חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה
יזכור
הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל
חלומו של יעקב
א
שקיעה
התורה מספרת (בראשית כח) שיעקב יצא מבאר שבע ושם פניו לחרן. בעודו בדרך, נטה היום לערוב, והוא החליט לעצור למנוחת הלילה. "וַיָּלֶן שָׁם". הוא לקח מאבני המקום ובנה לעצמו כעין מחנה, ושכב לישון. בשנתו חלם יעקב חלום. בחלומו הוא ראה סולם גבוהּ הניצב על האדמה וראשו מגיע עד לשמיים, ומלאכים עולים ויורדים בו. הגמרא (סנהדרין צה ע"ב) מציינת שהשמש שקעה מוקדם כדי שיעקב ייאלץ לחדול מהליכתו ויבלה את הלילה באותו המקום. יעקב ראה בחיים הארציים מהות זמנית – שהיא כחלום יעוף וכצל עובר: "יָמֵינוּ כְּצֵל עוֹבֵר"[1].
האדם חומד, רץ וממהר ומשקיע את כל כוחותיו הגשמיים והרוחניים כדי לצבור סחורות ארציות רבות ככל שיוכל. אבל על פי רוב הצלחתו חלקית בלבד: במקרים רבים צער ואכזבה ממלאים את ימיו, וגם המאמץ שהוא משקיע איננו מניב את הפרי המיוחל – ככל שמהירות ריצתו אחרי האושר גוברת, מהירות ריצתו של האושר, בבריחתו ממנו – גוברת גם היא, והוא חומק מרודפו. אושר אי אפשר ללכוד. וכך, בערב, אחרי יום עבודה מפרך ומאמץ נמרץ, האדם חוזר הביתה יגע ובידיים ריקות. קשיי החיים האלה אינם מניחים לו. הם מתמידים וניצבים בדרכו יום אחר יום, שבוע אחר שבוע ושנה אחר שנה. אמונתו של האדם ותקוותו שיבואו זמנים טובים יותר, הן שמחזקות אותו ונוסכות בו כוח להמשיך בחייו. אלמלא הן, הוא היה טובע בייאוש. אחרי הכול, רק מעטים נועדו להיות מאושרים, וגם הם – אושרם יחסי בלבד, ובמידה מסוימת מוגבל, כי אושר אמיתי אינו קיים כלל בעולם הזה. וכמה זמן נמשך ה"אושר" הזה? החיים עוברים במהירות הבזק והימים בורחים כמו עמודי הטלגרף ש"אצים־רצים" לעינינו המשקיפות על הדרך מבעד לחלון רכבת האקספרס הנוסעת בלי לעצור ובלי לנוח, עד אשר היא לפתע עוצרת: הנסיעה נגמרה! תרצה או לא תרצה, אתה חייב לרדת ממנה: "עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מֵת" (אבות ד, כב).
רוב בני האדם חיים לא משום שהם רוצים לחיות; וכולם מתים, אף על פי שבהגיע רגע המוות – אינם רוצים למות. למעשה, איש איננו שואל אותם לרצונם. החלום מתפוגג, האושר נעלם, והאדם נותר חסר כול ועוזב את החיים עירום, כפי שבא אליהם. הוא לא יכול לקחת איתו שום דבר מכל מה שאסף במשך כל חייו בעבודתו העמלנית: "כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ" (תהלים מט, יח). כל שהוא מקבל מסתכם בחלקת אדמה צנועה, ארבע אמות גודלהּ, ובהּ עליו להסתפק. בין שהיה עשיר בחייו ובין שהיה עני – כאן כולם שווים.
[1]. על פי תהלים קמד, ד: "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר". ועל בסיס מילות נעים זמירות ישראל אנו אומרים בתפילות הימים הנוראים: "אנו, ימינו כצל עובר [ואתה ושנותיך לא ייתמו]".
