אור היהדות - פרשת בהעלותך

שאיפה לעצמאות

ואפשר לבאר דהנה הכתוב אומר (משלי כב, ו): "חנוך לנער על־פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". החינוך הדרוש לנער עד שיגדל ויהיה לאיש הוא רב גוני וקשה מאד, מצד אחד מראה האב לבן פנים שוחקות והוא מגלה לו אהבה ללא מצרים, הוא מחבקו ומנשקו, מביא לו צעצועים ומתנות יפות למשוך את לבו ולקרבו אליו, מה שנקרא "מקל נועם", ומצד שני הוא צריך ל״מקל חובלים" היינו לייסר את בנו לא רק בדברים אלא גם בהלקאה, יראה ופחד, כדי שישמע לדבריו מתוך אימה הלא ילך אחרי איולתו; האב צריך לחנך את בנו ברצונו או שלא ברצונו, מדעתו או בעל־כרחו לתורה ולתעודה, להרגילו בקיום מצוות עד שההרגל ייעשה אצלו טבע ומתוך שלא לשמה יבוא לעשותם לשמה. ומפני זה אנו אומרים "כרחם אב על בנים" ולא כרחם אם על בנים, כי הרחמנות של האם אינה אלא מצד אחד; אין לה ההבנה שפעם צריכים להסתיר את האהבה ואת החיבה מן הילד ולהראות לו פנים של כעס ויד חזקה, ולכן כתוב עליה (איכה ד, י): "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן", כי על־ידי האהבה היתירה והרחמנות הבלתי מוגבלת היא מבשלת את בנה, כלומר ממיתה אותו מיתה רוחנית ומביאה נזק, קילקול ופגם לנשמתו, וזהו מעוות אשר לא יוכל לתקון. יחס שונה צריך לגלות לבן גדול, הוא אינו צריך עוד למקל נועם או למקל חובלים, הוא יודע את חובתו המוסרית כלפי אבותיו; לכבד אותם גם בלי לקבל גמול. ישראל במדבר היו בבחינת ילד כמו שכתוב (ירמיה לא, יט): "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים", ו״היום הזה נהיית לעם" (דברים כז, ט), ברייה חדשה, וקטן שנולד. הם עזבו את מצרים נכנסו בעול התורה, והכל היה להם כדבר חדש שלא ראו מעולם וצריכים עדיין לחינוך, ללימוד עד שהדבר ייכנס אל תוך מעיהם, גידיהם ובשרם ויעשה אותם לעם הספר. כן התנהג הקב״ה עם ישראל כאב רחמן — נשא אותם של כנפי נשרים והוליך אותם כמו שמוליכים את הילד בעמוד ענן ובעמוד אש להראותם את הדרך אשר ילכו בה; היה מאכיל אותם ומשקה אותם ונותן לתוך פיהם את המן, שטעמו היה כצפיחית בדבש — מאכל ילדים.

אולם מאידך גיסא גם ייסר אותם, וכאשר חטאו קיבלו את עונשם תיכף ומיד בלי ארך אפים ובלי רחמנות במעשי העגל, המתאוננים, המרגלים, במעשה קורח ובבעל פעור, והכל לטובתם כדי שלא ישתרשו בחטא ויפחדו מפני היד החזקה של ה׳ ויקבלו עליהם את מרותו ואת עולו. ומתוך שלא לשמה באו לשמה, כי מוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין, ואפילו אם לא יקיימו את המצוות אלא מתוך כפייה ואונס כשוגגים, בכל זאת יתרגלו לדבר מצוה וישמרו עצמם מן העבירה ולא יזידון אח״כ, כי הרגל נעשה טבע.

ישראל — הבן יקיר וילד השעשועים של הקב״ה — קיבל את החינוך הראוי לו. הקב״ה נאלץ, כביכול, להתנהג עם ישראל במדבר בהנהגה ניסית כדי להרגילם במצוות וכדי לנטוע בלבם אמונה, יראה ודעת ה׳ וכדי להפיח בקרבם אש דת. וכשיבואו לארץ אז ישובו לטבעם, לחיות חיים טבעיים ונורמליים אחרי שהתורה והמצווה יהיו אור לעיניהם, לעצם מעצמם ולבשר מבשרם וכל מעשיהם יתאימו לחוקי התורה. אולם ישראל מצדם מצאו בהנהגה זו פגיעה בכבודם כמו שנער גדול יראה עלבון בזה אם יכבדו אותו באיזה מין צעצוע; הוא יחזיר את המתנה בכעס "הלא אינני ילד עוד"! ואין לי עוד עסק עם צעצועים ושעשועי ילדים. כן טענו בני ישראל ״מי יאכילנו בשר״ (במדבר יא, ד); "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" (שם כא, ה): די לנו להיות כילדים קטנים הסמוכים על שולחן אביהם, הגיעה השעה לעזוב את "ערש הילדים" ואת חדר הילדים; הגיעה השעה להיות לאיש, העומד ברשות עצמו, דואג את דאגותיו ומכין את צרכי חייו לעצמו, אנו שואפים לחירות, לעצמאות, לחיים טבעיים ונורמליים ולאכול את יגיע כפנו — היתה טענתם הראשונה.