חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

עם נאבק על חירותו

א. בין פסח לשבועות

ב האסטרטגיה של התורה

א

בין פסח לשבועות

פסח ושבועות הם שני שלבים בהיסטוריה היהודית, במאבק עַמנו למען חירותו, הן מבחינה לאומית והן מבחינה דתית. פסח הוא "זמן חירותנו", והשנה חגגנו אותו בתקופה כה חשוכה בשבילנו: דאגות, צער, אופק מואפל וקרבות בארץ הקודש זעזעו את נפשותינו.

ועכשיו אנו כבר מתכוננים לחג השבועות, חג ההתגלות, אף שחסרה לנו כל הרגשת חג. גם בשבועות אנו יכולים לשאול את השאלה הנצחית "מה נשתנה?" למה התרגשה עלינו טרגדיה קשה כל כך ונדחקנו לסיטואציה ללא מוצא? למה עמים אחרים שנדחקו ממקומם בעקבות מלחמה, הצליחו להסתדר מחדש ולשוב לחיים נורמליים; ואילו אנו – גורלנו הפך משחק בידי מדינות ומדינאים ואנו – חיילי משחק על לוח שחמט?! "קוֹל נְהִי נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן" (ירמיה ט, יח) – הלהבות שהציתו הבריטים, המצרים והערבים צובעות את האופק של ארץ הקודש באדום לוהט. כל היישוב נלחם בגבורה שאין להּ אח ורע ואין להּ גבולות, במאבק גורלי – מאבק לחיים (שאם ייכשל, חלילה, יינתק פתיל חייו). אוכלוסייה המונה
כ־700,000 נפש הותקפה על ידי 31 מיליון ערבים. הם עלו עליה, שילחו בשדותיה את עדריהם הפראיים, הציתו רכוש ובתים וניסו לרצוח זקן ונער. באופן רשמי תפקידהּ של אנגלייה בארץ הסתיים, אבל מאחורי הקלעים, היא עושה כל שביכולתהּ כדי להמשיך ולפעול בהּ כדי לקיים את נבואתו של בווין (שר החוץ שלהּ הידוע לשמצה) על "תוהו ובוהו" שישתרר בארץ בהיעדרם. והאו"ם מסתכל מן הצד ומסתפק בהחלטות, שהרי הדם השותת אינו אלא דם יהודי, שכזכור שימש תמיד דשן להשבחת אדמת הגויים. מי יודע אם אין הגויים מבקשים לנסות עלינו את כלי הנשק שלהם, החדשים ביותר. האם נפנה ונתחנן אל הצדק והאנושיות שלהם? האם יש צדק ואנושיות אצלם? הרי האנגלים מתפארים שהם מציידים את אויבינו בכל אמצעי הלחימה שיידרשו להם כדי להצליח במשימתם למחות מעל פני האדמה במלחמת בזק את המדינה החדשה של ישראל, ולכונן כאן "אושוויץ אנגלית".

ולמרות כל זאת נחוג את חג השבועות. כי כך הם החיים, נאנחים ושמחים, מתאבלים וצוהלים ושמחים. החיים הם רבגוניים ודואגים לכל מיני אירועים, שלא ישתכר האדם באושרו וגם לא יתייאש באסונו. עליו להתרגל לכול, לתת לכול לעבור מעליו מבלי לערער את שיווי משקלו, ולצפות אל העתיד מתוך תקווה שצערו יגיע אל קיצו וחייו יגיעו לנקודת מפנה שתזמן לו אופקים חדשים.

ההיסטוריה היהודית התחילה ב"עֲבָדִים הָיִינוּ" (דברים ו, כא). סבלנו קשות, עינו אותנו, וכמעט נדחפנו עד לייאוש. ואז בא הרגע הגדול של הגאולה, והמצרים, שעינו אותנו כל כך, מצאו את סופם המר. ישראל חזק מן הפלדה, ותותחים ומשוריינים למיניהם, מצריים או אנגליים, לא יצליחו לגבור עליו ולהכניע את כוחו, שאין דומה לו. אומנם סבלנו אבדות קשות מצד אויבים שונים, אבל כאשר ניסו הללו להשמיד אותנו כליל, וכבר פתחו במצהלות ניצחון, התהפכה התמונה וכוחם לקה בשיתוק.

