חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

"עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם…" (איכה א, טז).

בין האירועים הטרגיים הרבים של החורבן, התלמוד מספר על מסירות נפשם ההרואית של ארבע מאות נערים יהודים וארבע מאות נערות יהודיות שנפלו בשבי ושוביהם דרשו מהם לחלל את עצמם.

בנות ציון הטהורות והתמימות שאלו את בכור הבנים אם יזכו לחיי העולם הבא אם יזרקו עצמן לים כדי להימלט מחרפה וקלון.

התשובה לא איחרה לבוא:

"אָמַר אֲדֹנָי מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם" (תהלים סח, כג).

מייד בהישמע התשובה, באותו רגע ממש, קפצו כל הבנות אל בין הגלים. הים אימץ אותן אל חיקו וכיסה אותן, ובדרך הרואית זו נמלטו מן החרפה שעמדו להמיט עליהן מְעַנֵּיהן.

כשראו ארבע מאות הבנים את מסירות נפשן של הבנות, החליטו גם הם להקריב את עצמם, וקפצו ללא היסוס אל מי הים (מסכת גיטין נז).

השמיים בכו והמלאכים בכו, והשמש החשיכה אורהּ לאות אֵבֶל, אֲבָל הקב"ה כעס עליה על שסירבה לזרוח (מדרש איכה).

רק שמונה מאות הילדים היהודים לא בכו. בשמחה ובגבורה עשו את המעשה, ביודעם שהם מקדשים שם שמיים לעיני האויב. ואכן האויב עמד מוכה הלם.

גיבורים וגיבורות צעירים אלה מונצחים בהיסטוריה היהודית. אנדרטה חיה ומכובדת מוקדשת להם בתלמוד, ופועלם מתנוסס אל על והפך לדגל הכבוד היהודי, לדגל הקדושה, הטהרה וההקרבה. היו שמונה מאות עקדות יהודיות…  

פרשה מצמררת זו מצאה הד חי בקרב תשעים ושלוש מורות בית יעקב, שראו בהּ מופת לחיקוי. תשעים ושלוש אינטלקטואליות יהודיות, תשעים ושלוש גיבורות יהודיות, תלמידותיהם של המייסדים המפורסמים של "בית יעקב", שרה שֶׁנִירֶר וד"ר ליאו דויטשלנדר, שבעורקיהן זרם דם הגבורה של הקדושים היהודים העתיקים, פעלו גם הן ועשו אותו מעשה בלתי נתפס של גבורה, אותו קידוש השם על־טבעי. גם עליהן נגזר שכבודן יחולל, והן היו מוכנות – רק כביכול – לאפשר זאת. לקחו מהן את בגדיהן ואמרו להן שהחיילים יבואו אליהן בערב. אבל בערב, כשהגיעו החיילים, כל שמצאו היה תשעים ושלוש גופות קרות!

אותם חיילים שתורת הגזע זרמה בעורקיהם והייתה לבשר מבשרם, תכננו לבצע פשעים נגד ה"גזע" היהודי. מבחינתם, רק מה שהם אוהבים ורוצים הוא נכון, ומה שעד אתמול היה בבחינת טאבו, הפך היום לצו השעה.

הבנות היהודיות החלשות והתשושות היו חזקות יותר מחיות הטרף, ובשעת המצוקה הגדולה ביותר בחייהן, לא איבדו את רוחן ואת כוחות נפשן. רוחו של רבי עקיבא ורוחם של כל אבותיהם שמסרו את נפשם על המוקד התעוררה בהן ועוררה בהן את הגדולה העצומה של הנכונות למסור את נפשן על קידוש השם.

