אור היהדות - אל הנוער
הרב ירחמיאל אליהו בוצ’קו זצ”ל
* דרשה שנשאה אל בני הישיבה בתחילת הזמן, בשנותיה הראשונות.
א. במס’ יבמות (קיג,ב) מובא: “רבי יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבתא, אתא לקמיה דרבי פדת אמר ליה: זיל דבר טלי וטליא וליטיילי התם דאי משכחי להו מייתי להו”*.
וקשה להבין שהמפתחות אבדו ובית המדרש היה סגור?
ב. ידוע המדרש (שיר השירים רבה א, כד), שבשעת מתן תורה דרש הקב״ה מישראל ערבים. תחילה אמרו: “אבותינו ערבים לנו” והקב״ה סירב לקבלם כערבים “…אבותיכם יש לי עליהם, אברהם יש לי עליו שאמר (בראשית טו, ח): ׳במה אדע׳, יצחק יש לי עליו שהיה אוהב לעשיו ואני שנאתיו… יעקב שאמר (ישעיה מ, כז): ׳נסתרה דרכי מה׳” וכו׳ עד שאמרו: “הרי בנינו ערבים אותנו”, ואמר הקב״ה: “הא ודאי ערבים טובים…”.
וגם זה קשה להבין שהקב״ה יסרב לקבל את אברהם אשר עליו כתב בתורה (בראשית טו, ו): “והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה”, והיה הראשון שקרא את הקב״ה “אדון” ולמה ייפסלו כערבים יצחק העולה התמימה ויעקב בחיר האבות?
ג. במכילתא דרבי ישמעאל (בא, פסחא פרשה יב) ישנה מחלוקת אודות הכתוב “והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם” (שמות יב, כו), חד אמר “בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה, שסוף התורה עתידה להשתכח (מישראל)”, ודעה אחרת שם: “בשורה טובה נתבשרו ישראל באותה שעה, שהן עתידין לראות בנים ובני בנים להם…”, וזוהי פלוגתא רחוקה מאד, שבמה שהראשון רואה בשורה רעה יראה השני את ההיפך, בשורה טובה?
ד. הפסוק אומר בסוף מלאכי (ג, כג): “הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”, והכתוב צריך ביאור, כי בשעה שהאבות שבו אל בניהם שבו גם הבנים אצל אבותם ולמה צריך להשיב שתי פעמים?
קרוב הדורות
ובפשטות אפשר לומר, שהתהום המבדיל בין האבות לבנים הוא כ״כ רחוק כ״כ עמוק עד שאי אפשר לקרבם בכך שאחד ילך אצל חברו. כששני בני אדם הולכים זה אחר זה — קשה לשני להשיג את הראשון, כי במידה שהוא מתקרב אל הראשון מתרחק הראשון ממנו. וכה ימשיכו ללכת ולא יתקרבו זה לזה ולא ישיגו זה את זה; כדי שיוכל להשיגו צריך הראשון לעמוד על מקומו, ואז השני ההולך אחריו יתקרב אליו לאט לאט. אמנם אם הדרך המפסיקה בין שניהם ארוכה מאד אז גם אם הראשון יעמוד על מקומו יצבור זמן רב עד שישיגו. ומה יעשו איפוא כדי להתקרב זה לזה? על הראשון להפוך את פניו לזה שאחריו וללכת לקראתו, אז יתקרב אליו באותה מידה שהשני הולך ומתקרב אליו.
מרחק רב התרחקו הדורות האחרונים מן הדורות הקדמונים, אין הם מבינים זה את זה ואין הם מכירים זה את זה; תהום רחב ועמוק מבדיל ביניהם, מה שזה מקדש זה מחלל ומה שזה מוקיר זה מבזה. כל אחד עובד אל אחר, שואף שאיפה המתנגדת לשאיפת חברו וסותר מה שחברו בונה.
ומה יעשה אליהו?
הוא ישפיע על שניהם יחד; הוא יקרב את האבות אל הבנים עד שיסכימו להטות אוזן קשבת לדרישות בניהם וישתדלו להבין את חייהם, הגיונותיהם, מאווייהם והלך רוחם, ולא יביטו עליהם מגבוה בביטול וביאוש; אדרבה ידונו אותם לכף זכות, יראו אותם כשוגגים וטועים ויתאמצו להוציאם מטעויותיהם ומשגגותיהם ולמשכם אליהם במקום לדחותם בשתי ידיים. באותה מידה יפעל אליהו אצל בני הנוער; הוא ילך אל בני הנוער שעזבו את מקומם והתרחקו מביתם, מכרמם וממקור חייהם, והלכו לרעות בגנים זרים ובשדות אחרים, תעו בדרכם והגיעו אל מבוך ללא מוצא עד שאליהו יוציאם מן המיצר, יראה להם את הדרך הישרה אשר אליה ישובו; ימול את ערלת לבבם ויטהר את מחשבתם; יפקח את עיניהם ויפיח בלבם נשמת חיים — וכה ישובו זה אל זה ויתקרבו זה אל זה עד שייפגשו. ועל־ידי־כך ישוב לב אבות אל בנים ולב בנים אל אבותם, הוא יעשה עבודה שלימה ומקפת מעבר מזה ומעבר מזה.
