חזון, תורה, ואמונה מתוך הסערה
יזכור
הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל
שרה רבקה
א
האבות
משה אומר לנו: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב, ז), וישעיהו אומר: "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם" (ישעיה נא, א–ב).
האבות הקדמונים מוצגים לנו תמיד כתמונת ראי – הם משקפים לנו את מציאות תקופתם, והיא הופכת להיות רקע המבליט את ייחודם. נשמותיהם ומעשיהם הם לנו מופת ומגדלור המאיר את הדרך שבהּ עלינו ללכת. עלינו לשאת עינינו אל דמויותיהם הנשגבות, להיות מודעים לגדלותן המוסרית ולשאוף ללכת בנתיבים שיישרו וסללו למעננו. בצעידתנו לאורם אנו מבטאים את הערצתנו כלפיהם ומעידים על הזיקה האיתנה בינינו ובינם.
עיון בפסוקי התורה העוסקים בתחומים חשובים בהלכה, מגלה שדווקא בהם התורה איננה מרחיבה. לעיתים היא מסתפקת ברמזים קלושים בלבד, כך למשל בעניין השחיטה – התורה מסתפקת באזהרה תמציתית: "וְזָבַחְתָּ… כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" (דברים יב, כא).
וכיצד נדע למה כוונתהּ במילים "כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ"? את כל המידע הזה נמצא כאשר נעיין באלפי פסקאות בשולחן ערוך המגישות לנו את כל הפרטים והדיוקים הנדרשים. כך בתחומים רבים, ובהם פסח, שבת, ענייני כשרות ועוד; וזאת בניגוד למנהגהּ בהביאהּ את סיפורי האבות: היא מגוללת לפנינו לפרטי פרטים מעשים שעשו וגם אירועים שאירעו להם. יש סיפורים שנראים לא מעניינים במיוחד, ואנו תוהים אם הם רלוונטיים לימינו, ואם אינם כאלה – לשם מה נחוץ לנו לדעת כל פרט ופרט בעניינם. עלינו לזכור שבכל סיפור וסיפור – הסיפור עצמו וגם דרך הבאתו – התורה מבקשת ללמדנו. ואם ראתה לנכון לפרט אירועים מחייהם האישיים של אבותינו, משמע שהתבוננות זו, המאפשרת לנו לחזות בגדלות אישיותם ונשמתם, חשובה לחינוכנו ולבניית אישיותנו ונשמתנו שלנו.
בסופו של דבר, למדו חכמינו ש"מעשה אבות סימן לבנים", זאת אומרת שהתכונות הבסיסיות של אבותינו, ואפילו הקטנות והדקות שבהן, הן סימני דרך בשבילנו, בשביל כל הדורות הבאים, ועלינו לאמצם ולצעוד בדרך שהם מורים לנו.
בספר בראשית תמונות רבות הממחישות את חייהם ופעילותם של אבותינו. אנחנו מנסים להתעלות לגבהים שאליהם הגיעו, ומתוך כך להבין עד כמה נמוכים ושפלים אנחנו היום. אנו שומעים כיצד הם התקרבו אל הקב"ה, כיצד חשו אותו, וכיצד, מבלי שהייתה בידם תורה גלויה שניתנה להם, הם יצרו אותהּ לעצמם בזכות רוחם הגבוהה והשכל הא־לוהי שלהם, מבלי לחרוג מתורתנו
הא־לוהית כחוט השׂערה. הם העניקו צורה ותוכן לחיים, תפסו את החיים במלוא עומקם ורצינותם, ולא זו בלבד אלא שהם חיפשו ומצאו דרכים להאציל ולייפות אותם. היה ברור להם מה משמעותו של האדם בין כל היצורים החיים עלי אדמות, ולאילו משימות הוא נקרא ונבחר על ידי הא־לוהים.
