אור היהדות - פרשת שמות
שתי ראיות
א. ״ויאמר ה׳ ראה ראיתי את עני עמי״ (ג, ז) ומבאר המדרש (שמות רבה ג, ג) ״אתה רואה ראייה אחת״ — קבלת התורה — ״ואני רואה שתי ראיות״; אני רואה את בני ישראל עומדים בסיני ומקבלים התורה ואני רואה גם שהם פונים לי עורף ועושים את העגל.
וקשה, שבשעה שהקב״ה התעטף בלבוש של רחמים ובא לגואלם, באותה שעה יקטרג עליהם על מעשה העגל? תרתי דסתרי!
ב. על סירובו של משה ללכת אל פרעה אמר לו הקב״ה (ג, יב): "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". וזה מוזר מאד, תלי תניא בדלא תניא, כי אות ומופת חותך אפשר להביא מדבר שכבר היה, דבר הנודע לכל ואין בו שום ספק, אבל לא מדבר אשר לא בא עדיין לעולם?
ג. מה משמעותם של שלשת האותות שהראה הקב״ה למשה?
תכלית גלות מצרים
תכלית ישראל הייתה כידוע לבוא ולרשת את הארץ, אבל א״י אינה ארץ זבת חלב ודבש במושג החומרי. כי למה לא נתן הקב״ה לישראל ארצות אחרות יותר טובות ויותר שמנות, אלא עיקרה של ארץ ישראל הוא, כי "שם השכינה שכנה לך" כמו ששר ר״י הלוי (בשיר "ציון הלוא תשאלי") כי בעת יצירת העולם ברא הקב״ה את ארץ ישראל בקדושה מיוחדת, וכשם שהנוגע במתח חשמלי גבוה עלול למות כן אין קדושת הארץ יכולה לסבול אנשים שאינם יודעים את ערכה ואינם חיים בה חיים קדושים. ולא לחינם ראו המרגלים שהיא ארץ אוכלת יושביה ואמת דיברו, כי מי שאינו מסוגל לחיות באווירה — אוירה מחניק אותו, ולכן כתוב גם בתורה "ותטמא הארץ… ותקיא הארץ את יושביה" (ויקרא יח, כה).
ואם הקב״ה הבטיח לאברהם שייתן את הארץ לבניו היה מחויב להכשירם תחילה לכניסה.
ומה היא ההכשרה של ישראל לפני הכניסה לארץ? קבלת התורה! ולכן קיבלו ישראל את התורה במדבר ולא בארץ, כמו שאמר הכתוב (במדבר כא, יח):
"ממדבר מתנה" נתתי לכם את המתנה במדבר כדי ש״ממתנה נחליאל", ע״י המתנה תוכלו לרשת את הארץ ולשבת בה בטח.
אמנם גם קבלת התורה צריכה הכשרה. הנה למשל כל מצוה צריכה ברכה עובר לעשייתה כדי להראות שכוונה בשעת המצווה, היא יותר מעשיית המצווה. ולכן אנו צריכים להכין את עצמנו לכוונתה. בזאת אנו רואים יתרון ומעלה בדרך החסידות המקפידה על ההכנה ואפילו מצוה שעשייתה רגע צריכה הכנה רבה; חכמים אמרו: תפילה בלא כוונה כגוף בלי נשמה. והחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ואח״כ מתפללים, כי לפני התפילה אנו חייבים להתבונן לפני מי אנחנו מתפללים ולפני מי אנחנו עומדים.
זוהי גם כוונת חז״ל (בבא מציעא פה, ב) על מה אבדה הארץ? על שלא בירכו בתורה תחילה! היינו שניגשו אל התורה כאל דבר של חול בלי הכנה ובלי ה״לשם יחוד" שהחסידים אומרים.
ואם מצוה פשוטה צריכה הכנה רבה כש״כ מצוה רבה כמו פסח, יו״כ, מילה. הכנות רבות עושים לקראת קיום מצוות אלו ובייחוד לקראת קיום מצוות שבת אמרו חז״ל (עבודה זרה ג,א): "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", היינו שמחויב כל אדם לעשות הכנה לשבת מערב שבת וקל וחומר אם בא לקיים כל התורה כולה בשלימות אז אין שיעור וערך להכנה הדרושה. אמנם בכלל אין אדם יכול לקיים את כל התורה בבת אחת.