בין הדור הישן לדור החדש
ואפשר להרחיב עוד את הביאור.
בדברי ימינו ראינו תקופות מתחלפות ומשתנות, פושטות צורה ולובשות צורה, ואין צביונה ואופייה של זו דומה לזו. התקופה הראשונה הוא תקומה של ירידה. דור הולך ודור בא — הדור הישן, הותיק, המסור אל התורה והמסורה בכל לבו ונפשו וזהיר במצוה קלה כבחמורה — דור זה הולך מאתנו, הולך ללא שוב, עד כי אבד חסיד מן הארץ. השפעתו על הדור הצעיר דלה וכמעט שאינה ניכרת; הדור הצעיר פונה עורף לישן, אינו מבין את שפתו ואינו מתחשב בדעתו, בוחר לו דרך אחרת ולומד תורה חדשה אשר לא ידעו אבותינו. הוא מביט על הדור הישן כעל מחוסרי דעת, אנשים שאינם מן הישוב העומדים מחוץ לחיים ואינם תופסים את משמעות החיים האקטואליים ואת דרישת השעה הקוראת להתחדשות, לתיקונים ולהתקדמות.
הם רואים את אבותיהם כסגורים בד׳ אמות של הלכה, בבתי מדרש ובבתי כנסיות, שמעולם לא יצאו מתחומם. הם החזיקו בנושנות שכבר עבר עליהם הכלח והגיעה השעה לשבור את דלתות הגיטו לצאת החוצה ולשאוף אויר צח, לאכול מעץ הדעת שהוא תאוה לעינים ונחמד להשכיל.
וכה נפסק החוט של תורה ומצוות, המקשר בין הדורות, המאחד את העבר עם ההווה ואת ההווה עם העתיד, ותחת לראות דור שראוי לומר עליו “אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו”, דור שמתקיים בו “שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך” אנו רואים דור עיקש ופתלתול, דור אשר לא ידע אבותיו ואת אחיו לא הכיר.
וכה הלכו הצעירים לרעות בשדות זרים והתמכרו לתאוות השעה, הלכו אחרי עיניהם ואחרי שרירות לבם בלי שנתנו מעצור לרוחם, ויצרו להם אידיאלים חדשים, הזרים לאידיאלים הנשגבים של אבותיו, הלכו מדחי אל דחי, ירדו פלאים ונפלו נפילה עמוקה לבאר שתת אשר כל באיה לא ישובון; נעשו לדור תהפוכות, לבנים לא אמון בם; דור אשר בו צעירים ילבינו פני זקנים, חוצפה יסגא והאמת נעדרת. וזהו סימן רע לישראל אם בנים מנחשים באלוקיהם ושואלים שאלות של דופי מה העבודה הזאת לכם? למה לכם כל התורה והמצוות? הסירו את הכבלים מידיכם ושחררו את עצמכם ממיתריכם. ומה יעשה אליהו?
אליהו ישתדל להשיב לב אבות על בנים; הוא יברא אור בתוך החושך, ויעשה כמו שעשה בבן השונמית, ששם פיו על פיו ועיניו על עיניו ויחם בשר הילד. כן יבוא היום אל הדור הצעיר, הבר מינן החי, וישים פיו על פיו ועיניו על עיניו, יערה עליהם רוח ממרום ויתן עליהם טל של תחייה, יחמם את בשרם ויפיח זיק של חיים בעצמות היבשות. ופתאום יקומו לתחייה, ישובו אל אבותיהם ואל משפחתם, אשר כבר התיאשו מהם ואמרו טרוף טורף, חיה רעה אכלתהו.
ועתה יאמרו — לרוב אשרם ושמחתם — מי ילד לי את אלה? בני הם, קחם נא אלי ואברכם.
וזו לעומת זו — ישנה תקופה שנייה שהיא תקופה של עלייה, תקופה של תחייה, תקופת אביב, אשר נצנים נראו בארץ.