ב
השועל והכרם
זה מזכיר לנו את המשל הישן על השועל והכרם:
שועל פיקח עמד מחוץ לכרם וראה את ענפי הגפנים כורעים תחת משא הפירות הנפלאים והמפתים. התלהב השועל, נפשו חשקה בפירות האלה, אבל גדר מפרידה בינו ובינם. איך ישיג אותם? הקיף השועל את הכרם שוב ושוב וחיפש דרך. ולפתע – מה רואות עיניו? חור קטן בגדר! חור קטן – אור גדול, חשב השועל לעצמו, ומייד החל מנסה להשתחל דרכו.
התברר שהחור צר מדי. ניסה השועל להידחק דרכו, אך לא הצליח. גופו איננו דק דיו כדי לעבור. מה יעשה? ישב וחשב, והינה עלה בדעתו רעיון מבריק: במשך שלושה ימים לא אכל ולא שתה מאומה, וגופו הלך והצטמק, עד אשר החור התאים למידותיו. נדחק ועבר, ו… הינה הוא בפנים. מייד פצח בזלילה: קטף ואכל, קטף ואכל. מילא השועל כרסו ענבים, וכיוון שידע שהשומר צפוי להגיע בעוד זמן קצר ואם ייתפס רע ומר יהיה גורלו, החליט ששבע דיו והגיע הזמן לצאת ולחזור הביתה.
הוא ניגש לחור שדרכו נכנס, אך אויה! השועל גילה לחרדתו שכעת, אחרי הסעודה הדשנה, גופו שוב איננו מסוגל לעבור דרכו. ניסה וניסה – ומאומה לא הועיל. באין ברירה שב אל הפתרון שמצא ולפיו פעל קודם לכן: שוב לא אכל ולא שתה שלושה ימים, ובתום הצום הממושך – הצליח לצאת.
מה הרוויח השועל המסכן מכל צרותיו? זה בדיוק מה שקורה לאנשים בזה העולם…
קהלת כבר הביע את צערו על גורל האנושות – בשאלה הרטורית:
"מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ [?!]" (קהלת א, ג),
שהתשובה עליה חד־משמעית: בעמל הזה לא טמון שום יתרון, משום שהכול "הֲבֵל הֲבָלִים" (שם, ב).
ואכן, אילולא הייתה מטרה אחרת לחיי האדם (מלבד צבירת הרכוש), היה הצער שביטא קהלת נחלתו של כל המין האנושי. מטרה זו לא נעלמה מעיני קהלת והוא ביטא אותהּ במפורש לקראת סוף המגילה:
"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת־הָ־אֱלֹהִים יְרָא וְאֶת־מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם כִּי אֶת־כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב
וְאִם רָע" (קהלת יב, יג–יד).
אם כן, קהלת גילה לנו את סוד החיים: מי שהבין את המשמעות האמיתית של החיים וחי מתוך הבנה זו – השיג את מטרתו. הוא לא מותיר אחריו עולם ריק אלא עולם מלא במעשים טובים, ואת הזכות שהִקנו לו המעשים, הוא יכול לקחת איתו. א־לוהים הסמיך את האדם למשימה אחת: להיות האפוטרופוס והשומר של הנפש הא־לוהית שהופקדה בידיו.
כשם שמלך שמבקש להשיא את בתו שבגרה – מפקיד אותהּ בידי נתין נאמן ודורש ממנו להיות טוב ואוהב במיוחד כלפיה, כיאה לכבודהּ הנסיכי, כך גם הקב"ה דורש מאיתנו להחזיר לו בבוא העת את נשמתנו זכה וטהורה כפי שקיבלנו אותהּ.
מי שהשלים משימה זו, חייו לא היו לשווא ולא היו חלום אלא מציאות מבורכת.
כל המחשבות הללו התגלו ליעקב בחלומו באותו לילה היסטורי.
ג
הסולם
ליעקב הוצג בחלום סולם, והחיים הושוו אליו. על סולם לא עומדים זמן רב במקום אחד, בגובה מסוים. לסולם יש שלבים, ובעזרתם המשתמש בסולם עולה על פי הצורך, ולאחר מכן – יורד. לא תמיד הטיפוס אורך אותו זמן בדיוק. לפעמים נדרש זמן קצר, ולפעמים – ממושך. מכל מקום, אחרי שהאדם הגיע אל הדבר שלמענו טיפס בסולם – הוא יורד ממנו, ואם יצטרך להגיע אליו שוב – יידרש לטפס מחדש. קורה שאדם צריך פתאום לרדת מהרמה הגבוהה ביותר, והינה מתברר לו שהעלייה אליה דָרשה ממנו מאמץ והתגברות על קשיים, והירידה מהירה ממנה בהרבה… וכך אומר נעים זמירות ישראל:
"מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל סֶלָה" (תהלים פט, מט).
