הזה. אוי ואבוי לילדינו שלא ידעו את הזמנים היהודיים הגדולים, המפוארים, שחלפו; ואוי ואבוי להם כי בקושי יזכו לראות זמנים כאלה.

מה שנבנה במאות שנים של עבודה קפדנית וחרוצה בכוח הרוחני הגבוה של אבותינו נעלם לחלוטין מעל פני האדמה.

מי צריכים להיות הבונים? מי יהיו החלוצים שיוכלו לבנות מחדש בנייני ענק כאלה? העולם שָמֵם, העולם היהודי שומם, ומתי יגיע מצב זה לקיצו?

אוי לילדים שלא הכירו את אבותיהם ואת אימותיהם;

אוי ואבוי לנערינו, שלא הכירו את גדולינו, שלא ידעו אבותיהם ונאלצים להשלים עם קיום ללא הנהגה בתקופה חסרת אור ומנהיגות;

אוי ואבוי לצעירינו, שמעיינותיהם הרוחניים קבורים מתחת לחורבות!

איך הם אמורים להזין את נשמותיהם הנמקות?

הנוער ישתוקק לדבר ה', אך לא יוכל לשמוע אותו בשום מקום, שכן גם ספריותינו היקרות היו לשוד ולביזה וכלו בלהבות. הספרות התורנית והתלמודית העשירה שלנו – שערי הדרך אליה ננעלו, ואין פותח.

הנוכל לתאר את העוני הרוחני הזה?

באמת, הפעם, קינתו של הרב מאיר מרוטנבורג "שאלי שרופה" מוצאת את ביטויה המצמרר ביותר!

צוּרִי בְּלַפִּיד וְאֵשׁ הַלְבַעֲבוּר זֶה נְתָנֵךְ כִּי בְּאַחֲרִית תְּלַהֵט אֵשׁ בְּשׁוּלָיִךְ

סִינַי הֲלָכֵן בְּךָ בָּחַר אֱלֹהִים וּמָאַס בִּגְדוֹלִים, תבור כרמל ולבנון וְזָרַח בִּגְבוּלָיִךְ

לִהְיוֹת לְמוֹפֵת לְדָת כִּי תִתְמַעֵט וְתֵרֵד מִכְּבוֹדָהּ וְהֵן אֶמְשׁוֹל מְשָׁלָיִךְ

אֶתְמַהּ לְנַפְשִׁי וְאֵיךְ יֶעֱרַב לְחִכִּי אֲכוֹל אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֲשֶׁר שָׂרְפוּ אוֹצרוֹתָיִךְ.

משֶׁה וְאַהֲרֺן! הֲיֵשׁ תּוֹרָה חֲדָשָׁה בְּכֵן נִשְׂרְפוּ גְלִילָיִךְ?

תּוֹרָה! אֶתְמַהּ מְאֺד עַל מְאוֹר הַיּוֹם אֲשֶׁר יִזְרַח אֶל כֹּל אֲבָל יַחֲשִׁיךְ אֵלַי וְאֵלָיִךְ.

★★★

מטרתו של ספר צנוע זה להציג בקצרה תיאורים וביוגרפיות של כמה מגדולינו מהתקופה שלפני המלחמה, גאונים גדולים וצדיקים שפעלו בנעורינו. הנוער שלנו צריך להכיר אותם, הוא צריך לדעת מה היה לו ואיזה אוצר נגזל ואבד ממנו…

על הנוער לשאת את עיניו אל חכמי התורה הללו ולהתעמק בעולמם הרוחני. אולי יושפע מדוגמתם ויצליח ללכת בעקבותיהם.

מאמר ארוך על הקדיש נכתב בניסיון למלא חלל מוחשי שנפער בארצנו. מעטים יודעים את משמעות הקדיש וקדושתו. אפילו בספר היסוד שלנו, השולחן ערוך, מובאים רמזים קצרים בלבד על אודות תפילה יקרה זו. למרבה הצער, מעט מאוד נכתב עליה בספרות היהודית.

נוסף על אלו, סדרת מאמרי מוסר נועדה לספק לבני הנוער כמה דוגמאות של המוסר היהודי כפי שהוא נלמד בישיבות. הנוער זקוק לזה נואשות בימים עניי רוחניות אלה.

ועם כל זאת חשוב להבהיר: ספר זה לא נועד להיות ספר לקריאה בעלמא אלא ספר ללימוד ולעיון, וגם אם מדובר דווקא בעניינים פשוטים מאוד וידועים, אני מבקש להסתמך על דברי הרמח"ל במסילת ישרים, המציין:

"כִּי לֹא תִמְצָא בְּרֹב דְּבָרַי אֶלָּא דְבָרִים שֶׁרֹב בְּנֵי הָאָדָם יוֹדְעִים אוֹתָם וְלֹא מִסְתַּפְּקִים בָּהֶם כְּלָל, אֶלָּא שֶׁכְּפִי רֹב פִּרְסוּמָם וּכְנֶגֶד מַה שֶּׁאֲמִתָּתָם גְּלוּיָה לַכֹּל, כָּךְ הַהֶעְלֵם מֵהֶם מָצוּי מְאֹד וְהַשִּׁכְחָה רַבָּה".

אם ייתן לנו הקב"ה את הכוח להמשיך בזה, נוסיף בס"ד ונפרסם עוד חלקים אחרים השייכים לחיבור זה בעתיד הקרוב.

בזמנים חסרי דעת אלה, אפילו המתנה הצנועה ביותר בדמות מנחת עני לא תהיה בלתי רצויה; ואם יהיה הכתוב הזה רק תמריץ שיעורר לחשיבה על הבעיות שהוזכרו, דיינו. הוא ישיג את המטרה שלשמהּ נכתב. גרוננו מכווץ וחסום, והמפתח שבעזרתו נוכל להסיר את המנעול הכבד הוא חופש נפשנו. את החופש הזה נוכל להשיג באמצעות לימוד תורה ומוסר.

מונטרה, סיוון תש"ג.                              המחבר