הדור הישן נתאבן ונתקרש עד שלא הראה עוד כמעט סימני חיים, וכל מה שעשה וקיים פעל בכבדות, בליאות, באופן אוטומטי, בלי הכרה פנימית ובלי שום הרגשה והתלהבות. יהדות כזאת היא בלתי פורייה ואין בה סימן ברכה, היא פוחתת והולכת עד שהיא נופלת תחתיה ומקברת את בעליה. ובשעה שיהדות זו אין לה עוד תקוה לקום ולחיות, באותה שעה בוקע ועולה אור השחר, העננים מתפזרים וקרני שמש לוהטים נראים לפתע על שמי התכלת — עם ישראל חי!
הנוער העברי מתעורר מתרדמתו, פותח את עיניו ורואה, שהתרבות הזרה — שעליה נשען וסמך ושעליה בנה את ארמנותיו — פשטה את הרגל. אחרי שהסירה את המסוה מעל פניה נתגלה פרצופה האמיתי — כל הריקניות שבה, ההבל הבלים שבה; עץ הדעת שממנו אכל הוליכו שולל גירש אותו מגן העדן והרחיקו מעץ החיים; הוא רואה וניחם על מעשיו ושב בתשובה שלימה אל ה׳ ואל תורתו. הוא מדליק בקרבו את אש הדת, הבערה ללהב יצאת, ובהתלהבות עצומה, בכוחות העלומים שבו, הוא מתחיל לבנות את מה שסתר לפני כן, כדי לעמוד בפרץ ולקדש שם שמים שהתחלל על ידו. הוא עושה מהפיכה בחיי היהדות שנתמעטה והתפוררה ונקרעה לגזרים עד שאין להכירה עוד. ובא הפלא — אבן שמאסו הבונים היתה לראש פינה; התורה שהיתה לאסקופה נדרסת קמה לתחייה. בניה בוניה מתעמלים בה, שואלים ומשיבים, הוגים ומתעמקים, צוללים במים אדירים שלה ומפלפלים בפילפולי דאורייתא, ממיתים עצמם עליה ושמים אותה נר לרגליהם ואור לנתיבתם.
עתה הם מכירים באמת של התורה. שרק חכמתה תחיה את בניה ושתורת ה׳ תמימה ורק היא משיבת נפש. בימינה אורך ימים ובשמאלה עושר וכבוד, עתה, הם מכירים שאין להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה ואוצר של יראת שמים בלבד ושרק התורה היא חיינו ואורך ימינו, הפך בה והפך בה דכולה בה, אותה אין לעזוב וממנה אין לזוז.
על דור כזה ראוי לומר: ״אשרי ילדותנו שביישה את זקנתנו״; דור זה מחזיר את העטרה ליושנה ומושיב את התורה העזובה והשוממה, שעמדה זה זמן רב כאלמנה וגלמודה, על כסא הכבוד ועל המקום הראוי לה. ואם תשאל מי עשה את כל אלה? מי גרם את כל המהפכה הזאת והכניס זרם חדש, רוח חדשה ואור חדש בלב הצעירים המתים?
התעוררות הבנים
זהו אליהו, שהשיב לב בנים על אבותם!
הוא גרם את העלייה מלמטה למעלה, מבן אל אביו, מתלמידים אל רבותיהם, הוא גרם לכך, שהדור הצעיר הדליק אבוקה גדולה ויהי אור! אל מול פני המנורה יאירו הנרות ואורם עולה למעלה. וסימן טוב הוא לישראל אם יקום דור חדש, דור דעה, שיראה איך קפצה הזקנה על הדור הישן, הרובץ תחת משאו, לומד בלי דעת, עושה מצוות בלי כוונה רק למלא את חובתו. וירגיש כאילו גלל אבן כבדה מעליו והסיר ממנו משא כבד.
