חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

ב

ומהו התלמוד? התלמוד הוא לימוד שבעל פה; התלמוד הוא אנציקלופדיה בת עשרים כרכים, החובקת את כל החוקים והמושגים המשפטיים, המוסריים והרעיוניים של החיים היהודיים. הרעיונות הפילוסופיים, האתיים והמשפטיים הגדולים ביותר שהובעו אי פעם על ידי חכמי העולם – נמצאים בתלמוד שלנו.

התלמוד והמדרש הם אוספים עשירים ביותר, שבהם שמורים ומאובטחים האוצרות הרוחניים הגדולים של המדע ושל התרבות והאנושיות האמיתיות. התלמוד – בראייתו למרחקים, ביצירתיותו, בבהירותו שאין להּ אח ורע, בהגיונו העמוק והמאוזן, ואחרון חביב בתורתו המוסרית והערכית הגבוהה – הוא הרף התרבותי הגבוהּ ביותר שהוצב בעולם מאז ומעולם.

התלמוד אינו מעשה ידיהם של יחידים. אלפי חכמים חברו ליצירתו; במשך כמה מאות שנים, מאז ימי בית שני ולאחר חורבנו, הם שקדו על מלאכתם. את כל האנרגייה והכוח הנפשי האצורים בתוכם הם גייסו לטובת המשימה וגם את כל הידע והמיומנויות שרכשו והוסיפו לשכלל, ואת הכול עשו כשהם חדורי אמונה מוחלטת בא־לוהיהם ונאמנים לו בכל מאודם.

כל מילה וכל קביעה היו נתונות לביקורת החריפה ביותר והבלתי מתפשרת מצד תלמידי החכמים עצמם; ורק חכם שהיה מסוגל לעמוד איתן ולהוסיף להחזיק בדעתו ולהגן עליה מפני הביקורות שנמתחו עליה וההתקפות שניחתו עליה מכל עבר, הורשה לשכנע את רוב החכמים ביושר השקפתו, ואז זכה שהשקפתו התקבלה.

חשוב לדייק: איש לא קיבל החלטה והכריע הלכה לבדו: ההיגיון ושיקול הדעת הברור של רוב החכמים הם שהכריעו את ההלכה ואת נוסחהּ. המוח האנושי אינו מושלם. בני אדם, חכמים ונבונים ככל שיהיו, עשויים לטעות. מלבד זאת החלטה שתתקבל בתקופה ובנסיבות מסוימות, עשויה לאבד מכוחהּ ולחדול מלהיות סבירה בתקופה אחרת או בנסיבות אחרות. זו הסיבה שחוקי העמים משתנים מעת לעת, ונעשים בהם תיקונים והתאמות. זה כורח המציאות. חוקי

התלמוד (היינו ההלכות) שונים מהם שוני מהותי משום שנתגבשו בדרך אחרת: חכמי התלמוד ביססו את עמדותיהם על יסוד איתן שאין כמותו – על התורה, על מצוותיה ומובאות מתוכהּ. את היסודות האלה הם ביררו לעומקם, הסבירו וחידדו; הם נשאו ונתנו באריכות במשמעויות האפשריות של כל פרט ופרט, ורק מתוך ליבון שאינו מותיר שום "קצוות פתוחים", הגיעו למסקנה סופית מדויקת בתכלית הדיוק. ולא זו בלבד: לחכמים לא הייתה רשות לחוקק בעצמם חוקים שאין להם אח ורֵע, ולכל הפחות רמז, בתנ"ך.

