חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה

תנ"ך וצלב קרס

קץ לאש!

אנחנו נחגוג את יום הניצחון בשמחה ובהתלהבות רבה, כפי שיחגגו אותו בכל העולם כולו. האנושות שקעה באדישות וכמעט טבעה במצולותיה אבל הצליחה להתרומם ולשוב לחיים, והאמונה בעתיד טוב ומאושר יותר התחזקה בה.

לכל דבר בחיים יש מטרה, גם לדברים הנוראים שלכאורה מוטב היה שלא יבואו לעולם כלל. הרע – מאפשר לנו להעריך את הטוב; והמוות – להבין את ערכם הרם של החיים ואת משמעותם העמוקה. גם למלחמה יש מטרה – אחרי שהעולם יראה את זוועותיה ויבין את עוצמת הטרגדיות שהיא מחוללת – הוא ידע להעריך את האידיאל הרם של השלום ולהבין את קדושתו. השלום אינו רק "אי־מלחמה" – כעין בבואה פסיבית של המלחמה. הוא מהות עצמאית שמתאפיינת בעשייה ולא בחיבוק ידיים: השלום מפעיל את השכל האנושי, מאציל את רגשות האדם ומדרבן את האדם לעבודה פורייה ומועילה. השלום הוא החוליה המקשרת בין אדם לחברו ובין האדם למקום; וכמאמר שפינוזה: "השלום הוא מעלה שנובעת מכוחה של הנפש"^[1].

כל מי שסבל אי פעם ממחלה קשה, יודע להעריך את האושר הטמון בבריאות. מי שהיה במשך שנים שרוי בעלטה, יראה בעצמו בר מזל כשייחשף שוב לאור השמש. השלום הוא הברכה הגדולה ביותר שה' נתן לעמו ישראל^[2]. 'הֱיוּ מאוחדים', הייתה המורשת הגדולה שהנחיל יעקב אבינו לבניו^[3], ובשורת השלום תהיה קריאת ההשכמה הגדולה של אליהו הנביא לפני בוא יום הדין^[4]. 

השטן איננו רוצה בחייה המאושרים של האנושות, ולכן הוא פועל בכל כוחו ועושה כל שביכולתו כדי לערער את השלום בין בני האדם, לחרחר ריב ולגרום לפריצת מלחמות. המלחמה תדרדר את בני האדם לאומללות עמוקה כל כך ולייאוש, עד אשר בייאושם ישמידו זה את זה וכליה תבוא על האנושות כולה. העולם עיוור. הוא איננו מבין את התמונה שלפניו ואיננו רוצה להבינה. כוחות רשע טמירים דוחקים אותו אל אובדנו – והוא מסרב לראות, ואיננו נאבק על חייו.

כמה מאושרת אמריקה שכל מדינותיה חיות יחד באחווה ובשלום כמו בגן עדן, וכמה אומללה אירופה הענייה, שבשישים שנה כרעה תחת הנטל של שלוש–ארבע מלחמות קשות ואיומות שהרסו בה כל חלקה טובה וגבו מאוכלוסייתה כשבעים מיליון קורבנות. ומה נותר לאירופה בסופן? "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ… כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה" (בראשית כט, כב), לסדום הייתה אירופה ולעמורה דמתה^[5].  

ואולי האסון האחרון, הגדול ביותר בכל הזמנים, בכל זאת היה נחוץ, ואולי הוא שאילץ סוף־סוף את העולם לחולל תפנית של ממש. העולם ראה איך כל האומנות הגדולה, הגאונות האנושית וכושר ההמצאה שבזכותם הגיעה האנושות להישגים אדירים בתחום ההנדסה ולפיתוחים משוכללים בכל ענפי המדע – הצמיחו פרי באושים. כל האוצרות – במקום לשמש לצמיחה ולפריחה, הפכו למכונת הרס רבת עוצמה, שהביאה את אירופה אל חורבנה והמיטה עליה כליה.

