0

חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

עם נולד חלק ב-ג

הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל

נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע

א. הנשק הסודי

ב. איפה השלום?…

א

הנשק הסודי

לאחר תקופה מייסרת ביותר של 400 שנות גלות במצרים (קשה להתעלם מן הדמיון בין הסבל בשעבוד מצרים ובין הסבל במחנות הריכוז הידועים לשמצה כגון בוכנוואלד ודכאו) זכה עם ישראל, ומשה רבנו היה להם למנהיג, והוציאם מעבדות לחירות.

עייף ותשוש, מורעב וצמא, שוטט העם במדבר, משוטט ובוכה – פעם ללחם, פעם למים. לא עבר זמן רב עד שהגיעו למעיין, והמים היו מרים ובלתי ראויים לשתייה, וישראל המשיכו בסבלנות בדרכם עד שלבסוף הגיעו למרגלות הר סיני, ועצרו שם בפקודה מגבוהּ.

לפתע נשמעה שאגה מחרישת אוזניים – רעם אדיר התגלגל, ואליו הצטרפו סערות, וברקים האירו את השמיים. בהלה אחזה בכול: "וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה" (שמות יט, טז). הפחד הרעיד גוף ונפש, והכול נפלו על פניהם. רעש ואימה ברגע אחד, וברגע שאחריו – שקט מוחלט. דממה השתררה בעולם כולו, ובתוך אותהּ דממה, נשמע לפתע קול א־לוהים: "אָנֹכִי".

"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב).

ותורה אני מבקש לתת לכם!

מבלי להמתין למסר הא־לוהי, ומבלי לעצור לרגע ולחשוש שמא כדאי לברר מה הקב"ה מתכנן להודיע להם, מה הם החוקים הכלולים בתורה שתינתן להם בעוד רגע קט ואיזה אופי יהיה להם, מבלי להסס אם אכן יוכלו להסתגל לחיים החדשים הצפויים להם, הכריזו ישראל פה אחד ובנחישות: "נעשה ונשמע!". אנחנו נמלא כל המוטל עלינו ואנחנו נקשיב! מייד ירדו מן השמיים 600,000 מלאכים וקשרו לראש כל אחד מבני ישראל שני כתרי שמיים משובצים אבנים יקרות – תמורת ההבטחה לציית לה' ולקיים את דברו במלואו.

מה המשמעות של האמירה "נעשה ונשמע"? הכרזת העם הייתה למעשה הפגנה של אמון מוחלט ובלתי ניתן לערעור, ביטוי נדר של נאמנות בלתי ניתנת לשבירה, ציות ללא תנאי, השתעבדות מוחלטת למצוות הא־ל ונכונות להגשמה מלאה ומשמחת של המצוות בשלמותן, יהא העול הכרוך בקיומן אשר יהא, יהיו הקורבנות שיידרשו להקריב אשר יהיו.  

כמו חולה היודע שחייו תלויים במילוי הוראות רופאו, והוא מקפיד לקיימן מבלי לסטות ימינה או שמאלה, כך ידעו ישראל שרק הקב"ה מבטיח את חייהם ואת קיומם, את אושרם ואת צרתם. מי שנשמע לרצונו של הקב"ה מרגיש מוגן ובטוח.

לשווא ביקרו אותנו העמים והאשימו אותנו באומרם שאנחנו עַם בלתי צפוי ורשלן, פזיז ונמהר, שהבטחנו "כן" בלי מחשבה, מבלי להכיר את בת הזוג שלנו – התורה – ומבלי לדעת אם נוכל להסתדר איתהּ ונצליח להתאחד היטב.

לישראל היה ביטחון ללא סייג בַּה' א־לוהיו. הם ידעו שיש להאמין באמונה שלמה, כביכול עיוורת, במי שגאל אותם ממצָרי מצרים והוביל אותם מעבר לים סוף. את התורה שהוא נותן ואת כל מצוותיה, קלה כחמורה, אפשר לקבל ללא שום היסוס, מכיוון שלֶקח א־לוהי מביא את בני האדם בהכרח אל אושרם הנצחי.