אמנם גר הבא לקבל את התורה כולה בשלימותה, הוא צריך להכנה מרובה ולטבילה ובזה הוא מכין כל גופו לקבלת התורה. והנה הייתה שעה — שעת קבלת התורה — שגם אנחנו קיבלנו את כל התורה ואת כל המצוות. זה היה המאורע הגדול ביותר והחשוב ביותר בחיינו ובתקופה המזהירה ביותר כשקיבלנו את התורה ישר מפי הגבורה.
למאורע זה היינו צריכים להכנה רבה ביותר; קבלת התורה אינה דומה לקיום איזו מצוה שהיא או אפילו מצוות רבות שחיובן אינו אלא בשעת עשייתן, שכן חיובה של קבלת התורה היא כל ימי חיינו ולית אתר ועידן דפנויין מינה, אפילו בלכתך בדרך, בשכבך ובקומך. וכל הכנות שבעולם שעושים בשבילה אינן מספיקות לעומת ערכו של הדבר הגדול הזה.
ולכן אמר הקב״ה לאברהם (בראשית טו, יג־יד): "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה… ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", כי לבוא להשגה של קבלת התורה ולהיות מוכשר לכך צריכים באמת להכנה של אלפי שנים, אמנם הקב״ה הגבילה לד׳ מאות שנה, ורק אז, אחרי כל ההכנה, "יצאו ברכוש גדול" היינו בהכשרה לקבלת התורה.
ונחזי אנן, יום אחרי כל ההכנה הארוכה הזאת כששמענו את הדבר הראשון יוצא מאת הקב״ה פרחה נשמתנו לאות כי עדיין לא היינו די מוכשרים לשמוע להבין ולהשיג את דברי ה׳ — קול חוצב להבות אש; ואילו קרבנו לפני הר סיני בלי שום הכנה והכשרה אז ודאי שלא היינו שומעים ולא היינו רואים כלל וכלל.
ולכן כשבעל ההגדה אומר: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו" אין כוונתו שהתורה לא הייתה ניתנת לנו מעולם, כי מה אנו ומה חיינו בלי התורה אלא כוונתו לומר, כי מוטב היה אילו נמשכה ההכנה בסיני זמן רב והתורה לא הייתה ניתנת מיד. כי אז הייתה הקבלה יותר חזקה והקב״ה לא היה צריך לכפות עלינו הר כגיגית. ואכן ההכנה הטובה לישראל הייתה גלות מצרים כמו שאמרו חז״ל "יאה עניותא ליהודאי" (חגיגה ט,ב, וראה זהר עקב רעג,ב) ו״כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל״ (אבות ו, ד). כי חז״ל אמרו (ביצה כה,ב): "מפני מה ניתנה תורה לישראלי מפני שהם עזים שבאומות", וכפרש״י: "וניתנה להם תורה, שיעסקו בה והיא מתשת כוחם ומכנעת לבם" וכ״כ היו צריכים להיות בגולה כדי להכניעם ולהשפילם, כי התורה נקנית במ״ח דברים ואחת מהם היא ענווה.
טעם של ג׳ אותות
וזהו איפוא הטעם של ג׳ האותות. האות הראשון היה המטה, שיעשה ממנו נחש. וכוונתו הייתה לחזק בישראל את אמונת ה'.
כל ערמתו של הנחש לא הייתה אלא להביא את אדם לידי כפירה בה׳. הנה בכל הפרשה נאמר ונשנה כמה פעמים ה׳ אלוקים ואילו בשאלת הנחש נאמר (ג, א): ״אף כי אמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן״, ובהמשך (פסוק ה): "כי יודע אלוקים" ולא הזכיר כלל את ה׳, כאילו רצה להכחיש את מציאות ה׳ ולהודות במציאות אלוקים, שהוא השם המורה גם של כוחות הרבה, ולכן כשבא הקב״ה אל האדם הוכיחו על כך "ויקרא ה׳ אלוקים אל האדם" (פסוק ט).
