עקבתא דמשיחא

מקור מסירות הנפש

ועתה נבוא אל דוד המלך שאף הוא בעל תשובה.

המדרש אומר (פרקי דרבי אליעזר לא): אותו האיל לא יצא ממנו דבר לבטלה… גידיו של איל הם עשרה כנגד עשרה נבלים של כינור שהיה דוד מנגן בהן. עורו של איל הוא אזור מתניו של אליהו, שתי קרניו של איל, שופרות, בשל שמאל תקע בו הקב״ה על הר סיני… וקרן של ימין גדול מן השמאל ועתיד לתקוע בו לעתיד לבוא בקיבוץ של גלויות.

והנה חז״ל אמרו (ברכות ג,ב): “כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות הלילה באה רוח צפונית ונושב בו ומנגן מאליו”. ואז קם דוד להודות לה׳ כדכתיב (תהלים קיט, סב): “חצות לילה אקום להודות לך׳” וגו׳.

התמיהה בזה, איך היה הכינור מנגן מאליו, ולמה רוח צפונית, ולמה בחצות לילה?

לדעתי כוונת המדרש היא, שכל עניין העקידה לא היה נסיון לאברהם, כי הקב״ה הבוחן לבבות ידע והכיר את לב אברהם. העקידה שימשה בתור מאיר נתיב לדורות אחריו, שהיהודי צריך להיות תמיד מוכן ומזומן למסור נפשו על אמונתו ובלי הכוח של מסירות נפש לא יכול להתקיים ולהתגבר על המכשולים.

ומי לנו גדול מאליהו שהראה לנו כוח עצום של מסירות נפש במעשה זמרי (כי פינחס זה אליהו), ואחר כך בהר הכרמל כשאמר לאחאב “אתה עכרת את ישראל״ (עי׳ מל״א יח, יח) וגם הרג את כל נביאי הבעל — אחד נגד אלפים. הכוח הזה בא לו מאילו של יצחק, וע״י האזור של עור האיל אזר כוח לעמוד נגד אחאב ולעורר העם לתשובה ולמסירות נפש.

גם בזמן מתן תורה תקע הקב״ה בשופרו של איל, כדי להראות לעם שבלי מסירות נפש אי־אפשר לקבל התורה, וכי כל קיומה תלוי במסירות נפש, כך דרכה של תורה. וכן ביאת המשיח תלויה בתשובה ובמסירות נפש, ולכן גם המשיח יתקע בשופר גדול של קרן האיל.

וזה היה גם עניין כינורו של דוד. כי כאשר התבונן דוד בחייו ראה שכל ימיו היו שלשלת ארוכה של צרות ותלאות, מלחמות מבית ומחוץ, ובחירוף נפש לחם כדי להגן על כבוד ה׳. ומה מעניינת היא פרשת היחסים שבין דוד ואבשלום: בן קם נגד אביו ורוצה לפגוע ולהתנקש בנפשו, ועל ידי נס עולה בידו להימלט, לוקח את נשיו ומטה לב כל ישראל אחריו. כמה מגונה הדבר הזה, מעשה נורא שכמעט אין דוגמתו בדברי הימים. ובכל זאת, כשברח דוד מפני אבשלום — במקום להתאבל, לבכות ולהתרעם על מזלו הרע מצא כוח ורוח כבירה להודות לה׳ ולומר שיר. וכבר תמהו על זה חז״ל (ברכות ז,ב): ״מזמור לדוד — קינה לדוד מבעי ליה”? ותירצו מה שתירצו.

לדעתי הכוונה היא כך: דוד חשב את עצמו לחוטא ופושע ע״י מעשה בת שבע, והראה לרבים תשובה שכמותה איש לא עשה, כפי שרואים בפרק נא בתהלים.

חז״ל אמרו (סנהדרין קז,א), שדוד ביקש לעבוד עבודה זרה. וחלילה לנו להאמין שקדוש ישראל ונעים זמירות ישראל עלתה במחשבתו מחשבת פיגול כזו, אפילו לרגע אחד.

חז״ל אמרו (בבא בתרא טז,א), שאיוב ביקש להפוך קערה על פיה. מה כוונתם?

אמנם ידוע המשל על משרת המלך ששבר כוס המלך בשגגה, והמלך העניש אותו עונש קשה. מה עשה המשרת? לקח הקערה ושפכה על המלך. הנוכחים במעשה השתוממו למראה עיניהם, איך העיז פניו לעשות דבר כזה. השיב להם המשרת כי חס הוא על כבוד המלך, כי מאחר שנענש על חטא קל בעונש קשה, ירננו אחרי המלך ויראו בזה מעשה אכזריות. ולכן, כדי להגן על כבוד המלך, שפך את הקערה עליו, כדי שיאמרו שהמלך צדק. והמלך, בשמעו זאת, שמח ומחל לו על הכל.

וכן עשה איוב: כדי להגן על כבוד ה׳, שלא יאמרו הבריות שקודשא בריך הוא עשה דינא בלא דינא והעניש את איוב ביסורים קשים על לא עוול בכפיו, לכן דיבר סרה נגד ה׳ והפך קערה על פיה כדי להצדיק ענשי ה׳ בעיני הבריות.

וכן עשה דוד. אחרי ששמע את תלונות הקהל נגד ה׳ שמשח אותו למלך, ועתה חייו אינם חיים, כי נמצא תמיד בסכנה, רצה לעבוד עבודה זרה, כלומר לעשות איזה מעשה נגד ה׳ שיהיה חמור בעיניהם, כדי להצדיק את ה׳. ובזה רואים אנו את גדולתו ומסירות נפשו לה׳.

אחרי שהרגיש את עצמו כחוטא, הצדיק עליו את הדין וראה במעשה אבשלום את ענשו המגיע לו עבור חטאו, ושמח שמחה גדולה שהקב״ה קיבל תשובתו ושלח עליו יסורים גדולים לכפר על פשעו.

לכן ״מזמור לדוד״ — זהו כוחו של דוד, ומניין לקח דוד כוחות כאלה של מסירות נפש ותשובה אם לא מאילו של יצחק. הוא שם את הכוחות האלה בכינורו, הכינור היה השופר שלו שעורר אותו תמיד לתשובה. את הכינור היה היה תולה למעלה מראשותיו, כלומר עשהו לקניין כללי שממנו ילמדו וכן יעשו. וכשיגיע חצות הלילה, כלומר כשיבואו חלילה ימי חושך ואפלה על עם ישראל ורוח צפונית תהיה מנשבת, — צפון הוא סמל הצרות, כדכתיב (ירמיה א, יד): ״מצפון תיפתח הרעה״ — אז יקח עם ישראל את כינורו של דוד, ספר התהלים, כוחה של מסירות נפש ותשובה, ואז ייוושע.

השבים בתשובה לדורותיהם מראים לעם ישראל את אור הגאולה ואורו של משיח.