חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

א.

ב. הגופה החיה

א

כבר לפני 2,000 שנה, כאשר הרומאים צרו על ירושלים והסתערו על חומות העיר, והאימפריה היהודית הייתה מאוימת מכל עבר ולא הייתה שום דרך למנוע את החורבן שארב להּ והמתין לשעת כושר – הלך החכם היהודי הגדול רבן יוחנן בן זכאי אל המצביא אספסיאנוס וביקש ממנו לתת לו את יבנה וחכמיה. רבן יוחנן ידע שנגזר הדין ושעת הוצאתו מן הכוח אל הפועל הגיעה, וכעת העם אנוס לגלות מעל אדמת הקודש, מארץ אבותיו. הגורל הוכרע, אבל רבן יוחנן לא ויתר. את הרוח היהודית עדיין אפשר להציל, הוא האמין, ועשה כל שביכולתו כדי שיישאר לעם מקלט, מקלט רוחני, לכל הפחות, מעוז רוחני שיבטיח את המשך קיומו של עם ישראל בגולה וינסוך בו כוח, אומץ וסבלנות להחזיק מעמד עד שתתקיים הבטחת הנביאים "ושבו בנים לגבולם".

תקוותיו של רבן יוחנן זכו והתגשמו. מיבנה יצאו קרני האור אל כל ישראל. הן חדרו ללבבות העצובים של העם היהודי, עודדו את העם והאירו את עיניו. יבנה הייתה לאבן הפינה של הרוח היהודית, ומכוחהּ היא המשיכה להיבנות ולהתפתח בגלות. מייד אחריה באו הישיבות ובתי המדרש של נְהַרְדְּעָא, אוּשָׁא[1], סוּרָא, פּוּמְבֵּדִיתָא וכו'.

מאוחר יותר הופיעו מבצרי התורה בספרד, צרפת, איטליה וגרמניה. כבר לפני 900 שנה נבנתה ישיבה גדולה במגנצה (היום מיינץ), ומפורסמות גם הישיבות של פרנקפורט, המבורג, מץ ופוזנן. עד תחילת המאה ה־18, הייתה גרמניה קרובה מאוד לזכות במעמד הבכורה ולהיחשב למקום התורה הגדול ביותר. אך בלחץ תנועת ההשכלה היהודית שהתעצבה בגרמניה ברוח הפילוסופיה של משה מנדלסון, נאלצו מבצרי התורה להיכנע בהדרגה. הרפורמה השתרשה והעמיקה, וגרמה ליהודים רבים להתנכר למולדתם הרוחנית.

אומנם היהדות הרוחנית התרוששה במערב אירופה, אך התורה לא נעלמה מישראל. כמו השמש – שכאשר היא שוקעת במערב היא נסתרת מן העין (ופעמים אף מאחורי עננים קודרים) ובהּ בעת היא זורחת ביתר שאת במזרח – גם התורה, הוחלפה במערב אירופה, אך קרניה החלו להפיץ את אורהּ במזרח. בפולין ובגליציה היא התקבלה בשמחה רבה, ואת המקלט הטוב ביותר מצאה בליטא.

קבלת הפנים שזכתה להּ בליטא התאפיינה בהתלהבות עצומה: עד מהרה אזלו כל כרכי התלמוד מחנויות הספרים. בשנת תקס"ב[2] הורה הגאון מווילנה לתלמידו רבי חיים מוולוז'ין להקים ישיבה. האגדה מספרת שכאשר הניח רבי חיים את אבן הפינה לישיבה החדשה, הוא פרץ בבכי ודמעותיו זלגו ללא מעצורים. שמחה וחשש גדול שימשו בתוכו בערבוביה: שמחה על הרמת קרן התורה, וחשש גדול שמא לא יצליח להשלים את הבנייה. אומרים שמהדמעות האלה אפשר היה ללוש לְבֵנה שלמה…

עם הקמת הישיבה נהרו מכל רחבי רוסיה תלמידים שרצו לרוות צימאונם מהמעיין הבלתי נדלה של רוח התורה וחוכמת ההלכה. כל מי שהקדיש את עצמו ללימוד התורה ראה חובה ללמוד בישיבת וולוז'ין ולספוג את דרך הלימוד האמיתית. כמעט כל הגאונים והמשכילים של התקופה האחרונה היו תלמידיה של הישיבה הגדולה הזאת, ולאורך זמן מספרם של השוקדים על לימודם בישיבה היה יציב ועמד על כשש מאות תלמידים.