נמצא כי כוונת הנחש הייתה להשריש בלב אדם כפירה והכחשה במציאות ה׳.
ותפקידו של משה היה לחזק בלבות בני ישראל את אמונת ה׳. לתכלית זו ציווה ה׳ את משה להפוך את המטה לנחש, להראות לישראל שהנחש הקדמוני עודנו כרוך עליהם להטותם מדרך אמונתם וסכנה גדולה צפויה להם. עתה אם יפקחו עיניהם, יראו ויכירו את האמת ויעשו תשובה, אז יהפכו את הנחש למטה, את האויב לאוהב ואת הכושל לעוזר, הקטיגור ייעשה סניגור וידעו כי כשם שהמטה מורה על כוחו של אדם כן כל כוחה וחווייתה של האומה תלויים באמונתה והתדבקותה בה׳ ית׳, וע״י התרחקותה מה׳ עלולה היא להביא בעצמה כליון לאומה הישראלית.
אחר-כך בא האות השני בידו של משה.
בזאת רצה הקב״ה להראות לישראל, שמלבד אמונה בה׳ זקוקים גם לאמונת חכמים ואמונה בנביא ואין קיום לזו בלא זו כמו שאמרה התורה (דברים ו, יג): ״את ה׳ אלוקיך תירא״, ואמרו חז״ל (פסחים כב,ב): ״את — לרבות ת״ח", כי אין יראת ה׳ בלי יראת רבו, ובים סוף כשהגיעו למרום פסגת אמונתם כתוב (שמות יד, לא): "וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו", אז ישיר משה, כי בלי אמונה במשה אין השירה אפשרית ואין לה שום ערך. וכשדיברו מרים ואהרן במשה ואמרו (במדבר יב, ב): "הרק אך במשה דבר ה׳ הלא גם בנו דבר" וכו׳ — לקתה מרים בצרעת כיון שמיעטה באמונת הנביא.
וזאת הורה ה׳ למשה, כי ביום שיפחיתו מעט מכבוד הנביא ומאמונת חכמים, אז הם צפויים לעונש צרעת, ולכן עליו להשריש אמונה זו בלבם, כי היא היסוד של כל היהדות ועליה בנויה כל התורה, ואם יסוד זה יתרופף — יפול כל הבניין. ומי שחסרה לו אמונה צרופה זו וחושב שיש לו דרך לה׳ בלי אמצעות הצדיק והנביא — טועה. ואם ישוב ויתקן מעשיו אז ישיב ידו אל חיקו ושבה כבשרו ושב ורפא לו.
עתה בא האות השלישי, כי אחרי שעלתה בידו של משה לנטוע בלב בני ישראל אמונת ה׳ ואמונת חכמים, שהן שני העמודים הגדולים שעליהם נשען כל בית ישראל, בא אל ישראל בדבר חדש.
אמנם הם כבר הצהירו והדגישו את בטחונם בה׳ ואת אמונתם בחכמים אך אין להסתפק בכוונה ובמחשבה הטהורה, יש להוציא זאת אל הפועל.
קל לו לאדם לקבל עליו קבלות ולהבטיח הבטחות, אך משיגיע הדבר לידי מעשה ויידרש להוציא פרי מחשבתו מן הכוח אל הפועל יתרשלו ידיו ולא יהיה בו די און ואומץ לב לקיים מחשבתו ולמלא את אשר קיבל עליו, ולכך דרש משה שגם במובן זה יעברו הכשרה מיוחדת הכשרה פעולתית ועבודה מעשית. אנו רואים שבכל מדינה ישנם בתי ספר לאנשי צבא ללמוד תכסיסי מלחמה, ושם אין מסתפקים בלימוד העיוני אלא מנסים גם לתרגל בתרגילי מלחמה אמיתית, לא לנוס מפני האויב הרודף אחריהם אלא לקום נגדו, לסובבו מכל צד ולנצחו. זה נקרא תמרון, המחנה מתחלק אז לאלפים ולמאות וכל יחידה יש לה דגל מיוחד משלה, וכמה פעמים תלוי גורלו של כל הגדוד או החטיבה בדגלם, ואם יצליח האויב לכבוש את הדגל אז כל החטיבה כולה מנוצחת, ולכן החייל הנושא את הדגל חייב ללמוד תכסיסי מלחמה יותר מחייל רגיל, כי בידו המפתח של המלחמה כולה, ואם יחסר לו אך מעט מזעיר מרוח גבורה, אומץ לב ומסירות נפש, אז אל לו לקבל עליו אחריות גדולה כזו.
