אור היהדות - פרשת משפטים

בין אדם לעצמו

א. התייחסות האדם לעצמו: הפילוסוף קנט כבר אמר שאם אדם הזיק לעצמו אין לו עליו שום תלונה, כי מי יתבע ומי ישלם? אבל מבחינת התורה יש תובע ונתבע — אם הזיק לנשמתו, היא תובעת אותו.

חז״ל אמרו בב״ק (צ,ב): "החובל בעצמו אע״פ שאינו רשאי פטור". על כל פנים לדברי חז״ל אין אדם רשאי לחבל בעצמו, ועם שיש לו רשות על ממונו, אין לו רשות על גופו. וכמו שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא, יען כי האדם לחיים נברא — בעל כרחך אתה חי — וכל אדם הוא כמו חוליה אחת בשרשרת גדולה, כל אדם הוא פרט מכלל האנושות ונברא כדי לתמוך בידי בני האדם בקיום העולם ובהתפתחותו, וע״י שמאבד עצמו לדעת הוא מזיק לכלל, מלבד זה שמונע מנשמתו לקיים מטרתה עלי אדמות בקניין השלימות ובתיקון העולם — כך החובל בעצמו גורם נזק לא רק לעצמו אלא גם לחברה. כבר אמרו חז״ל: ״אם אין אני לי מי לי״ — מתחילה מחוייב האדם לדאוג לעצמו, אבל "כשאני לעצמי מה אני״ — אם אין אני מתעניין כלל בגורלם של בני אדם ומסלק ידי מכל עבודה ציבורית ומשותפת, "מה אני"?

אין, איפוא, לאדם רשות לחבל בעצמו ולהזיק לגופו כי, כאמור, על ידי זה הוא מזיק במידה מסויימת גם לכלל ועובר על חוקי החיים, כי האדם לחיים נברא — ״ובחרת בחיים״ — ועל כל פתיל שקיצץ מנר החיים, גרם לבגידה בחיים.

וגם בנוגע להתייחסותו לנשמה כבר אמר שלמה המלך (קהלת יא, ט): "ודע כי על כל אלה יביאך האלוקים במשפט".

ובאמת קשה, איך אפשר לקב״ה להיות גם תובע וגם שופט, הלא אדם קרוב אצל עצמו, וקרוב פסול לדיין?

מכאן ראיה שהנשמה בעצמה תובעת את האדם לדין והקב״ה שופט ביניהם. יש, איפוא, לאדם מחוייבות גדולה לגבי נשמתו, לשמרה ולטהרה מכל סיג ופגם, ולהיות נזהר מכל חטא ועוון המזיקים לנשמתו וגורמים רעה לעצמו.

שלמה המלך אמר (קהלת ט, יד): "עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים״. על זה אמרו חז״ל בנדרים (לב,ב): ״׳עיר קטנה׳ — זה הגוף, ׳ואנשים בה מעט׳ — אלו אברים, ׳ובא אליה מלך גדול וסבב אותה׳ — זה יצר הרע, ׳ובנה עליה מצודים וחרמים׳ — אלו עוונות". יודע היצר בחכמתו ובערמתו איך ללכוד את האדם בפח, והוא אורב לו תמיד, ועל כל דרכיו מניח מכשולים. "ומצא בה איש מסכן חכם" (שם, טו) — זה יצר הטוב, ״ומילט את העיר בחכמתו״ — זו תשובה ומעשים טובים. ובאמת היצר הרע הוא מלך גדול, כי ראשית הוא נברא ביחד עם האדם — "כי יצר לב האדם רע מנעוריו״ (בראשית ח, כא) — והיצר הטוב, לעומתו, בא אל האדם בשעה שמתחייב במצוות, כשנעשה בן י״ג שנה. ועוד, יש לו ליצר הרע כלי זיין מודרניים וחרב פיפיות לצאת לקרב, התאוות מתאוות שונות, השובות את לב האדם ומשעבדות אותו להן, בשעה שלרשות היצר הטוב עומד רק כלי זיין אחד — הוא המקל, וזאת התורה אשר עליה אמר יעקב אבינו (בראשית לב, יא): "כי במקלי עברתי את הירדן הזה". וזה לעומת זה, כאיש מסכן נגד מלך גדול, ועם כל זה מילט החכם את העיר בחכמתו, כי "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה׳ צבאות" (זכריה ד, ו).

ואם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח.

מספרים משל בשם החפץ חיים, שפועל אחד בא לבית מרזח עם שכר עבודתו, צילצל במטבעותיו וקרא: הא כסף, תנו משקה. וכה צילצל עד שתם הכסף, ואז שב למשפחתו אבל וחפוי ראש, בלי לחם ומים. כך נתן לנו הקב״ה זמן יקר, ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ותחת שנרכוש לנו תורה ומעשים טובים בא היצר וגוזל מאתנו את הזמן עבור שטויות והבלים עד כי פנה יום.

תקופתנו היא ראיה ניצחת כיצד היצר מבין לסכל את דעתנו הצלולה ולהוליך אותנו שלל. כי הלא מצד עצמו יש לו לאדם נטייה לגאווה, להרמת ראש ולנפש רחבה ולחשוב שהוא גדול יותר מערכו ואין חשוב כמותו, ואין הוא מוכן לקבל תוכחה מאיש, כמאמר חז״ל: כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו.

והנה קם פרופסור ושמו דרווין, ופיתח שיטה מטורפת שהאדם לא נברא כאדם אלא התפתח מהקוף, והוא, הקוף, מקור מחצבתו. דרווין מצא חסידים רבים המאמינים בהבל הבלים שלו. כל כך גדול כוחו של היצר שאפילו אם יאמר לאדם "על גחונך תלך" ישמע לו ויהפוך זאת ל״אופנה נפלאה".

ובכן חובתנו לעמוד על המשמר להבין את תחבולותיו ומזימותיו של היצר, וזוהי חובת האדם כלפי עצמו, כלפי נשמתו, שאל יפשע ואל ישלח יד בעצמו.