זיכרון אירועים היסטוריים אלו עשוי לעזור לנו לעבור באומץ ובביטחון גם את התקופה הקשה שאנו חווים עכשיו, ולשאת עינינו וליבנו בתקווה לעתיד ולטוב שהוא צופן לנו. אכן סבלנו קשות, אבל לא לשווא סבלנו. העבר מילא תפקיד בחיינו. הוא נועד ללמדנו שיעור חשוב. עלינו ללמוד ממנו, אך לא לדבוק בו, עלינו לחתור קדימה כפי שמורה לנו מצפן החיים ולהמשיך להילחם למען החופש, עד שתתגשם תפילת "לשנה הבאה בירושלים!" ועיר זו לא תהיה עיר ניטרלית אלא עיר נבחרת. עיר שהקב"ה, הוא ולא אחר, בחר בהּ.

לא האש ולא החרב וגם לא הגלות האין־סופית – יצליחו לדכא תחושת חירות זו ואידיאל זה שקיבלנו לפני 3,000 שנה. את השלהבת שהצית ה' במצרים, כאשר בישר בפי משה את סיסמת הגאולה "פָּקֹד פָּקַדְתִּי" (שמות ג, טז), אותהּ שלהבת שהאירה את הרקיע גם בתקופות הגלות הקשות ביותר, לא תוכל שום מעצמה בעולם לכבות. משה קרע את שרשרות העבדות, והָעָם נשאר נאמן לאידיאל זה של החירות. גם בתקופה הקשה ביותר של ההיסטוריה שלו, של דיכוי ומצוקה, נשא עַם ישראל תקווה ואידיאל זה של החירות עמוק בליבו.

איפה יש עוד בהיסטוריה עַם כמו שלנו, שהקריב על מזבחות האינקוויזיציות כל כך הרבה קורבנות למען חירותו ואמונתו? איפה בעולם היה ואיפה יש עוד עַם שידע להעריך את אידיאל החירות כפי שהעריך אותו עַמנו?

הנביא ירמיהו קילל את בני דורו מפני שזלזלו בחוק הקדוש של החירות והשתמשו בעבדים עבריים (פרק לד). אידיאל החירות הוא הנכס היקר ביותר שהעניק לנו ה' ואנו דבקנו בו במשך אלפי שנים. וגם אם אויבינו לקחו מאיתנו את הכול, את השאיפה הפנימית לחירות לא יכלו לקחת. היא מהות א־לוהית, ויד אנוש, אפילו האכזרית ביותר, אין בכוחהּ לפגוע בהּ. נראה שהמושג 'חירות' איננו מבטא משמעות אחת בלבד: עַם פלוני רואה ב'חירות' מהות שונה במקצת מזו שרואה בהּ עַם אלמוני, אך שונה מכולן היא החירות היהודית, שאין להּ אח ורע בהיסטוריה, כי מטרתהּ הסופית היא מטרה א־לוהית וקדושה. הקב"ה העניק לנו את החירות כדי לשחרר אותנו מכבלי השחיתות המוסרית של מצרים הקדומה וכדי שננהל את חיינו לאור המוסר של התורה. ואנו התמדנו ולא סטינו מדרכנו. גם בזמנים שבהם חיינו בין הגויים נשארנו נאמנים לאופי היהודי האציל. למרות האינקוויזיציות לא כפרנו בא־לוהינו ולא הפקרנו את אמונתנו.  

סיפור הפסח שממנו אנו שואבים אומץ לב, כוח, תקווה וחיזוק החיים, הוא כצורי קריר המטפטף על פצעינו הבוערים. "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין". כיום אנו עוד מדוכאים, מלאי מרירות ובכל מקום מסתכלים עלינו כעל זרים; אבל מחר, מחר תזרח עלינו שמש האושר ותשכיח מאיתנו את כל הצער שעבר עלינו. היום אנו עומדים בקרבות קשים על קיומנו. באומץ לב ומסירות נפש מתנפל הנוער הארץ־ישראלי שלנו כאריות על האויב החזק ממנו, אחד כנגד מאה, ומדהים את העולם בגבורתו. הם יוכיחו לעולם כולו, שאויב היהודים בווין שם מבטחו בבן הברית הלא נכון.