חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

ספירת העומר 

א. אנחנו סופרים

ב. ימי החיים

ג. לא רציתי את זה!

ד. בר כוכבא

א

אנחנו סופרים

שלמה המלך שורר בפרק ב' של מגילת "שיר השירים":

"(א) אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים:

(ב) כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת:

(ח) קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת:

(ט) דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן  הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים:

(י) עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ:

(יא) כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ:

(יב) הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ:

(יג) הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ:

(יד) יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת־קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה:

(יז) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר:"

את הדיאלוג הרומנטי הזה מנהל הקב"ה עִם עַם ישראל, שאליו הוא משתוקק כאוהב המשתוקק אל אהובתו־כלתו. עונת כלולות זו היא תקופת הספירה, או תקופת העומר, המשתרעת מפסח ועד שבועות. בפסח אנו מתכוונים לשחרור ממצרים, ובשבועות – לנישואי עַם ישראל עִם א־לוהיו בהר סיני.

ה"תניא"[1] מבקש להמחיש את כוונת תקופה זו, ועושה זאת בעזרת משל: מעשה במלך שיצא למסע ארוך. בעודו באותו מסע, הבחין לפתע בבור. הוא עצר, ניגש אל שפת הבור והביט פנימה. והינה ראה אדם הכבול אל תחתית הבור ולא יכול להשתחרר ולצאת ממנו. אותו אומלל התחנן לפני המלך שיושיע אותו, ולמרות מראהו החיצוני, שבוודאי לא היה מלבב במיוחד, זיהה המלך שלפניו אישיות אצילית. המלך הבטיח לאיש שיעזור לו, ולא זו בלבד אלא גם ייתן לו את בתו לאישה, כפיצוי על סבלו וייסוריו. האיש הותר מכבליו ושוחרר ממאסרו; ואת השבועות, הימים והשעות שנותרו לו עד למפגש עם ארוסתו, הוא ספר בשמחה עצומה ובחוסר סבלנות.  

התורה מכריזה על מצוות הספירה:

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת – תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" (ויקרא כג, טו–טז)

במסכת מנחות דף סו מובא שמצווה לספור גם בגלות, אף שבתורה מוזכר רק חיוב הספירה בארץ ישראל.

גם הרמב"ם פוסק:

"מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות" (רמב"ם יד החזקה הלכות תמידין ומוספין ז, כב).

הספרדים בארץ ישראל אף סופרים פעמיים ביום, בערב ובבוקר (סעדיה גאון, מאה שערים^[2] 108).

לאור כל זאת, נראה שבימי ספירת העומר ראוי לראות ימי חג ולומר בהם "הלל", ומדוע אפוא הפכו מימי שמחה לימי אבל??

רמז לכך ניתן למצוא בדברי הר"ן ובעל "המאור" בפירושם לדפי הרי"ף בסוף מסכת פסחים, שָם הם מסבירים שהסיבה שאין מברכים "שהחיינו" על ספירת העומר היא שספירה זו היא במובנים מסוימים תזכורת עצובה לתקופה יפה שחלפה – שבה חיינו בארץ ישראל ויכולנו לקיים את מצוות הבאת העומר והנפתו, שבהן הצטווינו בתורה (ויקרא כג י, טו):

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן" (ויקרא כג י);

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (שם, טו).

היום, כשאין לנו מקדש ואיננו יכולים עוד להניף את העומר ולקיים את מצוות התורה בחגיגיות ובשמחה, כל שנותר לנו הוא להתאבל לזכר הזמנים היפים שהיו ואבדו; ומשום כך ימי האביב המנחמים, זמן התחדשות הטבע הא־לוהי המפואר, הופכים לימי אבל קודרים. אחרי הכול, אוהבנו עזב אותנו. שוב ושוב אנחנו שוכבים קשורים בבור, צועקים וזועקים לעזרה ולהצלה, אבל קריאתנו לא מוצאת הד ונדמה שאינהּ נשמעת. מתוך ייאושנו אנו שואלים: היכן המלך המושיע? איפה הכלה היפה, התורה, שהוא הפקיד בידנו בעבר? מה עלה בגורלהּ?

 ימי האבל שלנו מקיפים למעשה את כל ההיסטוריה היהודית ואת כל החיים היהודיים. הבה נתאבל לנצח, מפסח עד שבועות, מאמצע תמוז עד י' באב, ואז שוב באים ימי אלול המדכאים וימי התשובה והימים הנוראים. ובכן, יש לנו שישה ימי צום רשמיים (י' בטבת, תענית אסתר, י"ז בתמוז, ט' באב, צום גדליה ויום כיפור), ואליהם מצטרפים שישה ימי צום לא רשמיים (בה"ב) אחרי החגים וגם הצומות של כל ערב ראש חודש, כך שעלינו לבכות ולצום ללא הרף.

ואילו ימי שמחה יש לנו כנגדם? ימי השמחה שלנו מעטים: חנוכה, פורים, פסח, שבועות וסוכות – כולם יחד מגיעים בקושי לל' ימים בשנה; ואם לא די במיעוטם, כולם גם קודרים: אבל לפניהם ואבל אחריהם. הלזה ייקרא שמחה?!

