חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

ב 

איפה השלום?…

וכך זה היה עד היום. לא נתַנּו ל"נעשה ונשמע" ללכת לאיבוד. היום, הפרק הגדול ביותר של הסבל היהודי הולך ונסגר בפנינו. הנאצים חוללו בנו שמות וגרמו לנו לטרגדיה שמעולם לא ידענו, וגם עמים אחרים לא ידעו, כמותה. הזוועות שהכיר העולם עד כה אינן מגיעות לכדי אלפית עוצמתן של הזוועות שחוללו הנאצים. הגאונות האנושית של גדולי העם התרבותי בעולם נוצלה להמצאת שיטות השמדה ועינויים, לשכלולן ולפיתוחן. את כל אמצעי האומנות והטכנולוגיה העדכניים ביותר הם הפכו כלי שרת למלאכתם השטנית. העולם עמד מוכה תדהמה. רוע שטני כזה הוא כלל לא הכיר. אנשים "תרבותיים" אלה העירו וגירו את האינסטינקטים החייתיים שלהם, והם התנפלו על קורבנותיהם בטירוף פראי ומצצו מהם את דמם בהתרוממות רוח ובניצוח.  

האליטה של יהדות אירופה, שהייתה כה גאה וכה רמה מבחינה אינטלקטואלית, מצאה את סופה הפתאומי בקברי אחים או במשרפות. הקהילות המפורסמות של ורשה, קרקוב, לבוב, וילנה, ברלין, פרנקפורט, וינה, בודפשט וערים נוספות – נעלמו כלא היו, ואפילו בתי הקברות שלהן חוללו ולא נותר מהם זכר.

כשא־לוהים ברא את העולם, האנושות הייתה מחולקת לרודפים ולנרדפים. בתחילה רצה הנחש להרוג את אדם וחוה בערמומיות כדי שיוכל להשתלט על העולם. מאוחר יותר, קין רצח את אחיו כדי לרשת אותו. יחסי רודף ונרדף היו גם בין ישמעאל ליצחק ובין עשָו ליעקב. וכעת, העולם שב אל הדפוס הקדום הזה, והחזקים מבקשים לשלוט בחלשים.

ואנו עדים למאבק המתמשך הזה. האויב של האנושות כולה ניסה תחילה את נשקו ואת כוחו השטני נגדנו. היינו עדים למראות הנוראים ביותר, נאלצנו לראות את העולם התחתון המפיל ארצה את העולם העליון ואת התפוגגותו של המושג 'אדם' וקץ קיומו.

תמונות יפות מוכרות של משוררים וזמרים המהללים בשיר וזמר את התרבות האנושית וערכיה הנעלים, ולא פעם מרגישים שאינם מצליחים לבטא את תפארתם במלואה; הפכו לעינינו לתמונות זוועה: אותם יוצרים מחברים היום שירים חדשים. מילות השירים והלחנים המורכבים והנאים – מתחברים ומושרים למטרה אחת בלבד: האדרת כוח ושרירותיות, אלימות ורצח. שירו של הורסט וֶסֶל^[1] הוא אחד מני רבים.

האם עלינו – המלומדים בסבל – להתייאש היום ולאבד את האמונה באנושות, להשלים עם צאתנו לקראת ה"תוהו ובוהו" הבלתי נמנע? או שמא יכולים אנו להשאיר לעצמנו תקווה קלושה ולהאמין שיבוא זמן שבו הניצוץ הכבוי של הנשמה הא־לוהית שחיה באדם יוצת מחדש, והאדם הטיפש והתשוש יחזיר לעצמו את יכולתו הנפשית ואת תודעתו, יחסל את השטני שבתוכו וישוב להיות בן־אדם ולהתנהג כפי שראוי לאדם להתנהג?

יותר מתמיד, אנו מביטים לאחור אל הר סיני ומעריכים את מזלנו הטוב, את הזכות שנפלה בחלקנו להיות עם של "נעשה ונשמע". מעולם לא נטשנו את האדם. צפינו במלחמות השוורים האכזריות ביותר, ולא פעם הושלכנו לזירה והפכנו לקורבנותיהם, אבל ממד "האדם" שלנו לא הושפע מהם. להפך, למדנו להכיר את הדמות הקשה של התת־אדם, של האדם ללא א־לוהים, ללא אמונה וללא סיני, והבַנּו עד כמה עלינו להיות אסירי תודה לה' א־לוהינו על שהבדיל בינינו לבין אנשים אלה ועל שבזכות "נעשה ונשמע" שנדרנו, הקיף אותנו ב"מחיצה" והבדילנו מן הסביבה: "אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים".