בלב עולם של עובדי אלילים מוכי עיוורון, הם קמו, פקחו את עיניהם והכירו בא־ל האמיתי – הא־ל שברא את השמיים ואת הארץ – ודבקו בו בכל מאודם. הם תיקנו את חייהם בעבודת א־לוהיהם. הם הבינו שהקב"ה, שברא עולם כה יפה ומפואר, שהעניק לאנושות כולהּ שמש וירח, טל וגשם, ובמילה אחת – חיים – אינו יכול להיות משהו אחר זולת צדיק גמור. הוא שולט בעולם בצדק מוחלט, ולכן יכול לדרוש, ואף דורש, מברואיו לפעול בצדק. צדקה כלפי א־לוהים בין אדם למקום; וצדקה בין אדם לחברו וגם כלפי האנושות כולהּ.
הנהגה כזאת היא תנאי לחיים אמיתיים. אנושות שלא תקיים את התנאי ותסטה מהנחיות אלו של אבותיה, לא תוכל לקיים חיי אמת. חברה כזאת תיסחף בהכרח למעשי אלימות, וכל חייה יהפכו להיות מסכת של התנגשות בין החיים לאמונה, התנגשות שאחריתהּ הרס ותוהו ובוהו. חז"ל מלמדים אותנו במשנה:
"עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ" (אבות ה, ב).
את אדם הראשון ברא א־לוהים בצלמו, ובקושי חלפו עשרה דורות וכבר השחיתה האנושות את מידותיה והתנערה מאותו צלם א־לוהים. האנושות השחיתה דרכהּ במידה כזו שבהּ תיקון היה בלתי אפשרי, עד שה' "נאלץ" להוריד מבול שיביא עליה כְּלָיה. הסיפור הזה צריך להיות מתועד לנצח נצחים. האדם ניחן ביכולות שכליות עצומות. באמצעות מחקר מדעי הוא מסוגל להגיע להישגים מופלגים ולעלות השמיימה ואפילו להתעלות מעל למלאכים. ואולם בכוחות עצמם לא די. יש לנתב אותם כראוי. בשימוש בכוחות הנפש שלא כראוי, האדם עלול להביא על עצמו, על האנושות כולהּ ועל העולם כולו את האסונות החמורים ביותר. שום דבר אינו מסוגל להביא הרס כה רב על פני האדמה כפי שמסוגל לחולל האדם עצמו.
המשנה ממשיכה ומפרטת את השתלשלות האנושות המתחדשת:
"עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם" (שם).
חלפו עוד עשרה דורות, מנח ועד אברהם, והאנושות "הספיקה" לשכוח את המבול שמחק את אבותיה מעל פני האדמה. כמו קודמתהּ, גם היא איבדה את המוסריות והאמונה, והשחיתות שפשתה בהּ לא ידעה גבול. הייתה להּ אפילו החוצפה לבנות מגדל שיגיע עד לשמיים מתוך יומרה שבכוחהּ להילחם בכוחות השמימיים ולגבור עליהם. גם אנשים אלו נחלו מפלה ניצחת ונחרתו בדברי ימי העולם לחרפה בשם דור הפלגה. לבסוף, לאחר עשרים דורות, קם אברהם, שבאומץ רב ובתבונה עמוקה היה לפורץ דרך של ממש: את רעיון האמונה שאליו הגיע בעצמו, הוא פיתח והצליח להנחילו לעולם האלילי מסביבו, שאט־אט השתכנע באמיתותו. אברהם לא היה רק הפילוסוף, ההוגה והחוקר, והוא לא הגביל את עצמו לדוגמאות פילוסופיות: הוא היה גם איש המעשה שמיישב את אורח חייו עם הגותו הפילוסופית. בין כל תנועותיו ומעשיו ובין אמונתו הייתה התאמה מדויקת. באמצעות אורח חייו המוסרי הגבוהּ, רעיונותיו הנשגבים מומשו ותועדו בהיסטוריה לנצח. אברהם הצליח להשריש את האמונה הטהורה הזו, ולהעבירהּ מדור לדור: מילד לנכד וממורה לתלמיד; הוא השכיל להראות לצאצאיו את הדרך הנכונה ולהחדיר בהם את אמונתו ואת השקפת עולמו, ובכך סלל את הדרך למשה וחקיקתו בהר סיני. הוא גידל ועיצב את ילדיו בדרך זו, וממנו מתחילה ההיסטוריה שלנו. אנו נושאים אליו עיניים ביראת כבוד, והוא אבי עם ישראל הקדוש, עם ה'. שרשרת אחת רציפה נמתחת מאברהם ליצחק ומיצחק ליעקב… ומהם עד ליהודי הצעיר ביותר בזמננו. כולנו גאים ושמחים להיות בנים לאבות קדמונים כאלה. כאשר אנו עורכים השוואה בינינו לבין הסביבה, אנו מבינים את גודל הזכייה שנפלה בחלקנו – להיות הבנים של אברהם, של יצחק ושל יעקב.