ההסתכלות של העמים מתבוננת בהתרחשות כאילו מדובר במזל בעלמא. המזל איננו זול, הוא אינו מונח על הקרקע וממתין לאדם שיתכופף וירים אותו משם. כדי לזכות בו, צריך לכבוש אותו ולשלם את מלוא המחיר מראש. כגודל הזכייה הצפויה – גודל המחווה שמוכן השואף לזכות בהּ לשלם תמורתהּ. כמו בכל הגרלה – סיכויי הזכייה גדלים ככל שההימור גדול יותר. אלא מאי? באירוע המיוחד של העם שלנו – כל הימור מבטיח זכייה.

שמחים, צוהלים ומלאי אושר, חזרו ישראל הביתה מסיני. בחירת ה' בהם להיות עַמו ועבדו – היא כבוד. כבוד שגדול ממנו – אין. ובתואר האצילי עם ה' הם זכו הודות לאמירת שתי מילים: "נעשה ונשמע". הצהרת נאמנות זו הייתה המעשה הגדול ביותר שעשו ישראל.

ירמיה הנביא שר שירה על הרגע הזה בצורה יפה במיוחד:

"זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיה ב, ב).

הלכת אחריי במדבר והפקדת את עצמך בידיי לחלוטין, מעשייך העידו על בגרותך הרוחנית והמוסרית ובהם הוכחת שאת ראויה להיות מי שבידיו יפקיד ה' יתברך את אוצרו היקר והאהוב ביותר.

לאחר ארבעים שנות מסעות במדבר, הגיע סוף־סוף ישראל לארצו, הקים בהּ אימפריה ובנה את בית המקדש; הִפנים, העמיק וחיזק את ידידותו ונאמנותו לה'; עלה לרגל לירושלים בכל מועד ונשם את אוויר הקודש שבו מילא ה' יתברך את בית המקדש. נוצר קשר הדוק בין ישראל לקב"ה, קשר של "נעשה ונשמע". וה' הבטיח לעמו:

"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת־ה'" (הושע ב, כא–כב).

למרבה הצער, ישראל לא זכו להישאר זמן רב על אדמתהּ היקרה והאהובה של ארצם וליהנות מעושרהּ של הארץ זבת חלב ודבש. עננים התחשרו מעל ארצם, והם התפתחו לסופות וסער. כוחות עוינים חזקים הצליחו לפרוץ את חומות ציון ולפלוש לתוכהּ. התנגדות העם הייתה הֵרואית וחסרת תקדים, הם נלחמו כאריות, אולם כל הגבורה לא הועילה. כוחם של ישראל לא הצילם. כבול בשלשלאות של ברזל, אולץ העם לעזוב את ארצו ולשרך דרכו הקשה לגלות המרה. 

ולמרות הקושי, הנפש היהודית נותרה איתנה ולא נשברה, הרוח היהודית ועוצמתהּ הפנימית נותרו בלתי ניתנות לערעור. ככל שהסבל החיצוני היה חמור יותר, וככל שעניבת החנק שקשר האויב סביב צוואר העם הלכה והתהדקה – גברו נחישותו והתנגדותו והוא הצליח לשבר את חרב האויב. הכול הבינו שאת ישראל אי אפשר לנצח בכוח. רעד אחז בכולם, אפילו בתליינים קשי הלב.

מה היה הנשק הסודי שנסך בישראל את הכוח האדיר הזה ואת הרצון האיתן הזה? האם היה עם כמותם בתולדות העמים? זה היה הכוח של "נעשה ונשמע", זה היה כוחו של נדר סיני – נדר להישאר נאמן תמיד וללא תנאי, לחיים ולמוות. ישראל נדר, וישראל קיים. הוא נשאר נאמן לשבועתו. הוא הלך בדרך שהתוו לו רבי חנינא בן תרדיון ורבי עקיבא, ומסר את גופו בעוד נשמתו – שאותה לא הייתה לאויב שום יכולת לתפוס – נשארה שלמה וטהורה.

ישראל עבר תקופות רוויות מאורעות ועשירות בניסיונות קשים, ייסורים ותלאות. אויביו הלהיבו זה את זה יתר על המידה בהמצאות של עינוי שטני כדי להכות בישראל ולכפות עליו כניעה רוחנית. אבל כל הניסיונות האלה רק הגבירו את כוחו החשאי של ישראל, והוא עמד כחומה בצורה כנגד כל הסתערות וכל מתקפה.