והנה עם ישראל, הוא נושא את דגל התורה, המפתח של קיום העולם בידו, כי "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג, כה).
ואם יש לו מורך בלבבו ח״ו ואינו מוכן ומזומן למות מות קדושים על מזבח ה׳, אז הוא מביא את כל העולם לידי סכנה, ולכן ציווה ה׳ את משה, שיהפוך את המים לדם כאות שלישי להראות להם, שאחרי שתי ההכשרות הראשונות שהם בבחינת תיאוריה חייבים להתחיל לעמוד בניסיונות של ממש ולהרגיל את עצמם גם למלחמה מפנים ומאחור ולא לסגת, והניסיון היותר מתאים לכך הוא הדם — "בדמיך חיי", "והיה הדם לכם לאות". רק ע״י שפיכת דמם והקרבת גופם על מזבח ה׳ הם מחזקים מלכות שמים וקיום האומה.
ובזה ניתן ליישב גם את שאלות הראשונות.
הליכה ושליחות
רש״י מקשה מדוע הרהר משה על מידותיו של הקב״ה ואמר: "למה הרעותה… למה זה שלחתני״ — הלא ביד הקב״ה לשלוח ואין לאדם לסרב בשליחות אם לטוב או לרע, ויונה שמיאן בזה נפל בים וימן ה׳ דג לבלוע את יונה?
ומבואר, שישנם שני מושגים אצל ה׳ — מושג הליכה ומושג שליחות. הליכה מורה על דבר רע, שאין הקב״ה רוצה להשתתף בעשייתו, כי מפי עליון לא תצא הרעות, ולכן כשה׳ רוצה להביא רעה הוא מדבר לנביא בלשון הליכה: אך כשהוא רוצה לבשר בשורה טובה אז הוא משתף גם את עצמו בזה, ופונה בלשון שליחות.
והנה בישעיהו (נו, ח) כתוב: "ואשמע קול ה׳ אומר את מי אשלח ומי ילך לנו ואומר הנני שלחני" כלומר, הריני מקבל עלי את השליחות ולא את ההליכה, וע״ז באה התשובה (שם, ט): לך ואמרת לעם, כי אין בידך לבחור את השליחות בלבד, אלא עשה מה שה׳ מצוה אותך.
גם למשה אמר הקב״ה (שמות ג, י): "לכה ואשלחך" וחשב משה שבזאת נרמזו בשורה רעה לפרעה וטובה לישראל, הליכה לזה השליחות לזה אמנם בסוף כשראה שע״י השתדלותו גרם רעה גם לישראל, צעק מרה (שם ה, כב): "למה הרעותה לעם הזה", ואם תאמר שגזירה היא מלפניך ואין להרהר אחרי מידת דינך, הצדק אתך, אולם "למה זה שלחתני"*, כלומר למה אמרת לי בלשון שליחות, המורה על בשורה טובה?
ועל זאת הקדים לו ה׳ (שם ג, יב): "כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך" כלומר, שאני משתף עצמי בכל השליחות. ואכן בשורה טובה בפיך וגאולה שלימה אתה מביא לישראל, ואל תתרעם על קשי שיעבודם ורוע מצבם, כי "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", ולכן צריכים הכשרה והכנה רבה לקבלת התורה.
ובהקשר זה אמר הקב״ה למשה: אתה רואה ראייה אחת — קבלת התורה ולכן קשה לך להבין למה כל הגלות והשעבוד, אבל אני רואה שתי ראיות ואם אחרי כל ההכשרה וקבלת התורה נטו מדרכם ועשו את העגל מה היו עושים אילו לא קיבלו הכשרה והכנה. אפשר שאז בשעת קבלת התורה היו קמות כיתות שהיו מתנגדות לעשרת הדברות, אחד ממאן בזה ושני מסרב לזה כמו בני עשו ובני ישמעאל, ורק הודות להכשרה במצרים בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה התאחדו לפחות תחת הר סיני לחטיבה אחת וענו כולם ואמרו נעשה ונשמע — ויחן ישראל, וגם על העגל שעשו אח״כ עשו מיד תשובה.
