חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

גורלן של נשמות יהודיות

בתלמוד הבבלי במסכת כתובות קד ע"א מסופר:

רבי יהודה הנשיא היה חולה מאוד והחכמים חששו לחייו. הם התאספו בבית המדרש, צמו והתפללו וביקשו עליו רחמים, ובה בעת פרסמו איסור גורף לומר שרבי נפטר (והאומר – יידקר בחרב).

וכשקרה הנורא מכול, שממנו פחדו, נכנס אחד מתלמידיו לבית המדרש ושתק. מהעצב שהיה נסוך על פניו, הבינו החכמים שגורלו של הרב נחרץ. הם פנו לתלמיד ושאלו אותו באימה מהי הבשורה שבפיו. תשובתו הייתה לקונית: "העליונים" וה"תחתונים" נאבקו על גורל הנפש. למרבה הצער "העליונים" ניצחו. החכמים שמעו והבינו.  

מאבקים על גורלה של נפש אנושית מתרחשים בחיים לעיתים קרובות: יצר הטוב ויצר הרע, נלחמים ומתגוששים, שניהם משקיעים את כל כוחותיהם כדי לכבוש את נפש האדם לעצמם.

פעמים רבות האדם נלחם עם עצמו למען שינוי הדורש ממנו קורבנות רבים, המצפון והתבונה היהודית נלחמים בהרגלים הישנים, הזולים והמפתים, והאדם ניצב בפני התמודדות קשה: קשה לו להיפרד מחייו הישנים, מהרגליו וממעגליו, ובכל זאת נפשו משתוקקת לקרבת א־לוהים, לאידיאל ולרוח שתמלא את חייו הריקים בדחפים חדשים.

זה יכול לקרות גם לאדם שהוא – אולי עם קרוביו – נקלע לסכנת חיים, ואם הוא מפגין חולשה הקלה ביותר, אז גורל נשמתו יכול להתברר כטרגי מאוד, יתייאש לסגת ממאבקו הפנימי הקודם ולהיכנע. המלחמה ותופעות הפליטים החריפו מאוד את הבעיה.

אנו זוכרים את הודעת חג המולד שפרסמו 40 הכמרים בדצמבר 1942, ובה הושיטו "קרש הצלה" לפליטים היהודים: "בוא אלינו, ותיוושעו", אמרו להם והציעו להם לטבול ולהמיר דתם, ולהינצל. כמה חלשים, קלי דעת ומי שתקפה אותם רוח שטות, נפלו קורבן לקריאות אלה ודומותיהן. למען האמת, אנחנו לא מרחמים עליהם בכלל: אנשים חלולים כאלה שמוכנים לשחק באמונה שלהם, כמו ילד המשחק בבובה וברגע שמראים לו יפה ממנה, משליך את בובתו ארצה. אנשים כאלה, לא שייכים לעם שלנו, עם שיש מאחוריו היסטוריה של סבל בן 3,000 שנה, שנאבק בכל כוחו על אמונתו, ורבים מבניו מסרו נפשם עליה בעלותם על המוקד.

אנשים חסרי כבוד כאלה, שהחליפו מגן דוד בצלב מפחד היטלר השני, חדלו מזמן להיות יהודים ואינם אלא סתם "גופים זרים". הכנעתם הייתה תוצאה טבעית של הטרגדיה הפנימית והקונפליקט הפנימי שלהם. אז הם לא הפסד עבורנו ולא רווח עבור הצלב, הם פשוט אנשים חסרי אופי.

אבל יש נשמות אחרות שאנו מחויבים לדאוג לגורלן: נשמותיהם של תינוקות שלמרבה הצער חשופים לסכנת הניכור. מדובר בילדים שבהסכמת הוריהם הוטבלו במהלך מנוסתם מחשש לגירוש. הצלב נתלה על החזה של הילדים האלה, מים קדושים זולפו עליהם, ובמקום שמם היהודי ניתן להם שם חדש. ואחרי כל זאת, דבר אחד נשאר בהם ונחרת עמוק בליבם – "שמע ישראל"!