לשווא שוברים האויבים את ראשם כדי לפתור את תעלומת "ישראל" ולמצוא את התא הסודי של מאגר הכוח הישראלי.

כל הייסורים המורכבים שנגרמו לו הקשיחו את רצונו הפנימי וחיזקו עוד יותר את אמונתו הבלתי מעורערת. ישראל התגלה כסופרמן, כגיבור־על: הוא לא פחד לא מאש ולא ממים ועמד בעינויים במסירות נפש, עד שהאויב נחלש, "הרים ידיים" וויתר על הקרב.

מה היה נשק ההגנה הסודי שבעזרתו הדפה ישראל בגבורה כה רבה את כל מתקפות אויביה?

זה היה אותו נדר של "נעשה ונשמע". למענו הקריב העם את חייו, בכוח אותו הנדר הוא השתמש בכל כוחו, ובכוחו נכנס בשמחה לעינויים ואמר "שמע ישראל" בהתלהבות ובשמחה, בידיעה שלא הובס בידי האויב אלא גבר עליו. קולו של קידוש השם, שבקע מחזהו, שבר את חרב האויב והותיר את התליינים רועדים וחסרי אונים. סוף־סוף הכתה בהם ההכרה: את ישראל אי אפשר לנצח בכוח. אי אפשר.

רוחו של "נעשה ונשמע" עוברת כחוט השני בהיסטוריה רבת האירועים של העם היהודי. הקב"ה נתן לישראל את התורה במדבר בכוונה תחילה. נתינתהּ במדבר, ולא בארץ ישראל, היא אות: אות המלמד שקיום חוקי התורה אינו תלוי בביטחון שיחוש העם החי בארצו. את חוקי התורה יש לקיים בכל עת ובכל מצב, יהיו אשר יהיו.

וכאשר עמדו ישראל משוללי כל מקורות החיים, מורעבים וצמאים, אומללים ונטושים, הופיע לפניהם המעיין המופלא הזה של "נעשה ונשמע", הוא ריענן את נפשם הנמקה והחדיר בהם אומץ חדש וכוחות מחודשים להמשך המאבק על החיים.

ב 

איפה השלום?…

וכך זה היה עד היום. לא נתַנּו ל"נעשה ונשמע" ללכת לאיבוד. היום, הפרק הגדול ביותר של הסבל היהודי הולך ונסגר בפנינו. הנאצים חוללו בנו שמות וגרמו לנו לטרגדיה שמעולם לא ידענו, וגם עמים אחרים לא ידעו, כמותה. הזוועות שהכיר העולם עד כה אינן מגיעות לכדי אלפית עוצמתן של הזוועות שחוללו הנאצים. הגאונות האנושית של גדולי העם התרבותי בעולם נוצלה להמצאת שיטות השמדה ועינויים, לשכלולן ולפיתוחן. את כל אמצעי האומנות והטכנולוגיה העדכניים ביותר הם הפכו כלי שרת למלאכתם השטנית. העולם עמד מוכה תדהמה. רוע שטני כזה הוא כלל לא הכיר. אנשים "תרבותיים" אלה העירו וגירו את האינסטינקטים החייתיים שלהם, והם התנפלו על קורבנותיהם בטירוף פראי ומצצו מהם את דמם בהתרוממות רוח ובניצוח.  

האליטה של יהדות אירופה, שהייתה כה גאה וכה רמה מבחינה אינטלקטואלית, מצאה את סופה הפתאומי בקברי אחים או במשרפות. הקהילות המפורסמות של ורשה, קרקוב, לבוב, וילנה, ברלין, פרנקפורט, וינה, בודפשט וערים נוספות – נעלמו כלא היו, ואפילו בתי הקברות שלהן חוללו ולא נותר מהם זכר.

כשא־לוהים ברא את העולם, האנושות הייתה מחולקת לרודפים ולנרדפים. בתחילה רצה הנחש להרוג את אדם וחוה בערמומיות כדי שיוכל להשתלט על העולם. מאוחר יותר, קין רצח את אחיו כדי לרשת אותו. יחסי רודף ונרדף היו גם בין ישמעאל ליצחק ובין עשָו ליעקב. וכעת, העולם שב אל הדפוס הקדום הזה, והחזקים מבקשים לשלוט בחלשים.