כמובן גם אנחנו לא חפים מחטא, וגם אנחנו חטאנו והתרחקנו לא פעם
מא־לוהינו, אבל ההתרחקות הייתה בחיצוניות בלבד: הניצוץ הפנימי שבתוכנו נשאר שלם ללא פגע, כפי שאומר שלמה:
"אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ" (שיר השירים א, ו).
ייתכן ששינינו את צבענו והתאמנו את עצמנו לסביבה מבחינה לשונית ותרבותית, אבל אנחנו כמו אלה שגם אחרי שהשמש שזפה את עורם, צבעם האמיתי נשאר כשהיה: האירועים הקשים שחווינו לא הצליחו לפורר את אמונתנו ואת אופיינו היהודי, כפי שאומר ה': "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ" (הושע יא, א).
עַם ישראל משול לצעיר שלעיתים קרובות מרשה לעצמו להיסחף למעשים פזיזים ללא שיקול דעת, אך לאחר מכן הוא מתפכח ומבין את טעותו וחוזר בו. א־לוהים מסביר שמשום כך אהבתו לעמו לעולם איננה פוחתת. הוא אוהב אותו בדיוק כפי שאב אוהב את בנו – בזמנים שהילד הולך בדרכו וגם בזמנים שבהם הילד סוטה ממנה. אהבת אבות איננה מותנית בנסיבות ואיננה תלויה בזמן, ומשום כך היא נצחית ואין דבר בעולם שבכוחו למחוק אותהּ או לבטלהּ.
ב
שלוש תכונות
האם רק לאברהם, ליצחק וליעקב אנו חבים את יכולתנו האינטלקטואלית ואת אופיינו הלאומי הרם? לא, הם לא היו לבד. אנשים גדולים נוספים העניקו לנו צלם וצורה, והחלק שיש להם ולמעשיהם בקיומו של עם ישראל איננו נופל מחלקם של האבות: אלה האימהות שלנו – שרה, רבקה, רחל ולאה. ללא עזרתן והשתתפותן הפעילה, אבותינו לא היו מצליחים להשלים את המשימה – את היצירה הנצחית הזאת.
המדרש מונה שלושה סימנים שביתהּ של שרה אימנו התאפיין בהם (בראשית רבה ס, טז):
א. ענן קשור על פתח אוהלהּ;
ב. ברכה מצויה בעיסתהּ;
ג. נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת.
כאשר שרה מתה, שלושתם נעלמו לחלוטין, והם שבו והופיעו בבית אברהם רק ברגע שבו הובאה אליו רבקה.
מאפיינים אלו נושאים משמעות מיוחדת – הם מלמדים אותנו על טבען של אימותינו שרה ורבקה, על גדלותן ועל קדושתן.