החלק היחסי של ימי השמחה וימי העצב בלוח השנה בהכרח מעורר שאלה לגבי האופי והמהות של היהדות: האם המהות היהודית מכוונת רק לאבלות? וגם לגבי מהותנו שלנו: האם איבדנו כל רגשי שמחה? התשובה לשתי שאלות אלו אחת: לא, אין זה כך. בהחלט. הנשמה היהודית נוטה הרבה יותר לשמחה ולכבוד מאשר לצער ולקינה, היא מתרוממת גבוהּ יותר ובאופן אינטימי יותר לבורא באמצעות תפילת ההלל מאשר באמצעות מגילת איכה הנכנעת.

הסיסמה היהודית מעידה על היהדות הדוגלת בשמחה דווקא:

"עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק, ב);

"שִׂמְחוּ ה' וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב" (תהלים לב, יא).

היהדות רואה בשמחה מהות המחזקת את החוסן הנפשי והרוחני ומדרבנת את עבודת הקודש, ובאבל – גורם מדכא ומכניע.

חילופים בין שמחה למועקה קורים פעמים רבות בעקבות שינויים החלים בטבע: מזג אוויר סגרירי – השמיים אפורים, גשום וקר – נוסך בנו מצב רוח קודר, ואם הוא נמשך זמן רב, על אחת כמה וכמה. והינה, העננים מתפזרים, קרני השמש בוקעות מביניהם והשמיים מתבהרים, ותחושתנו – משתנה מייד: הקדרות מסתלקת, ותחושה של התחדשות מפעמת בנו. די בקרן שמחה אחת או במסר יחיד שטמונה בו הבטחה, כדי להשכיח מאיתנו, במהירות שיא, סבל שהיה מנת חלקנו במשך זמן רב. אנחנו שבים להיות צוחקים ועליזים, כפי שהיינו, ומסוגלים לצחוק שוב מכל הלב, כאילו כלום לא קרה.

למרבה הצער, גורלנו לא תמיד שפר עלינו, ובתקופות הגלות חווינו אירועים טרגיים רבים. הקשיים שינו אותנו מן היסוד: מעַם שמח, צוהל ואוהב את מנעמי החיים, הפכנו לעַם מקונן ומתאבל תדיר. במקום לשיר מזמורי הלל לא־לוהינו, אנו שרים שירי עצב; ובמקום לשמוח וליהנות אנו עסוקים בייבוש דמעות.  

בימים עברו היה לנו קל יותר, כי ההפוגות בין סבל לסבל היו ארוכות יחסית, בדומה להוראה שנתן יעקב אבינו: "וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר" (בראשית לב, יז). בין פרק סבל אחד לפרק הסבל שאחריו היו הפוגות שאִפשרו לנו מידה מסוימת של מנוחה ורגיעה.

אולם כיום, ההפוגות הלכו והתקצרו: שמינו מתעננים, וטרם הספיקה חשרת עננים אחת להתפזר, וכבר באה עלינו חשרת עננים חדשה ומחשיכה את הרקיע שמעלינו. העננים האפורים שבים ומתקבצים בגלים מהירים המאיימים להטביענו; הייסורים, כמו ייסוריו של איוב, באים זה אחר זה ללא הפסקה וללא הפוגה, וכל גל ייסורים קשה מקודמו. "קידוש השם" – יש שהוא בא לידי ביטוי בכוח אלים ויש שביטויו בחוסר כבוד – בין כך ובין כך הוא הפך להיות לחם חוקנו, למצבנו שבכל יום.

המזל היחיד שלנו, שבו טמון ניצוץ של תקווה, הוא העובדה שאנחנו עדיין סופרים: אנו מודעים היטב למשימה שמוטל עלינו למלא, לשליחות של הקרבה עצמית שכמעט הצלחנו להשלים, ואנו סופרים את ימי האבל כסימן לתשלום, כעין מחווה שכפה עלינו הגורל.

בינתיים כמעט סיימנו לשלם את חובנו. הימים האלה הם נחלת העבר, ועכשיו אנחנו סופרים שוב את הימים של העתיד, של הימים הבאים, ואנחנו מַפנים את מבטנו הכמהַּ חזרה לארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו, שם אנחנו מניפים שוב את העומר שלנו ואת ראשית פירותינו בשירה ובתרועות של שמחה, כמו שכתוב:

"הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" (תהלים קכו, ה–ו).

לא נפסיק להאמין שמצפה לנו תקופה טובה יותר שתחזיר לנו את האושר. יש לקוות שאליהו יופיע במהרה בימינו בקרוב ויבשר לנו שהגיעה עת גאולתנו, הגאולה שלהּ אנו מצפים בכיליון עיניים!

תקווה זו מאפשרת לנו להתגבר ביתר קלות על הסבל והקשיים של ההווה, ולהמשיך לספור עד שיגיע הטוב, שאנו סמוכים ובטוחים שיגיע.

[1]. לא הצלחתי לזהות את המקור.

[2]. לא מצאתי את החיבור הזה בין כתבי רב סעדיה גאון.