אומנם יש בתלמוד חוקים שאינם מוזכרים בתנ"ך. חוקים אלו הם הלכות המבוססות על הקבלה, על המסורת שנמסרה במעמד הר סיני – "הלכה למשה מסיני". הודות לזיכרונם המופלא ודבקותם במשימה, הצליחו חכמי התלמוד לאסוף את כל החוקים שקיבל משה בסיני, מבלי שיאבד מהם אפילו אחד, ולשַמְּרם. על פי התוכנית המקורית, היו חוקים אלו אמורים להישמר ולעבור מדור לדור – על פה. משה מסרם לזקנים, הם מסרו אותם לנביאים, והנביאים מסרו את כל החוקים והדוקטרינות המשפטיות ל"אנשי כנסת הגדולה" (משנה, אבות א, א). התלמוד, שמתעד את הדיון בבתי המדרש של חכמינו על פי סדר המשנה, שימש מאוחר יותר הבסיס היחיד למחברי "שולחן ערוך", ספר החוקים היהודי.

הרמב"ם, כמו שאר מחברי השולחן ערוך, ראה בתלמוד בכללותו חיבור קדוש, ריבוני וסמכותי. רק הקראים, חברי כת שעזבה את היהדות, העזו לפסוק פסקי דין שאינם תואמים לתלמוד.

אדם המזלזל בתלמוד ובחוקיו נחשב "אפיקורס" וכופר בא־לוהי ישראל; והאפיקורסות, אליבא דרמב"ם, נחשבת לאחת העבירות החמורות ביותר. האפיקורס, אין לו חלק לעולם הבא. בהלכות תשובה (פרק ג, הלכה ח), הרמב"ם מכנה את מי שכופר בתורה שבעל פה (היא התלמוד) ובחכמיה – כופר בתורה.

כפי שיוצרי התלמוד לא סטו כמלוא הנימה מתורתו של משה, כך יוצרי השולחן ערוך והפוסקים, כגון הרמב"ם, הרי"ף, הרא"ש, הטור והבית יוסף, לא סטו כהוא זה מן התלמוד. אומנם יש פסקים של הרמב"ם שבמבט ראשון נדמה שבינם ובין התלמוד קיימת סתירה, אך עיון בדברי הפרשנות של נושאי כליו של הרמב"ם מלמד שאין הדבר כך, ולמעשה כל אותם הפסקים עולים בקנה אחד עם התלמוד, וההתאמה מושלמת ומדויקת.

התלמוד, כתורה שבעל פה וכנחלתנו הקדושה, נשמר ונחשב קדוש תמיד, ממש כמו התורה שבכתב. כך היה וכך יהיה לעולם. עַם ישראל ראה בתלמוד את נשמתו ותעצומות רוחו. בזמנים הקשים, מסר עַם ישראל את נפשו למען התלמוד ועלה על המוקד בדיוק כפי שעשה למען חמשת חומשי התורה. התלמוד היה הנחמה שלנו, ובכל הזמנים החשוכים של צרות ורדיפות, הוא החיה את נשמותינו במשב רוחני מרענן, הביא לנפשנו ולרוחנו רוגע ושלווה, הפיח בנו תקווה ונסך בנו ביטחון.

העובדה שמתנגדינו בחרו להציב את התלמוד כיעד להתקפתם מוכיחה די בבירור שהיהדות והתלמוד חד הם: הם אותו הדבר, והם בלתי נפרדים זה מזה, כפי שאומרים חכמינו: "קב"ה אורייתא וישראל חד"[1]. כשם שהקב"ה נצחי, כך ישראל ותורתו נצחיים.

למרות כל מאמציהם, טרחתם ומחקרם החרוץ, לא הצליחו אויבי היהודים, למגינת ליבם, למצוא בתלמוד אפילו שמץ של תימוכין להאשמותיהם ולהכפשותיהם המופרכות והשפלות. התלמוד, כמו התנ"ך, אינו אדם אלא יצירה א־לוהית, במחשבותיה הבסיסיות וברעיונותיה היסודיים. והוא יתברך אינו
א־לוהי ישראל בלבד אלא א־לוהי האנושות כולהּ, ולעולם לא יצווה על חלק אחד מן האנושות להשמיד חלק אחר שלהּ.

[1]. הקב"ה, ישראל והתורה חד הם.