אז ישאל הדור החדש את הישן: מה העבודה הזאת לכם? מדוע התורה והמצוות הן לכם למשא כבד? מדוע היהדות פוחתת? מדוע היא הולכת ומתרוקנת ונמצאת במצב של גסיסה ויציאת נשמה? נקומה לתחייה, נקום לעבודה, לעבודת ה׳, לעבודה בשמחה וברצון ולא באונס, נקיים את המצוות בכוונה ולא כמצוות אנשים מלומדה; עם ישראל חי! אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אימתי! אכן זהו סימן טוב לישראל. “קול ברמה נשמע…, רחל מבכה על בניה… כי איננו”, וה׳ אומר: “מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה… יש תקוה לאחריתך… ושבו בנים לגבולם” (ירמיה לא, יד־טו). הבנים התעוררו מעצמם, הקיצו משנתם ושבו אל ה׳, שבו לגבולם, לבתי מדרשות ולבתי כנסיות, שבו אל מקומם הראוי להם, אל המסורה העתיקה, וזה עקבתא דמשיחא — מימן טוב לישראל. סימן גאולה, בנערינו ובזקנינו נלך. הדור הצעיר יקים את סוכת ישראל הנופלת, ישא בגאון ובשמחה את דגלנו, ילך לפנינו, יילחם את מלחמתנו ויבנה את ארצנו. אשרי ילדותנו! וזהו ביאור דברי המדרש, שהקב״ה סירב לקבל את האבות בתור ערבים, כי לא מדובר באבות אברהם יצחק ויעקב, הם לא נזכרו אלא לדוגמה, כוונת המדרש היא לאבות שבכל דור ודור, והם אינם יכולים להיות ערבים לדור הצעיר, אם מפני שהדור הצעיר איננו שומע בקולם ואינו מתחשב בדבריהם, כי אין לאבות השפעה על הדור הצעיר, אם משום שכבר ניתק את המוסרות המקשרות ומאגדות אותו עם העבר, והוא מכריז בפומבי שאין לו שום חלק ונחלה עמו, או משום שהדור הישן עצמו נתיישן, נתאבן ונקרש עד שאין בו סימני חיים והוא עבר ובטל מן העולם וערבך ערבא צריך.
ורק אחרי שישראל אמרו שבנינו יהיו ערבים לנו הסכים הקב״ה לתת את התורה לישראל. כי הבנים הם ערבים טובים, הם עמודי התווך של עמנו, כי בהם תלוי עתידו וקיומו של עם ישראל.
ואולי לכך התכוון ר׳ יצחק בר ביסנא בעניין המפתחות (יבמות קיג,ב-קיד,א). ר׳ יצחק ראה בית המדרש סגור ומסוגר, אין דורש ואין בא הוא ראה את הטרגדיה הנוראה של בית ישראל ההולך וחרב, הולך ומידלדל ואין מציל, אין מי שלבו כואב על החורבן הנורא ואין מי שיעמוד בפרץ לעצור את המגפה. ובשעה. שעמד נבוך, מיואש ודואג, ולא ראה מוצא איך לשמור על קדשינו ואוצר חמדתנו מפני האסון ההולך וקרב, שמע את קולו של ידידו ר׳ פדת הקוראו ושואל: מה לך ידידי ר׳ יצחק, מדוע פניך רעים ומלאים קמטים? האם אתה דואג ומתאנח על גורלו של ישראל; האם על האי שופרא דבלי בארעא קא בכית, בראותך כל עיר על תילה בנויה ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה, בראותך את השקר שאין לו רגלים הנישא על כפיים, ואילו האמת נעדרת והתורה מונחת בקרן זוית ואין מי שיחוס עליה ויגן על כבודה?
על דא שפיר קא בכית ובכו תרוייהו.
עת לעשות על ידי הבנים
אמנם, יקירי, התחיל ר׳ פדת לנחם אותו, אין זו העת לבכות; כי אם לעשות! על מת, בוכים, אבל חולה המתייסר ביסורים, צריך להשתדל להקל עליו את חליו בכל מיני אמצעים שבעולם עד שיתרפא.
ואם במצבו הרוחני של עם ישראל בא משבר ורקבון, וסכנה גדולה רוחפת עליו, אין להתייאש ח״ו ולקונן “חבל על דאבדין” כאילו העומד להישרף כשרוף דמי, אלא עת לעשרת לה׳ הפרו תורתך, כלומר בשעה שרואים שהתורה בסכנה ובניינה, עומד ליפול, אז עת לעשות. ״דבר בעיר — אל יהלך אדם באמצע הדרך” (בבא קמא ס,ב), אל לו לאדם לקבל הכול באדישות, בשויון נפש ולשבת בחיבוק ידים ולהמשיך בדרכו כאילו לא היה דבר, אלא ילך בצידי הדרכים, כלומר, הוא חייב לעמוד בפרץ, לאחוז באמצעים קיצוניים ובלתי רגילים. וזאת למודעי, שמפתחו של ישראל, גורלו ועתידו מונח כידם של הצעירים; בידם לעודד, לרומם, לחזק ולבנות את ביתו של ישראל; בידם להעמידו על הגובה הראוי ולעשותו לשם ולתפארת ולתל תלפיות, או ח״ו להיפך, להחריבו ולעשותו תל עולם ומדבר שממה.