הבה נהיה חכמים ונבין שרק באמצעות אחווה מוחלטת, זיכוך וחיזוק המוסר, יוכלו בני האדם להשיב לעצמם את אושרם. אסור לדרשנים שלנו לחדול מלהשמיע רעיון זה. עליהם לזעוק אותו מעל כל בימה שוב ושוב ושוב, עד שיחדור עמוק ללבבות, והעולם סוף־סוף יבין אותו.

שלוש צורות ממשל היו בעולם: דמוקרטיה, סוציאליזם ופשיזם, וכולן – בצורתן הישנה – פשטו את הרגל. יש ליצור צורת ממשל חדשה, המבוססת על העקרונות המקודשים של התנ"ך, ובמרכזה יסוד עיקרי – השלום. אם העולם רוצה באמת לחיות בשקט ובשלווה, עליו להיות מחויב לחלוטין לשלום, וגם לפעול, בצעדים מעשיים, כדי להביאו ולבססו. אם לא יתחייב ולא יפעל, "אַחַת דָּתוֹ – לְהָמִית" (אסתר ד, יא), להמית את עצמו – בעצמו.

חובתנו היום להישיר מבט אל השטן, אל תוך עיניו ממש, להסתכל בו ובכל הצורות שלבש, ובכל הצרות שחולל. להתבונן במבט מפוכח ולהכיר באחריותנו לטרגדיה הנוראה, ולא לנסות להתחמק ממנה,. לא העם הגרמני לבדו צריך לעמוד למשפט. גם כל מי שהיה עד אילם לזוועות, אחד בתוך קהל צופים פסיבי שלנגד עיניו מתרחשים מעשים ברבריים, והוא – יושב בחיבוק ידיים, צריך להתבייש, לשאת עליו אות קלון. הגרמנים לא פעלו במחוזות רחוקים מעין אדם ומאוזנו. הם לא הרחיקו נדוד אל החלל החיצון או אפילו למדבר סהרה. הם פעלו כאן, בלב אירופה ממש, במחוזותינו ובשכונותינו. לא יכולנו שלא לראות. לא יכולנו שלא לשמוע. ואם לא ראינו ולא שמענו – הרי זה משום שאטמנו עצמנו מלראות ומלשמוע. הם הזינו את כל אירופה בתרבות העילאית שלהם והצליחו להקסים אותנו באומנות ובמוזיקה שלהם. נשאנו עינינו אל ארצם של גתה ושילר, בטהובן ומוצרט, בכבוד ואפילו בהערצה. ראינו בגרמני 'אדם טוב יותר בחסדי האל!

למרבה האירוניה דווקא "העם העליון" הזה הרשה לעצמו ללכת שולל אחרי אותו "משוגע", והתפתה לשמוע בקולו, לציית להוראותיו ציות עיוור ולבצע את כל הרעיונות שהגה מוחו השטני. רק שטן יכול להמציא רעיונות כאלה. בעולם החי, אפילו בין חיות הפרא, אין לאכזריות כזו אח ורע. האדם הגרמני הוא בשבילנו חידה, חידה שכנראה לא נצליח לפתור לעולם. הוא יכול להתרומם עד השמיים, וכעבור רגע – לשקוע לעמקי התהום ולהגיע לשפל שכמוהו לא היה. חידה. 

בכל מדינות אירופה התקוממו המדוכאים נגד המדכאים, בכולן – חוץ מאשר בגרמניה. בגרמניה לא הייתה התקוממות עממית, והעם לא בא חשבון עם מי שדיכאו אותו ודרדרו אותו לפורענות. ואדרבה, ההמונים שרויים ב"אבל עמוק" על מנהיגם הגדול ואלילם, ש"נצלב" בידי הבולשביקים, האנגלים והאמריקאים, וכמו ישו נעלם מבלי להשאיר עקבות…

מה יהיה? האם חורבות ברלין, המבורג, לייפציג, קלן ויתר הערים, וזוועות דכאו ובוכנוואלד – יפקחו את עיני הגרמנים ויאלצו אותם, בהדרגה, לחזור בתשובה? או שמא יחזקו בהם את רגשי השנאה והנקמה והם יתכננו מלחמות חדשות וכלי נשק סודיים חדשים? ימים יגידו!