כמה נפלאים נשמעים דברי חז"ל שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלֵינוּ אֶת הָהָר כְּגִיגִית, ועל ידי כך בודד אותנו לחלוטין מהעולם החיצון. הסיף והספר ירדו כרוכים מן השמיים (דברים רבה ד, ב) ויכולנו לבחור בין זה לזה. אנו החלטנו לבחור בספר, "נעשה ונשמע", ואילו האחרים בחרו בחרב להתהדר בה…

ואיך נראה העולם האחר היום? האם המלחמה והסבל שאין דרך לתארו טיהרו את העולם? האם הפושעים מביעים חרטה ומעשיהם מעידים על רצון ומאמץ לשוב ולהיות בני אדם? בשום פנים ואופן! לא ולא!

העמים הסובלים עוסקים בלהט ב"טיהור" ארצותיהם ועושים כל שביכולתם כדי להיפטר מבוגדים וקוויזלינגים^[2]. למרבה הצער בקרבם הם אינם טורחים לעשות טיהור, אם כי הוא נחוץ לא פחות: מגפת המלחמה הדביקה את כולם בחיידק המסוכן ולא חסה על איש. אין אדם שהצליח להימלט מנחת זרועה, אבל הכול עסוקים בניקוי האחרים, ואינם חשים שום צורך לנקות מרעלים גם את עצמם.

הכאוס של המלחמה הפך ל"כאוס של שלום" ומי יכול לשלוט בו? להשפלה ולדה־הומניזציה של העולם של ימינו אין אח ורע בהיסטוריה. האדם איבד את הצלם א־לוהים שבתוכו, כל צעדיו מונעים מִיְּצרים ולא מהיגיון. הנשק הצבאי ירה את הירייה האחרונה וחזר למחסני הנשק; ומייד, ללא כל שהות, "הנשק הדיפלומטי" הזדרז ופתח באש, ונראה שהסכנה הנשקפת ממנו אינהּ נופלת במאומה מסכנת האיום הצבאי (פולין, סוריה ועוד).

כמו טורפים, המנצחים אחרי הקרב רוצים להתנפל זה על זה ואיש איננו יכול לחזות את תוצאת הקרב החדש. חשדנות וחוסר אמון אפפו את העולם כולו, והתקווה לשלום אמת, שיביא ברכה לאנושות כולה, הולכת ומתפוגגת. דאמברטון אוקס^[3], יאלטה^[4] וסן פרנסיסקו^[5] היו רק ההקדמות, הפרלודים וקטעי המחזה עצמם עדיין לא נוגנו, וצלילי המוזיקה מחרישת האוזניים הזו יחדרו את לבבות בני האדם כמו "גשושית חשמלית" וישמידו כל זכר לאדם…

מלחמה פנימית באה אחרי מלחמה באויב מבחוץ. מפלגות נלחמות במפלגות, מלחמה שבבסיסה נטיות פוליטיות. נסיכים מלכותיים מודחים וממשלות מופלות. כמו חולה קשה שמתהפך על יצועו פעם שמאלה ופעם ימינה ואינו מוצא מנוח, כך גם האנושות החולה פונה הלוך ושוב לכאן ולכאן ולא מצליחה למצוא את דרכהּ.

מדינות הדיקטטורה שדרדרו את אירופה לאומללות, הובסו, אבל הן השאירו לנו מורשת נוראה. מצב כאוטי שורר ברחבי אירופה, עננים שחורים מכסים שוב את הרקיע, ובליבנו מקננת תחושה שהמלחמה הטוטאלית לא הביאה את השלום הטוטאלי שייחלנו לו, אלא הובילה אותנו לייאוש טוטאלי. מי יודע, אם החברים של אתמול יישארו חברים?! אולי מחר נגלה שהם הפכו לאויבים?! מעל השלום, אותה מטרה קדושה שלמענה הקריבו כל העמים קורבנות כה רבים, נשקפת כעת סכנה גדולה משהייתה אי פעם. המוני העם בכל מדינה מתסיסים, מסיתים איש באחיו, קבוצה בקבוצה, ומה יעלה בגורלה של אירופה? האם נגזר עליה לשוב ל"תוהו ובוהו"?

אנחנו היהודים לא יכולים לעצור את התהליך של העולם. היינו חלשים מכדי לעצור את המלחמה הנאצית האכזרית, והיום, אחרי כל הסבל הנורא, אנחנו חלשים אפילו יותר, אנו מדוכדכים ושבורים מכדי שנוכל להשפיע על השלום המדומה בכל דרך שהיא.

האם האנושות בלתי ניתנת לתיקון? האם האנושות עדיין יכולה לקום במובן האידיאלי של הנביא (נבואות ישעיה, בפרקים ב, יא)? אנחנו לא יודעים! אם תרבויות פושטות רגל ודם חדל להפחיד את האנושות – מי יכול ללמד אותה דרך טובה יותר?  