א. בית שרה בלט בקדושה, בשלווה ובהרמוניה ששררו בו וגם בקדושה ובאהבה שקרנו ממנו. הוא סומן במיוחד על ידי עמוד ענן. זה היה ידוע, מכובד ומוערך בכל מקום. בית זה היה מרכז של כוחות נפש גבוהים ושל עבודה אידיאלית. מחפשי האמת ואוהביה מצאו בו מקום להחלפת דעות. המחקר הנשגב קיבל שם פרשנויות והבהרות, ומי שחש צמא לידע יכול היה לחגוג ולשתות מהמעיין הבלתי נדלה. בעבודה זו מילאה שרה את התפקיד הבולט ביותר. היא הייתה פעילה בתחומים רבים, אבל לצד כל פעילותהּ הענפה היא לא שכחה מעולם להיות גם עקרת הבית ויושבת האוהל. על ביתהּ, על כל פינה מפינותיו, היא שמרה מכל משמר. בכל פרט ופרט ניכרו מגע ידהּ, תרומתהּ והישגיה – כאילו עמוד ענן קשור מעל ביתהּ.
ב. ברכה מצויה בעיסתהּ – ביתהּ היה בית פתוח לרווחה לכל הרעבים והנזקקים. כל אדם יכול היה להיכנס בכל שעה, ביום או בלילה. איש לא חקר אותו למוצאו, לדעותיו ולמעשיו. כל אדם התקבל באהבה ונהנה מהכנסת אורחים חמה, ידידותית ומפנקת. כל אורח הרגיש "בבית". אנשים נכנסו ויצאו דרך דלתות רבות והם שמחו והופתעו מקבלת הפנים ומכל הטוב שהורעף עליהם. הם פגשו אנשים שנראו להם מיוחדים, כי מה שנעשה שם גבל
בעל־אנושי. כל מי שהיה אי פעם אורח בבית הזה הרגיש שהוא נקשר לבית ולאנשיו בקשר בל יינתק. איש לא יצא משם בידיים ריקות. הרושם שהותיר בהם הביקור בבית האבות נחרת בהם לעד. וכך מספרת הגמרא:
"אֶבֶן טוֹבָה הָיְתָה תְּלוּיָה בְצַוָּארוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁכָּל חוֹלֶה שֶׁרוֹאֶה אוֹתָה, מִיָּד נִתְרַפָּא" (בבא בתרא טז ע"ב).
כל מי שבא במגע עם אברהם ושרה התרשם כל כך, ולביקור הייתה בהכרח השפעה על גישתו הרוחנית והמוסרית. כל אורח נרפא מאמונותיו ורעיונותיו הכוזבים.
ג. המאפיין האחרון היה הנר הדולק תמיד, שמעולם לא כבה. מה אומר לנו נר השבת? הוא מעורר בנו את מחשבות השבת הגבוהות המעידות על בריאת העולם. הוא מדרבן אותנו לעשות את מלאכתנו – כמו א־לוהינו – רק בששת ימי המעשה, ולעשות את השבת עונג מתוך השתעשעות בתורה. נר השבת נועד גם להזכיר לנו את מהות חיינו. חיי האדם בעולם הזה דומים לערב שבת. וכשם שאחרי ערב שבת מגיעה השבת, כך צפוי לקרות גם בחיינו. וכשם שבערב שבת אנו מכינים את כל הדרוש לשבת, כך מוטל עלינו לפעול גם בחיינו. חובתו האצילית ביותר של האדם היא לדאוג להכין כראוי הכול לקראת "שבתו", לקראת חייו הבאים, כדברי חז"ל בגמרא:
"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" (עבודה זרה ג ע"א).
לבסוף, נר השבת הוא גם סימן לאור הנשמה ולאור תורה, כמו שנאמר: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג) וגם: "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז). גם אורות אלה חייבים להיות מטופלים בקפידה ולהישמר לצמיתות, כדי שיוסיפו לזהור ולהבהיק למרחוק ולהאיר את ליבם של בני האדם בחשכה.
"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך"[1].