ואנו עדים למאבק המתמשך הזה. האויב של האנושות כולה ניסה תחילה את נשקו ואת כוחו השטני נגדנו. היינו עדים למראות הנוראים ביותר, נאלצנו לראות את העולם התחתון המפיל ארצה את העולם העליון ואת התפוגגותו של המושג 'אדם' וקץ קיומו.

תמונות יפות מוכרות של משוררים וזמרים המהללים בשיר וזמר את התרבות האנושית וערכיה הנעלים, ולא פעם מרגישים שאינם מצליחים לבטא את תפארתם במלואה; הפכו לעינינו לתמונות זוועה: אותם יוצרים מחברים היום שירים חדשים. מילות השירים והלחנים המורכבים והנאים – מתחברים ומושרים למטרה אחת בלבד: האדרת כוח ושרירותיות, אלימות ורצח. שירו של הורסט וֶסֶל[1] הוא אחד מני רבים.

האם עלינו – המלומדים בסבל – להתייאש היום ולאבד את האמונה באנושות, להשלים עם צאתנו לקראת ה"תוהו ובוהו" הבלתי נמנע? או שמא יכולים אנו להשאיר לעצמנו תקווה קלושה ולהאמין שיבוא זמן שבו הניצוץ הכבוי של הנשמה הא־לוהית שחיה באדם יוצת מחדש, והאדם הטיפש והתשוש יחזיר לעצמו את יכולתו הנפשית ואת תודעתו, יחסל את השטני שבתוכו וישוב להיות בן־אדם ולהתנהג כפי שראוי לאדם להתנהג?

יותר מתמיד, אנו מביטים לאחור אל הר סיני ומעריכים את מזלנו הטוב, את הזכות שנפלה בחלקנו להיות עם של "נעשה ונשמע". מעולם לא נטשנו את האדם. צפינו במלחמות השוורים האכזריות ביותר, ולא פעם הושלכנו לזירה והפכנו לקורבנותיהם, אבל ממד "האדם" שלנו לא הושפע מהם. להפך, למדנו להכיר את הדמות הקשה של התת־אדם, של האדם ללא א־לוהים, ללא אמונה וללא סיני, והבַנּו עד כמה עלינו להיות אסירי תודה לה' א־לוהינו על שהבדיל בינינו לבין אנשים אלה ועל שבזכות "נעשה ונשמע" שנדרנו, הקיף אותנו ב"מחיצה" והבדילנו מן הסביבה: "אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים".

כמה נפלאים נשמעים דברי חז"ל שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלֵינוּ אֶת הָהָר כְּגִיגִית, ועל ידי כך בודד אותנו לחלוטין מהעולם החיצון. הסיף והספר ירדו כרוכים מן השמיים (דברים רבה ד, ב) ויכולנו לבחור בין זה לזה. אנו החלטנו לבחור בספר, "נעשה ונשמע", ואילו האחרים בחרו בחרב להתהדר בה…

ואיך נראה העולם האחר היום? האם המלחמה והסבל שאין דרך לתארו טיהרו את העולם? האם הפושעים מביעים חרטה ומעשיהם מעידים על רצון ומאמץ לשוב ולהיות בני אדם? בשום פנים ואופן! לא ולא!

העמים הסובלים עוסקים בלהט ב"טיהור" ארצותיהם ועושים כל שביכולתם כדי להיפטר מבוגדים וקוויזלינגים[2]. למרבה הצער בקרבם הם אינם טורחים לעשות טיהור, אם כי הוא נחוץ לא פחות: מגפת המלחמה הדביקה את כולם בחיידק המסוכן ולא חסה על איש. אין אדם שהצליח להימלט מנחת זרועה, אבל הכול עסוקים בניקוי האחרים, ואינם חשים שום צורך לנקות מרעלים גם את עצמם.