ובכן הזדרז והתחכם ר׳ פדת ואמר לר׳ יצחק: “זיל ודבר טלי וטליא וליטיילי התם”, לך כנוס את הצעירים, את התינוקות של בית רבן והוליכם לבית המדרש, פתח להם שערי חכמה ובינה, קרבם ומושכם אליך, הראם את היופי ואת המאור שבתורה, מסור להם את הרעיונות הנשגבים הצפונים בחביון עוזה, ואז תראה, שהם ימצאו את המפתחות וגם ימסרו אותם לך, אז תראה נסים ונפלאות איך עצמות יבשות קמות לתחייה וקוראות בקול רם “לא אמות כי אחיה ואספר מעשה י־ה׳”
וכבר היה מעשה בשעת חורבן הבית, כשראו הכהנים את בית ה׳ עומד בלהבות — “נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידן, ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: רבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברין נאמנים יהיו מפתחות מסורות לך, וזרקום כלפי מעלה, ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתן מהם, והם קפצו ונפלו לתוך האור…” (תענית כט,א). הכהנים, כשראו שבית המקדש, שממנו יצאו תורה ואורה ושפע קדושה והשפעה רוחנית לעם ישראל — עומד להישרף, מה עשו? מסרו את המפתחות שלו, כלומר הם מסרו את גורלו ואת גורל התורה והקדושה לה׳, ויעשה הוא מה שלבו חפץ. וראה דבר נפלא שאירע — יד ירדה מן השמים וקיבלה אותם. היד היא דורנו הצעיר, ככתוב בתורה (שמות יז, יא): “כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל”. כשהדור הצעיר שם עיניו בתורה ופותח אליה את לבו כפתחו של אולם אז גובר ישראל ועמלק לא יוכל לחדור פנימה. משחרב בית המקדש ובטל התמיד, משכבתה המנורה ובטלה לשכת הגזית וראשי סנהדריה נהרגו או הלכו בגולה — מסר הקב״ה את גורלם של התורה ושל קדשי ישראל כידם של הצעירים; בהם בחר להיות לשומרי החומה כמו שכתוב (ישעיה סב, ו): “על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים”, ועליהם שם עיניו ותקוותיו, והדור הצעיר לא הכזיב; הוא קם לתחייה, לבנות, הוא יודע את תפקידו וממלאו בכל לבו ונפשו, וכל מטרתו הקדושה היא לקדש שם שמים ולהחזיר את העטרה ליושנה.
פרחי כהונה והכהן הגדול
פוק חזי שבדורות הראשונים היו הצעירים יותר חרדים מאימת הדין ויותר זריזים מן הזקנים שחשבו כי כבר הכינו להם צידה לדרך, והיום או מחר יבוא יום פקודתם ואין להם עוד שייכות עם החיים. וכה מבאר ר׳ ישראל סלנטר את המשנה (יומא יט,ב): “ביקש (הכהן הגדול) להתנמנם, פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדה ואומרים לו אישי כהן גדול עמוד והפג אחת על הרצפה ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה”. והגמרא מפרשת ש״היו אומרין (תהלים קכז, א): ׳אם ה׳ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו׳”. ומקשה רי״ס: מדוע בחרו דוקא בפרחי כהונה לעורר אותו שלא יתנמנם ולא בזקנים שהיו יותר לכבודו של כ״ג? והוא מתרץ, כי הכהן הגדול היה שליחם של ישראל, ובו היה תלוי גורלם של כל ישראל שיצאו זכאים במשפט ושהשם ישפוט עליהם שלום וברכה, והיו החכמים יראים למסור אחריות שמירה רבת ערך זו לזקנים שכבר עמדו בסוף שנותיהם ואין להם עוד עניין בחיים. אפשר שגם עליהם תיפול תרדמה. אולם הצעירים, השואפים לתחייה ולפעולות כבירות, אלה שעוד לא טעמו את טעם החיים בעולם הזה; להם החיים הם הכול ובשביל החיים נכונים הם להקריב את הכול, רק הם מתאימים להיות השומרים היותר טובים של הכ״ג; רק הם יעמדו על המשמר ויפעלו לטובת ישראל.
בכל זמן ועידן אנו צריכים לפרחי כהונה שיכו לפנינו באצבעם לעורר אותנו מן השינה ומאדישותנו, רק הם יוכלו להכניס רוח חיים אל תוך הציבור, לעקור ולשרש את החציר היבש ואת הציץ הנובל ולגדל פרחים חדשים וטובים הנותנים ריח. תפקידו של הנוער בכל עת הוא להיות מקיץ נרדמים ומעביר שינה, מעינינו. על־כן מלאו נא תפקידכם באמונה, חזקו ונתחזק ויהי נועם ה׳ עליכם.