ובכל זאת יש משהו שאנחנו יכולים ואפילו חייבים לעשות: עלינו לשמור מרחק מכל הפעילות הזאת, ובשום אופן לא לאפשר לעצמנו להשׁתכר מצלילי המוזיקה השקרית הזאת, להאמין להבטחה תהא אשר תהא, להסתנוור מצורות ממשל למיניהן או להאמין להצהרה זו או אחרת. עד כה נחלנו אכזבות רבות מדי בדרך זו, אך עלינו להישאר נאמנים עד תום להכרזתנו בהר סיני: "נעשה ונשמע"!

את הכול לקחו מאיתנו האויבים. את הכול הם שדדו מאיתנו או החריבו. רק את האוצר החבוי שלנו – הם לא הצליחו למצוא. הוא חמק מעיניהם והם לא הצליחו לשים ידם עליו. האוצר הזה, כמו ספינקס, נשאר ללא פגע; וכמו מגדלור המאיר את השבילים והגשרים להולכי רגל במשך אלפי שנים ויוסיף להאיר להם לעד – נשאר שלם בידינו. הוא דרש מאיתנו יותר מכול. והוא יעזור לנו עכשיו בתקופה הקריטית ביותר בתולדותינו, עד שיבוא היום שבו ה' יתברך יאמר גם הוא "נעשה ונשמע", ויישאר גם הוא נאמן לשבועתו לשחרר את היהדות מכל כבליה, לשאת אותהּ שוב על כנפיו ולהעלותהּ לשיא הדרהּ, לגאון ולתפארת.

ה"נשמע" של ה' יהיה בבחינת: "וַיִּשְׁמַע אֱ־לֹהִים אֶת־נַאֲקָתָם" (שמות ב, כד) – ה' ישמע את זעקתנו ויזדהה עם אנחותינו.

וה"נעשה" יהיה ברוח "וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" (שמות א, כא). כלומר, הוא יבנה מחדש את חורבות ירושלים ויעשה את ישראל שוב גדול וחזק, "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיה נא, יא) ותתקיים בנו נבואתו של משה רבנו עליו השלום: "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דברים לב, יב).

מי ייתן והזמן המיוחל הזה יגיע במהרה בימינו "כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד" (תהלים קב, יד).

[1]. הוֹרְסְט לודוויג וֶסֶל היה חבר המפלגה הנאצית בגרמניה, מפקד בדרגת שטורמפיהרר (סגן) באֵס־אָה. וסל הוא שחיבר את השיר "Die Fahne hoch" (הדגל מונף אל על) ששימש המנון המפלגה הנאצית ונודע בכינויו "שיר הורסט וסל". בשנת 1930 נרצח וסל במהלך קטטה, ובמשך שנות קיום המשטר הנאצי הונצח כמרטיר (קדוש מעונה) של המפלגה. (הערה זו והבאות אחריה הוספו על ידי המתרגם על פי ויקיפדיה).

[2]. וִידקוּן אברהם לוֹריץ יונסן קוויזלינג היה פוליטיקאי וקצין נורווגי. מפברואר 1942 עד תום מלחמת העולם השנייה עמד בראש ממשלת נורווגיה ששיתפה פעולה עם הנאצים (הממשלה החוקית הוגלתה אל מחוץ למדינה). עם תום המלחמה הואשם בבגידה חמורה, נשפט ונגזר עליו עונש מוות. הוא הוצא להורג בידי כיתת יורים. עקב קשריו עם הכובש הנאצי הפך שמו בשפות רבות לשם נרדף לבוגד.

[3]. הוועדה של דאמברטון אוקס, ובכינויה הרשמי "השיחות הוושינגטוניות על ארגון השלום והביטחון הבין־לאומי", הייתה כנס בין־לאומי שהתקיים באחוזת דאמברטון אוקס בוושינגטון די־סי בשנת 1944 (מ־21 באוגוסט ועד 7 באוקטובר). לימים – ארגון "האומות המאוחדות".

[4]. ועידת יאלטה הייתה ועידה שהתקיימה סמוך לסוף מלחמת העולם השנייה (4–11 בפברואר 1945) והשתתפו בה מנהיגי ארצות הברית (רוזוולט), הממלכה המאוחדת (צ'רצ'יל) וברית המועצות (סטלין). הוועידה התקיימה על רקע ההבנה שבעלות הברית עומדות לנצח במלחמה, ונועדה למצוא פתרון לסוגיית חלוקת אזורי ההשפעה בין המדינות המנצחות.

[5]. הסכם שלום עם יפן, הידוע יותר בשם אמנת סן פרנסיסקו, היה הסכם שלום שנחתם ב־8 בספטמבר 1951 ב"בית האופרה – יד זיכרון לנופלים" שבסן פרנסיסקו, קליפורניה, בין יפן ובין כמה מהמדינות שבמלחמת העולם השנייה נמנו עם בעלות הברית. האמנה נכנסה לתוקף ב־28 באפריל 1952 והיא סיימה באופן רשמי את מלחמת העולם השנייה.