ככל שהשלב שהאדם הגיע אליו בסולם האושר גבוה יותר, הנפילה, אם ייפול ממנו, תהיה קשה יותר וכואבת יותר. סכנת הנפילה – מבחינה חומרית או מבחינה רוחנית – מרחפת תדיר מעל האדם. ואם הנפילה תתרחש, הוא יצנח מטה, וגופו ייחבט באדמה ולא רק בה אלא גם באבנים החשופות שעליה, שהוא עצמו שָׂם אותן שָׁם מראשותיו.
ועם כל זאת, העלייה מעוררת באדם עונג, כי במרוץ, בין שהוא קצר ובין שהוא ארוך, טמון סיכוי מסוים. כל עוד האדם עולה, כל מחשבותיו ממוקדות בעלייה. האפשרות שאחריה תבוא נפילה איננה טורדת את מחשבותיו, ואם חלילה ייפול – ינסה להתמודד ולקום. פעולה ופעולה בזמנהּ. ההפרדה יוצרת במחשבתו תמונה ברורה, ואולם אם שתי הפעולות, העלייה והירידה, יתערבבו זו בזו – אוי ואבוי לו! התמונה הבהירה תהפוך להיות עכורה ומטושטשת. אם זרחה שמשו ולפתע כיסה אותה צל ואורו חשך עליו, ואם בשמחתו מתערבב עצב מר כלענה או מתמזל מזלו ולפתע מגיע מכיוון בלתי צפוי סבל ופוגם בו – אוי לו.
התמונה שנגלתה ליעקב בחלום התאפיינה בערבוביה כזאת: עוד לפני החלום שמשו שקעה, והוא הבחין בעובדה שהשקיעה מוקדמת מהצפוי, ומרגע זה כל שראה לפניו היה אדמה ואבנים – אבני נגף, גורלו צפוי להיות רצוף אבנים – מכות קשות. שתי התנועות – עלייה וירידה – התרחשו בחלום בעת ובעונה אחת, וכך, הבין יעקב, צפויים להיראות חייו מכאן ואילך: תערובת של שמחה ודמעות, מפגשים שמחים ופרֵדות עצובות. אין אפוא פלא שהוא התעורר משנתו אחוז פחד, ובעוד גופו רועד מאימה, בקעה מפיו החרדה:
"מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה !" (בראשית כח, יז).
הוי, כמה נורא המקום הזה, וכמה נוראים החיים הצפויים לי… בהמשך הפסוק כתוב: "וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". רק השמיים – הפרויקט הא־לוהי – מחליטים בעניין החיים והמוות: השמיים הם הקובעים אושר ואומללות, שמחה וצער. ועל האדם נגזר לחיות לפי ההחלטות שהתקבלו בעניינו. וכיוון שסודות החיים אינם גלויים לנו, בהיותנו בשר ודם, עלינו להבין שגם כאשר צער וכאב הם מנת חלקנו – עלינו לקבל עלינו את האתגר מתוך ביטחון שמקורו בהחלטה נכונה, אמיתית וצודקת ללא שום ספק, שהרי:
"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט" (דברים לב, ד).
יעקב לקח את אבני המקום ובנה מהן מצבה… זה סוף החלום. המצבה היא סיום החלום. חלומו של כל אדם מתחיל בסולם ובעלייה כלפי מעלה, והוא מסתיים במצבה על קברו…
האם נגזר על כל אדם שחייו ובייחוד סופם יהיו טרגדיה? לא ולא! זה לא חייב להיות כך. עבור אלה שהבינו את המשמעות האמיתית של החיים, המוות איננו טרגדיה: הוא איננו ירידה אלא עלייה; איננו סוף אלא המשכיות והתקדמות לקראת עתיד!