אותם ילדים שנשארו נאמנים לשבועה שנשבעו להוריהם, הורידו מעל עצמם את הצלב ברגע שהייתה להם ההזדמנות. אבל לכמה ילדים רפי שכל כבר לא היו הכוח והאומץ להסיר מעליהם את הצלב שענדו לצווארם בפחד. הם התרגלו לשאתו על גופם, וקריאת שמע נדחקה ובעצב עמוק עזבה את לב הילד.  

ויש עוד נשמות שהתמזל מזלן שילדיהם יבואו לארץ חופשיה כיהודים. וההורים, שנדחפו לרכבות הגירוש לנגד עיני ילדיהם, לפחות החלו את מסע הגורל הטרגי שלהם בנחמה ובסיפוק הזה, שהשאירו מאחור ילדים יהודים, להם מסרו את מורשתם האחרונה: "שמור שמע ישראל וזכור את ה' א־לוהי אבותינו", ושהם הובילו אותם לארץ החדשה.

למרבה הצער, מחשבת ההורים הייתה אשליה ותו לא. את הילדים שנעזבו קלטו משפחות לא יהודיות. בביתם החדש הסתגלו הילדים אט־אט לאווירה הלא יהודית ובימי ראשון כשהלכו ההורים המאמצים לכנסייה, הביאו את ילדיהם עימם…

ואם ביום מן הימים, יתמזל מזלם של כמה מאותם הורים והם יצליחו למצוא את ילדיהם האבודים, הלם נורא יכה בהם: הם יבינו שילדיהם אבדו לא רק להם. הם אבדו גם לעמם ולא־לוהיהם…

דוגמה לטרגדיה כזאת הובאה לידיעתי לאחרונה: נודע לי על ארבעה ילדים יהודים, אחים. הצעיר שבהם בן 7, והבוגר – בן 12. הם הוטבלו לנצרות בבלגייה, ובמשך שנים חיו אצל המשפחות הנוצריות שאימצו אותם אל חיקן.

לבסוף הצליחו להגיע לשווייץ עם הוריהם, אך להורים היה קשה לחדש קשר ישיר עם ילדיהם. חלק מהילדים האלה התעשתו בהדרגה וניסו למצוא שוב את הדרך האבודה, אבל הם לא ידעו איך. למרבה הצער, האח הבכור נצמד לצלב בחוזקה והפך למבקר נלהב בכנסייה.

יש לומר לכבוד אותן משפחות נוכריות שהמורים הגויים טרחו מאוד להראות לילדים האבודים את הדרך אל עמם ולשכנעם שלא לעזוב את האומה שלהם, אך למרבה הצער כוחם לא הספיק.

צירוף מקרים משמח הפגיש אותי עם הילדים האלה, ולאחר דיון ארוך הצלחתי לשכנע אותם שטעו טעות פטאלית. באופן ספונטני, הם הצהירו על רצונם האיתן לחזור לאמונה הנטושה של אבותיהם ולהתקבל מחדש ליהדות, והפצירו בי לבקש מה' בשמם סליחה על שגגתם.

הם הצהירו על רצונם הכן לחדש את הקשר העמוק ביותר לעמם ולא־לוהיהם ולשמור עליו בכל כוחם. הילדים קרנו משמחה כשהסברתי להם שהם שוב ילדים השייכים לעמם. גם ההורים קיבלו את הבשורה בשמחה.

זה מקרה אחד, אבל כמותו יש לא מעטים, וכל מקרה הוא חוליה בשרשרת הטרגדיות של הפליטים היהודים.

האין זו חובתם של מנהיגינו הרוחניים לסרוק כל מקום וכל בית שבהם שוכנים ילדים יהודים ולדאוג להשיב את הנשמות היקרות לחיק עמן? האם אין חובתם לדאוג שהנשמות האלה לא יאבדו לנו?

לצערי, שלושה רבעים מיהדות אירופה אבדו זה כבר. חז"ל לימדונו ש"כל המקיים נפש אחת מישראל – מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" ובימינו רבים מכירים מימרה זו בשינוי קל: כל המציל נפש אחת… כאילו הציל עולם מלא". בין כך ובין כך מעולם לא הייתה למילים האלה משמעות הרת גורל כפי שיש להן היום.

בואו נעשה כל שביכולתנו למען הצלת נפשות הילדים.