בשבילנו, שנפגענו כל כך קשה מזוועות המלחמה, יש רק סיסמה אחת: אחדות! העולם חייב להסיק מסקנות מרות מהכאוס שאליו הידרדר העולם. בני אדם שהציגו עצמם עליונים, פאר האנושות, הפכו באחת למפלצות שכל מחשבותיהן ומעשיהן מכוונות להשגת השמדה והרס. החברה הנאצית היא כעין "איש זאב" שבימי שלום עוטה על עצמו בגדי כבש, וממתין בקוצר רוח לשעת כושר, שבה יוכל להסיר את המסכה מעל פניו, לנעוץ שיניו, ולטרוף.

הגרמני עשה לעצמו מנהג: לשאת ספר בכיס אחד ואקדח בכיס השני, ולפי הצורך להשתמש בזה או בזה…

אבל במקרה של יתר העולם, האמת סוף־סוף חייבת לנצח, כדי שיראה כמה טיפשי לחשוב שהיהודים, בזכות האינטליגנציה שלהם, לוקחים את הלחם מפי הגוים. למי חב היום העולם הרעב את מנת הלחם הלא מספקת, ליהדות או לאלה שהכריזו מלחמה על היהדות?

עמנו היהודי סבל רבות בהיסטוריה הארוכה שלו, יותר מכל עם אחר בעולם, אך ה' נשבע לנקום את נקמתם של כל המעונים והמיוסרים שלנו. נשבע – ויקיים. שום עם מהעמים הקדמונים – המצרים, האשורים, הרומאים, היוונים והספרדים – לא חמק מנקמתו. הנאצים – טרם חוו את נחת זרועו הנוקמת. אבל ייתכן שאין בזה צורך. אנטישמיות היא פצצה שבסופו של דבר תתפוצץ בידי נושאיה. השמדה עצמית תהיה נקמה מתוקה.

המלחמה הגדולה בכל הזמנים נמשכה חמש שנים ושמונה חודשים, רשמית בלבד. מעשית – הייתה ארוכה הרבה יותר. היא נמשכה שתים עשרה שנה. לפני שתים עשרה שנה הכריז היטלר מלחמה על היהדות והתנ"ך והפך את צלב הקרס לסמל החדש של הדת. עכשיו התנ"ך ניצח את צלב הקרס. זהו ניצחונה של האמת הא־לוהית. מי ייתן והאנושות תיקח אמת זו ללב ותעצב את חייה בהתאם לרצונה, ואז לא תהיה עוד מלחמה ולהבת השלום תזרח לנצח.

באירופה הוכרז "קץ לאש" וכעת צריכה להבת אש השלום לחדור ללבבות בני האדם, לעורר באנושות השראה לאידיאלים הנעלים של השלום, עד שתיחלץ מן התהום העמוקה ותעלה ותתעלה אל הגבהים הא־לוהיים, ואז גם ה' יאמר: "קץ לאש!"

[1]. המקום המדויק של האמירה אינו ידוע, והיא נובעת באופן כללי משיטותיו. האמירה המדויקת היא: "השלום אינו היעדר מלחמה, הוא מעלה, הלך רוח, רצון לחסד, אמון וצדק.

[2]. "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת־עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהלים כט, יא).

[3]. "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ…  הִקָּבְצוּ…" (בראשית מט, א–ב).

[4]. "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא… וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם…" (מלאכי ג, כג–כד).

[5]. בהשראת נבואת ישעיה: "…כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ" (ישעיה א, ט).