אפילו האור הקטן ביותר יכול לפוגג את החושך הסמיך ביותר. אור הנשמה והתורה כמוהו כעורק החיים האנושי. הוא חייב לפעום ברציפות וחובה לדאוג שלעולם לא ייקטע או יקפא. כשם שזרימת הדם הרציפה הכרחית לחיי הגוף, כך רציפות האור הזה הכרחית לחיי הרוח.
שלושה סימנים אלו היו תמיד בביתהּ של שרה. היעלמותם במותהּ מלמדת ששרה היא שהעלתה את ביתהּ למרכז האנושיות והמידות הטובות, והיא שהאירה את אור השמש הגדול שקרן מבית אברהם. ללא שרה ועשייתהּ, ספק אם אברהם היה מצליח להגשים את כל שהגשים ולהפוך למה שהפך להיות. שרה היא שהובילה אותו לגבהים, היא שהדליקה את אור התורה של האמונה הקדושה בלב ילדיה וגרמה לו להתלקח ללהבת האמונה הגדולה אצל יצחק ולהצית בו נכונות לעלות על המזבח ולהיות עולה תמימה לה'.
כאות אֵבֶל, נעלמו לפתע כל שלושת המאפיינים מבית אברהם, והם חזרו כאשר רבקה הגיעה אל הבית והצטרפה למשפחה. רבקה שטוב ליבהּ ואהבתהּ, אצילותהּ וצניעותהּ, מתוארים בצורה כה חיה בכמה פרקים בתורה. התורה מספרת לנו באיזו ידידות קיבלה את אליעזר וכיצד התאמצה לשאוב את המים עבורו ועבור גמליו ולעסוק בהשקיית כולם בעצמהּ. כל פעולותיה, גדולות כקטנות, הצטרפו זו לזו ויצרו מעשה אחד – שלמות. שלמות המעשה מעידה על שלמות רוחנית ומוסרית, שמתוכה האדם מגיע להבנה ברורה לגבי תפקידו בעולם: הוא מבין שכל הכוחות והאנרגיות נמצאים בתוכו פנימה, והם ניתנו לו כדי שיפעל באמצעותם למען הכלל. כשם שיצירה מכנית עשויה חלקים־חלקים, בהם גדולים ובהם זעירים, ולכל חלק אין ערך כשלעצמו וערכו טמון בתפקיד שהוא ממלא בהפעלת המכונה השלמה – כך האדם אינו שייך לעצמו בלבד אלא לציבור רחב: הוא חלק אחד מתוך מהות שלמה, וחשיבותו עולה מפעילותו למענהּ. רבקה עברה לגור בבית יצחק וכל הסימנים שבו לקדמותם: מעל הבית שב לרחף הענן הא־לוהי, הברכה שבה להיות מצויה בבצק, והאור זרח לנצח.
רבקה ניחנה בסגולותיה המיוחדות של שרה ומשקיבלה על עצמהּ את הירושה הרוחנית של שרה, הייתה למַמשיכת דרכהּ. היא המשיכה את העבודה שבהּ החלה שרה, ופעלה באותהּ הרוח, ובזכותה שבה הרעננות הפיזית והרוחנית לשרור בבית. רבקה הייתה שלמות – מהות העשויה מלאכת מחשבת המשלבת בתוכהּ את כל המעלות של אם יהודייה אמיתית, אימו של עם ישראל. כמו שרה, גם רבקה נשאה בגאווה את דגל בת ישראל, והיא עזרה לנשמתהּ של האישה הישראלית לגדול ולהתחזק בעמנו. אנחנו חייבים את ההיסטוריה הגדולה שלנו לאימהות ישראל הגדולות האלה. בזכותן אנו מוסיפים (ולכל הפחות משתדלים מאוד) ללכת בשבילים שסימנו למעננו הן ואבותינו – אבות אומתנו, עם ישראל.
נשמותיהן של שרה ורבקה חיות לנצח!
[1]. ביטוי זה מפורסם ונמצא גם בפנקסי הראי"ה, חלק ראשון (תקופת בויסק; עד שנת תרס"ד).