הכאוס של המלחמה הפך ל"כאוס של שלום" ומי יכול לשלוט בו? להשפלה ולדה־הומניזציה של העולם של ימינו אין אח ורע בהיסטוריה. האדם איבד את הצלם א־לוהים שבתוכו, כל צעדיו מונעים מִיְּצרים ולא מהיגיון. הנשק הצבאי ירה את הירייה האחרונה וחזר למחסני הנשק; ומייד, ללא כל שהות, "הנשק הדיפלומטי" הזדרז ופתח באש, ונראה שהסכנה הנשקפת ממנו אינהּ נופלת במאומה מסכנת האיום הצבאי (פולין, סוריה ועוד).

כמו טורפים, המנצחים אחרי הקרב רוצים להתנפל זה על זה ואיש איננו יכול לחזות את תוצאת הקרב החדש. חשדנות וחוסר אמון אפפו את העולם כולו, והתקווה לשלום אמת, שיביא ברכה לאנושות כולה, הולכת ומתפוגגת. דאמברטון אוקס[3], יאלטה[4] וסן פרנסיסקו[5] היו רק ההקדמות, הפרלודים וקטעי המחזה עצמם עדיין לא נוגנו, וצלילי המוזיקה מחרישת האוזניים הזו יחדרו את לבבות בני האדם כמו "גשושית חשמלית" וישמידו כל זכר לאדם…

מלחמה פנימית באה אחרי מלחמה באויב מבחוץ. מפלגות נלחמות במפלגות, מלחמה שבבסיסה נטיות פוליטיות. נסיכים מלכותיים מודחים וממשלות מופלות. כמו חולה קשה שמתהפך על יצועו פעם שמאלה ופעם ימינה ואינו מוצא מנוח, כך גם האנושות החולה פונה הלוך ושוב לכאן ולכאן ולא מצליחה למצוא את דרכהּ.

מדינות הדיקטטורה שדרדרו את אירופה לאומללות, הובסו, אבל הן השאירו לנו מורשת נוראה. מצב כאוטי שורר ברחבי אירופה, עננים שחורים מכסים שוב את הרקיע, ובליבנו מקננת תחושה שהמלחמה הטוטאלית לא הביאה את השלום הטוטאלי שייחלנו לו, אלא הובילה אותנו לייאוש טוטאלי. מי יודע, אם החברים של אתמול יישארו חברים?! אולי מחר נגלה שהם הפכו לאויבים?! מעל השלום, אותה מטרה קדושה שלמענה הקריבו כל העמים קורבנות כה רבים, נשקפת כעת סכנה גדולה משהייתה אי פעם. המוני העם בכל מדינה מתסיסים, מסיתים איש באחיו, קבוצה בקבוצה, ומה יעלה בגורלה של אירופה? האם נגזר עליה לשוב ל"תוהו ובוהו"?

אנחנו היהודים לא יכולים לעצור את התהליך של העולם. היינו חלשים מכדי לעצור את המלחמה הנאצית האכזרית, והיום, אחרי כל הסבל הנורא, אנחנו חלשים אפילו יותר, אנו מדוכדכים ושבורים מכדי שנוכל להשפיע על השלום המדומה בכל דרך שהיא.

האם האנושות בלתי ניתנת לתיקון? האם האנושות עדיין יכולה לקום במובן האידיאלי של הנביא (נבואות ישעיה, בפרקים ב, יא)? אנחנו לא יודעים! אם תרבויות פושטות רגל ודם חדל להפחיד את האנושות – מי יכול ללמד אותה דרך טובה יותר?  

ובכל זאת יש משהו שאנחנו יכולים ואפילו חייבים לעשות: עלינו לשמור מרחק מכל הפעילות הזאת, ובשום אופן לא לאפשר לעצמנו להשׁתכר מצלילי המוזיקה השקרית הזאת, להאמין להבטחה תהא אשר תהא, להסתנוור מצורות ממשל למיניהן או להאמין להצהרה זו או אחרת. עד כה נחלנו אכזבות רבות מדי בדרך זו, אך עלינו להישאר נאמנים עד תום להכרזתנו בהר סיני: "נעשה ונשמע"!