הן היו מוכנות לקפוץ אל בין גלי הים ולטבוע במצולות כאותן ארבע מאות בנות קדושות, אבל לא הייתה להן שום דרך להגיע אל הים. ובהיותן לכודות במקום שבו נלכדו, לא נותר להן אלא להרעיל את עצמן…

בפעם האחרונה באה אליהן רוחהּ של שרה שנירר והלהיבה את ליבן ונשמתן, ובעידוד הדדי הן קראו את "שמע ישראל". הן עוד הספיקו לומר את תפילת "צור תמים", וכשהפסוק "ה' נתן וה' לקח" על שפתותיהן, הן מסרו נפשן והשיבו לה' את נשמתן הטהורה.

תשעים ושלוש אימהות יהודיות לעתיד מסרו נפשן. תשעים ושלוש מנהיגות יהודיות אבדו לעמנו. שוב לבשו השמיים קדרות, שוב התאספו יחדיו המלאכים לבכות ולהתאבל, ושוב סירבה השמש לזרוח, ושוב ננזפה.

שרה שנירר וד"ר דויטשלנדר, שיללות המלאכים הקיצו אותם משנתם, קמים מקבריהם ומעירים גם את רחל אימנו, והם הולכים יחד בעקבות אסונן של תשעים ושלוש הקדושות היהודיות, המתפתלות מייסורים. הדמעות זולגות מעיניהם כמעיין נובע שאיננו חדל, באומרם את הקדיש: יתגדל ויתקדש שמיה רבא…

בעוד האויב עדיין לועג, מורות "בית יעקב" לקחו עימן את נשמות תלמידותיהן ועלו לעמוד לפני כיסא הכבוד.

תשעים ושלוש עקדות לפנינו ולפניך. תשעים ושלוש הבנות היהודיות שהקריבו את עצמן לרצונך הקדוש, וכדברי נעים זמירות ישראל קיימו בעצמן "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם" (תהלים מד, כג) ומסרו את נפשן. קבל אותן, בורא עולם, בכבוד ובהערכה, כפי שקיבלת את הקורבנות המקודשים של בית המקדש.

"שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ… אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ" (ירמיה י, כה);

"תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה'" (איכה ג, סו).

בנות יעקב היקרות!

אנו מתאבלים עם ירמיהו הנביא.

עינינו מסרבות להתייבש, וסערת ליבנו אינהּ שוככת ואינהּ יודעת רוגע. הבנות היהודיות האלה לא מתו, הן ממשיכות לחיות בינינו. הן הבינו מה הם החיים האמיתיים ועזבו את הארץ כדי לשאת בגאון את הדגל הקדוש של התורה ושל הנשמה היהודית, כשהוא צח וטהור וחף מכל רבב. הן ידעו שהקרבתן לא תהיה לשווא, שהן תהיינה למופת בתולדות אחיותיהן, ודמן יזעק השמיימה ויהיה כתב אישום ובו האשמה הנוראה ביותר. כמו דמם של הבל ושל זכריה הנביא, שהמשיך לזרום; דמן הוא דמם של "עשרת הרוגי מלכות" הקדושים, קדושים שמעולם לא נשכחו. וה' ישמע את זעקת הקדושות הצעירות האלה, ונקמתו תהיה נוראה…

אלה הן בנות יעקב, והן יודעות היטב שבני דורן לעולם לא ישכחו אותן, ובזכות מעשה גבורתן, תיחקק דמותן – כפי שנחקקו דמויות אחיותיהן הגיבורות מן התלמוד – באותיות של זהב בספר תולדות ישראל לנצח נצחים.

אין לרחם על גיבורות אלו, אדרבה יש לקנא בהן: הן תפסו את המשמעות האמיתית והקדושה של החיים. לרחמים ראויים מי שנאלצו להיות עדים לפשע המביש, וכדברי הנביא:

"אַל תִּבְכּוּ לְמֵת… בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ" (ירמיה כב, י).

גורלם של המתים איננו רע: "וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה" (קהלת ט, ה). המתים אינם יודעים ואינם מרגישים מאומה. הם חדלו מלסבול. אבל אנחנו עדיין חיים וחייבים לשתות את כוס התרעלה עד תומָּהּ. ומי יודע לכמה זמן עוד?…