וולוז'ין מכונה בצדק אימן וליבן של כל הישיבות, שכן היא הייתה הדוגמה הנוצצת למבצרי התורה הגדולים במיר, סלובודקה, טלשי (טלז), לומז'א, סלוצק, נובוגרודוק (נובהרדוק), ראדין, בריאנסק, פוניבז', קרינקי, קרנניז, קמניץ, ברנוביץ', גרודנו ועוד. מספר תלמידי הישיבות לפני המלחמה היה כעשרים אלף.

בחוגים רבים נשמעות דעות שגויות בעניין אופייהּ של הישיבה. במערב מתקשים להבין ולהאמין שאכן יש צעירים שמקדישים את כל נעוריהם ללימוד התורה שלא מתוך מטרה להפיק ממנו תועלת. כמו כן רווחת האמונה הכוזבת שישיבה אינהּ אלא מוסד פנאטי, ימי־ביניימי, שבו נהוג רק פלפול, המפצל שערות לריק. האמת היא ההפך הגמור.

הישיבות הן מקומות ההתכנסות של הרוח היהודית הקדומה. בתוכן מתגודד נוער נלהב שוחר אמת, המוּדע למשימות הגבוהות שממתינות לו. ספון בין ארבעת קירות הישיבה, מוגן מפני השפעתן המטרידה של רוחות העולם החיצון, הוא שוקד על לימודו. דע! כאן, בשטחהּ הריבוני של הישיבה, הנשמה היהודית שלך יכולה לנוע חופשית, להתהלך בקומה זקופה, להמריא לגבהים הטהורים ולהפליג על גלי ים התלמוד האין־סופי. כאן בישיבות, סופגים פרחי עמנו את השכלתם הגבוהה, ולאחר מכן משגיחים על היהדות הרוחנית ומטים שכמם לשמש נושאיה האמיתיים של היהדות המסורתית ושומריה הנאמנים, הם־הם האליטה של האומה.

מגיל צעיר ועד גיל עשרים וחמש, רוב התלמידים נשארים בישיבות וחובשים את ספסלי בית המדרש משעות הבוקר המוקדמות ועד חצות הלילה; והקנאים שבהם, אינם מסתפקים בזה ונשארים ערים כמה לילות בשבוע. "פיצוח" קושיה חדה או תירוץ מסב להם סיפוק והנאה שאין לו אח ורע, ממש כפי שהמצאה או תגלית נדירה מעוררת בחוקר.

חז"ל אומרים: "מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין" (בבלי, שבת קד ע"א). אותו הדבר אפשר לומר על מצבן החומרי של הישיבות: תלמידי הישיבות לא חיו חיים חסרי דאגות, להפך, היה עליהם להתמודד עם קשיים חומריים גדולים ביותר. רובם הגיעו ממשפחות עניות שלא הייתה להן שום אפשרות להעניק לילדיהן תמיכה כלכלית. ועל תלמידים אלו וכמותם אמרו חז"ל: "היזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה" (נדרים פא ע"א).

מחבר מאמר זה ראה במו עיניו ראש ישיבה שלפני שבת וחגים ניגש לבית עבוט ומִשכן את בגדיו כדי שיהיו בידו מעות ויוכל להכין סעודות היום הנכבד לעצמו ולאחד מתלמידיו. כך חיו המנהיגים והמורים, וכך חיו התלמידים. כך נראו חייהם החומריים של המסתגרים בישיבות.

המלחמה זרעה הרס נורא בעולם הישיבות. כל מבצרי התורה שהיו פזורים במרחב העצום שבין קובנה לגרודנו ובין וילנה ללומז'ה, נהרסו. הישיבות המפורסמות עלו באש.

אנו אומרים תמיד שהתורה היא הטובה העליונה ביותר שזכינו לקבל ומוכיחים שוב ושוב את אהבתנו ומסירותנו אליה. כיצד לא ינקוף אותנו מצפוננו אם בשעה שהחרב מונפת על הישיבות בליטא – בתי מקדש שבגולה, יסודות התורה – לא נעשה כל שביכולתנו לחיזוק התורה במערב?!

ברצוני להזכיר כאן את פנייתו הלוהטת של רבי חיים וולוז'ינר ליהודים כאשר החל בבניית ישיבתו:

"אני רק גרגיר אבק קטן לרגלי עם ה', אבל להבת קודש מתלקחת בתוכי כשאני רואה שהתורה הולכת ונעלמת מעינינו! אבל אם היינו שותקים בשעה שלימוד התורה מוזנח, יש לחשוש שבתי הלימוד בישראל ייסגרו וישראל תישאר ללא מורים ומנהיגים. האם לא נצטרך אז להסמיק מבושה למראה הזנחת התורה הא־לוהית?! הרי הקב"ה בכבודו ובעצמו מתלונן מדי יום על ההתעללות בתורה! כיצד ייתכן שליבנו אינו מתייאש, כאשר אנו חושבים שחז"ל משווים בין מי שאינו רוצה ללמוד תורה לבין מי שמחלל אותה? בתפילת שמונה־עשרה בנוסח הברכה שטבעו אנשי "כנסת הגדולה", כמשפט הפותח את ברכת התשובה:

"הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ".

הקרבה לתורה והקרבה לקב"ה אחת הן. קיומו של המושג 'ישראל' איננו מובן מאליו. קיומו מותנה במקור נביעתו: כל עוד הוא נובע מהמקור המתגבר הנותן את החיים הנצחיים, התורה הקדושה – קיומו מובטח.

אין אנחנו נקראים חיים אלא בהחזיקנו בעץ החיים.

יהי רצון שפנייה זו תהדהד חזק בלבבות גם היום!

נכון לעכשיו, יש עדיין משימות דחופות רבות שלא ניתן לדחות! עלינו לפעול במלוא כוחותינו כדי לשמר את המקורות שמעניקים לנו חיוניות ומספקים לנו מזון רוחני.

כאשר אנו עומדים על רציף של רכבת אקספרס ומנהל התחנה נותן את האות לעזוב, אנו יודעים היטב שגורל הרכבת אינו בידיו של האיש הזה עוד. הוא אולי המפקד, אבל המנהיג האמיתי, אשר עליו אנו סומכים בעיניים עצומות, עומד בקדמת הקטר המפויח סמוי מן העין ואיש אינו יודע מי הוא.

בל נטעה! הפוליטיקאים והדיפלומטים שלנו אינם המנהיגים והתומכים האמיתיים של היהדות. מנהיגינו הם אותם התלמידים החלשים, הכחושים והחולים שחיים בישיבות, נסתרים וסגורים מהעולם החיצון. הם מנהיגים את העם, והם שמצעידים אותו בדרך הנכונה!

כאשר אנו מביטים לאחור, זוכרים בערגה את מעשי התורה הגדולים, את היופי והפאר, את רוממות הרוח, ההוד וההדר שהרטיטו את הלבבות עת קול התורה הנפלא בקע מפינה אחת של אירופה, והדהד עד קצווי ארץ וסחף את כל הרוחות החיים – אז חודרת להכרתנו ההבנה כמה חשוך וקודר עולמנו היום, ליבנו מתעוות מכאב, ואנו מקוננים עם ירמיהו: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד…" (איכה א, א). אוי, כמה אומללים ועצובים אנו היום!? מֶה הָיָה לָנוּ ומה נאבד מאיתנו!

[1]. להבדיל מן האחרות שהיו בבבל, אושא הייתה בארץ ישראל.

[2]. זה בלתי אפשרי היות והגאון נפטר בשנת תקנ"ח. הישיבה הוקמה בשנת 1807 (תקס"ז).