את הכול לקחו מאיתנו האויבים. את הכול הם שדדו מאיתנו או החריבו. רק את האוצר החבוי שלנו – הם לא הצליחו למצוא. הוא חמק מעיניהם והם לא הצליחו לשים ידם עליו. האוצר הזה, כמו ספינקס, נשאר ללא פגע; וכמו מגדלור המאיר את השבילים והגשרים להולכי רגל במשך אלפי שנים ויוסיף להאיר להם לעד – נשאר שלם בידינו. הוא דרש מאיתנו יותר מכול. והוא יעזור לנו עכשיו בתקופה הקריטית ביותר בתולדותינו, עד שיבוא היום שבו ה' יתברך יאמר גם הוא "נעשה ונשמע", ויישאר גם הוא נאמן לשבועתו לשחרר את היהדות מכל כבליה, לשאת אותהּ שוב על כנפיו ולהעלותהּ לשיא הדרהּ, לגאון ולתפארת.

ה"נשמע" של ה' יהיה בבחינת: "וַיִּשְׁמַע אֱ־לֹהִים אֶת־נַאֲקָתָם" (שמות ב, כד) – ה' ישמע את זעקתנו ויזדהה עם אנחותינו.

וה"נעשה" יהיה ברוח "וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" (שמות א, כא). כלומר, הוא יבנה מחדש את חורבות ירושלים ויעשה את ישראל שוב גדול וחזק, "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיה נא, יא) ותתקיים בנו נבואתו של משה רבנו עליו השלום: "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דברים לב, יב).

מי ייתן והזמן המיוחל הזה יגיע במהרה בימינו "כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד" (תהלים קב, יד).

[1]. הוֹרְסְט לודוויג וֶסֶל היה חבר המפלגה הנאצית בגרמניה, מפקד בדרגת שטורמפיהרר (סגן) באֵס־אָה. וסל הוא שחיבר את השיר "Die Fahne hoch" (הדגל מונף אל על) ששימש המנון המפלגה הנאצית ונודע בכינויו "שיר הורסט וסל". בשנת 1930 נרצח וסל במהלך קטטה, ובמשך שנות קיום המשטר הנאצי הונצח כמרטיר (קדוש מעונה) של המפלגה. (הערה זו והבאות אחריה הוספו על ידי המתרגם על פי ויקיפדיה).

[2]. וִידקוּן אברהם לוֹריץ יונסן קוויזלינג היה פוליטיקאי וקצין נורווגי. מפברואר 1942 עד תום מלחמת העולם השנייה עמד בראש ממשלת נורווגיה ששיתפה פעולה עם הנאצים (הממשלה החוקית הוגלתה אל מחוץ למדינה). עם תום המלחמה הואשם בבגידה חמורה, נשפט ונגזר עליו עונש מוות. הוא הוצא להורג בידי כיתת יורים. עקב קשריו עם הכובש הנאצי הפך שמו בשפות רבות לשם נרדף לבוגד.

[3]. הוועדה של דאמברטון אוקס, ובכינויה הרשמי "השיחות הוושינגטוניות על ארגון השלום והביטחון הבין־לאומי", הייתה כנס בין־לאומי שהתקיים באחוזת דאמברטון אוקס בוושינגטון די־סי בשנת 1944 (מ־21 באוגוסט ועד 7 באוקטובר). לימים – ארגון "האומות המאוחדות".

[4]. ועידת יאלטה הייתה ועידה שהתקיימה סמוך לסוף מלחמת העולם השנייה (4–11 בפברואר 1945) והשתתפו בה מנהיגי ארצות הברית (רוזוולט), הממלכה המאוחדת (צ'רצ'יל) וברית המועצות (סטלין). הוועידה התקיימה על רקע ההבנה שבעלות הברית עומדות לנצח במלחמה, ונועדה למצוא פתרון לסוגיית חלוקת אזורי ההשפעה בין המדינות המנצחות.

[5]. הסכם שלום עם יפן, הידוע יותר בשם אמנת סן פרנסיסקו, היה הסכם שלום שנחתם ב־8 בספטמבר 1951 ב"בית האופרה – יד זיכרון לנופלים" שבסן פרנסיסקו, קליפורניה, בין יפן ובין כמה מהמדינות שבמלחמת העולם השנייה נמנו עם בעלות הברית. האמנה נכנסה לתוקף ב־28 באפריל 1952 והיא סיימה באופן רשמי את מלחמת העולם השנייה.

 

תפריט ספר חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה