אור היהדות - פרשת ואתחנן
תפילה למשה
מדוע לא נתקבלה תפילתו של משה שהתפלל תקט״ו תפילות כמנין "ואתחנן"? ואם תפילתו של משה לא נתקבלה — אנן מה נעני אבתריה, ואיך אפשר לקוות שתפילותינו תתקבלנה?
אצל יצחק כתוב (בראשית כה, כא): ״וייעתר לו ה״ — לו ולא לה (לרבקה — רש״י). מדוע לא נתקבלה תפילתה כשם שנתקבלה תפילתו של יצחק? והסברו של רש״י, שהיא היתה צדקת בת רשע בזמן שהוא היה צדיק בן צדיק, לכאורה אינו מספיק; אדרבה, "במקום שבעלי תשובה עומדים שם, צדיקים אינם עומדים שם" (ברכות לד,ב), וגדולים הם במעלתם מן הצדיקים.
חז״ל אמרו (יבמות סד,א): "אמר ר' יצחק, מפני מה היו אבותינו עקרים? מפני שהקב״ה מתאווה לתפילתן של צדיקים, ואמר ר' יצחק, למה נמשלה תפילתן של צדיקים כעתר? מה עתר מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפילתם של צדיקים מהפכת מידותיו של הקב״ה".
מטרת התפילה
בעצם עניין התפילה, אפשר לומר שיש בזה שלושה טעמים:
א. ע״י התפילה מוצא האדם חיבור והתקשרות אל ה״אני שלו". מחמת הטרדות הגשמיות־חומריות היומיומיות הוא מסיח דעתו מהאני שלו ומהאמרה "אם אין אני לי מי לי", ויורד ממדריגתו האנושית, והתפילה מגביהה ומרימה אותו למדריגה עליונה, והוא יודע ומרגיש היכן הוא עומד ומה חסר לו.
מטרת התפילה היא, איפוא, לשחררו מן העבדות הגופנית ולהאיר לו את הדרך אל האדם השלם. משום כך מתחילים אנו את תפילתנו בבוקר בברכת "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה", ואחר כך אומרים "פוקח עוורים" ו״מתיר אסורים". ברצוננו להדגיש בזה כי העיקר החסר לנו היא הכרת הטוב והבדלה בין יום ובין לילה, כלומר ההבחנה לראות את האמת. כשנראה את האמת, אז ניווכח כמה אסורים אנחנו בחבלים אל החיים החומריים, ואיך עינינו מוכות בסנוורים ואינן רואות ואינן מבינות את החיים האמיתיים.
ידוע המעשה של אבן עזרא שהיה עני ואביון, ופעם בא אליהו והשליך אוצר לפניו. אך באותה שעה היו עיניו סגורות והאוצר אבד לו. כמה אוצרות חיים מאבדים אנו על ידי סגירת עינינו מלראות את האמת?
ב. המטרה השנייה של התפילה היא למצוא החיבור והקשר אל ה׳.
כשאנו מסתכלים בהילוכה של רכבת־כבלים — בשעה שקרון אחד עולה מצד אחד, יורד השני בצד שכנגד, וכשמגיעים לאמצע הדרך נפגשים זה העולה וזה היורד, כך היחס בין האדם לאביו שבשמים. הכתוב אומר (תהלים כד, ג): "מי יעלה בהר ה׳״ — חובת האדם היא לעלות, לעלות תמיד ממדריגה למדריגה, ומתיקון מידות אחד למשנהו, ובאותה מידה שהוא עולה, הקב״ה יורד ומתקרב אליו, כדכתיב (שם קמה, יח) "קרוב ה׳ לכל קוראיו". וכשמגיע למרום הפיסגה האנושית, זוכה לפגוש את השכינה. לזה מתכוון הפסוק (שם כד, ג) "ומי יקום במקום קדשו", כי על ידי העלייה מצא ופגע במקום השכינה.
ג. הטעם השלישי של התפילה הוא למצוא הקשר והחיבור בין אדם לחברו.
כי תפילת יחיד אינה מתקבלת ברצון אלא תפילת ציבור בלבד, שנאמר (איכה ג, ח): ״גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי״ — זוהי רק תפילת יחיד! אבל בתפילת ציבור כתיב (תהלים סט, יד): "ואני תפילתי לך ה׳ עת רצון", ואימתי היא עת רצון? בשעה שהציבור מתפלל (ברכות ח,א). ובשעה שהציבור מתכנס בבית הכנסת, אז כל אחד שומע תפילת חברו, מרגיש בצערו, משתתף בצרתו ומתפלל עמו, והמתפלל בעד חברו נענה תחילה.
לכן עשה הקב״ה את האבות עקרים, כי הוא מתאווה לתפילותיהם, כלומר שירגישו בצער בניהם ויתפללו בעדם. ועל כן רואים אנו פעמים רבות שצדיקים סובלים הרבה ייסורים וצרות, שלא לפי מעשיהם, והכל כדי שירגישו את צרות הכלל וירבו בתפילה.
וזה הטעם מדוע נענה יצחק ולא רבקה. כי השגתו של יצחק, צדיק בן צדיק ועולה תמימה שהקריב עצמו לה׳, היתה גדולה יותר משל רבקה, שקיבלה חינוך בבית בתואל ולבן, ואף שצדקת גדולה היתה, הבנתה היתה פשוטה יותר מזו של יצחק. לכן בשעה שיצחק התפלל שה׳ יזכהו בבן קדוש לה׳, היתה כוונתו שבנו יהיה במדריגה גבוהה משלו, ושיהיה לגאון ולתפארת ולעמוד התווך לעם כולו ולכל הדורות הבאים אחריו. על כן בחר ה׳ לקבל את תפילת יצחק, כי בכלל תפילתו היתה תפילתה של רבקה, והוא הוסיף עליה.
וזהו הפירוש שיצחק התפלל בזוית זה ורבקה בזוית אחרת, כלומר מתוך השקפה אחרת ומתוך זוית־ראייה והבנה אחרת.
תפילה — מהפיכה פנימית
עוד אפשר לומר, דהנה כתיב (בראשית ב, כב) "ויבן ה׳ אלוקים את הצלע" וגו׳ מדוע בחר הקב״ה לקחת חלק מן האדם ולתת אותו לאשה? יש בזה שתי כוונות: א. כדי שעל־ידי כך יהיה חיבור ממש בין איש לאשה; ב. כמו שידוע בחכמת הרפואה שהרופאים מוציאים דם מאיזה וריד ונותנים באבר אחר (עירוי דם), וזה מועיל לחיזוק הגוף, כך הקב״ה עשה ניתוח אצל האדם והחזיר לו את חלקו, את האשה, כדי שתשפיע עליו לטובה. גם מצינו בנביא (מלכים־ב ג, טו) ״כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳״ — שנגינת הכינור השפיעה על אלישע ועודדה את רוחו, כך האשה היא כינורו של בעלה, ובנועם שפתיה ובטוב אמריה מעודדת אותו ומשפיעה עליו לטובה.
זה גם הטעם למה אמר ברק לדבורה (שופטים ד, ח) "אם תלכי עמי והלכתי", ולפי דברי המדרש (בראשית רבה מ, ד) אמר, אם תלכי עמי לשירה, אלך עמך למלחמה, כי אני בעצמי חסר לי הכוח והעוז לצאת בקרב נגד אויב חזק כל־כך, אמנם אם תלכי עמי בשירה, אז תחזקי ותעודדי אותי ותתני לי כוח ועוז להילחם בחירוף נפש.
זו גם כוונת רש״י באמרו, שזה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת, כלומר על־ידי זה שהיא עמדה בזוית השנייה, כנגדו, עודדה וחיזקה את רוחו והביאה אותו לידי התלהבות והתרגשות כה עצומה עד שתפילתו עלתה ונשמעה — "וייעתר לו ה׳".
ועכשיו נבין למה לא נתקבלה תפילת משה; כי על־ידי התפילה צריך האדם לעלות במדריגתו ולהפוך לאיש אחר, אך משה כבר עלה במדריגה האנושית עד ראש הפיסגה, ומה יתקן עוד בתפילתו?
אולם, כפי שכבר אמרנו לעיל, תפילת משה לא הועילה לו לעצמו, אך הקב״ה לא השיבו ריקם ותפילתו נתקבלה עבור ישראל. אמר לו ה׳ (דברים ג, כז): "עלה ראש הפיסגה", ובזה תיקן משה, עבור ישראל שישבו בטח על אדמתם.