הנסתרות לה׳ אלוקינו וחייבים אנחנו לקבל על עצמנו את כל אשר יבוא ולהאמין בה׳ שהכל לטובתנו, וכשם שגלות מצרים שיפרה את נשמת ישראל כן כל הגלות המרה והארוכה יש לה תפקיד גדול בחיים, כדי שאחרי־כן נצא ברכוש רוחני, נצחי ואמיתי גדול.
*וראה תנחומא וארא ו: "וישב משה אל ה׳ וגו׳ וא״ת מה אכפת לך א״כ למה זה שלחתני".
על סירובו של משה[1]
א. מה הוא האות "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" הלא אין מביאין ראיה מן העתיד?
ב. מה היתה טענתו של משה "למה הרעותה לעם הזה למה, זה שלחתני" הלוא הוא היה חייב ללכת על־פי ציוויו של ה׳?
ג. לפי חז״ל (סנהדרין קיא,א) אמר לו הקב״ה: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" — "במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמת ל״א מלכים", הלא התורה בפר׳ חוקת מעידה שבגלל מי מריבה בלבד נענש שלא לבוא לא״י?
ד. מה פשר המאמר (בבא בתרא עה,א) "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה"?
אמנם התורה מספרת לנו סיפור נפלא מימי נעוריו של משה "ויגדל משה ויצא אל אחיו״ אף־על־פי שגדל בבית פרעה משכו לבו לאחיו ואמר: טוב לי לחיות בשווקים המטונפים, המחניקים והאפלים שבגושן מאשר בפלטין של מלך, ומסר נפשו עליהם, כעדות המדרש, שאם ראה אחד רובץ תחת משאו הלך אצלו ונתן לו שכמו להשליך עליו משאו.
אך פתאום נזדעזע למראה עיניו שאיש מצרי מכה איש עברי. דבר זה נגע ללבו ולנפשו וחש כאילו הוא הוא המוכה, וכאילו דמו שותת. ומה גדול תמהונו כשראה שאנשים אחרים מבני ישראל שהיו באותו מעמד, לא באו לעזרה ולא מחו כלל נגד מעשה האלימות, שהרי התורה מדייקת: "איש עברי מאחיו" כלומר, שהמוכה לא היה יחיד. אמנם תחילה חשב שמא רצו לטכס עצה ולהתיישב בדבר מה לעשות נגד מעשה העול הזה, אבל "ויפן כה וכה וירא כי אין איש", כלומר, ראה שכל אחד הלך לאהלו כאילו לא נעשה דבר, ואז לבש רוח קנאה וגבורה ויך את המצרי.
"ויצא ביום השני", עדיין דן אותם לכף זכות וחשב שמא מפחדים הם שאם יתקוממו נגד המצרי ישתמשו שונאיהם בהזדמנות זו לעשות בהם פרעות ומוטב להם איפוא לשתוק שהרי בגלות הם.
אמנם צריך היה לקוות, שדוקא מפני שהם בגלות ומוקפים שונאים יחיו בינם לבין עצמם בשלום ובריעות, ומה גדל צערו כשיצא ביום השני וראה ׳שני אנשים עברים נצים"; עברים? יהודי יכה את רעהו; יהודי ירים ידו נגד אחיו בשעה שהם נתונים בצרה ובשביה ומציקים להם מכל צד.
לעובדה מחפירה כזאת לא מצא עוד שום הצדקה ולא יכול עוד להפוך בזכותם ובמרירות לבו צעק: "רשע למה תכה רעך"?
עתה ראה את פרצופו הרוחני של ישראל והכיר את אבני הנגף הגדולות המונחות על דרכו. היוכל למלא את תפקידו ואת שליחותו הכפולה. כי גם הליכה אל פרעה מסוכנת והיא דורשת מסירות נפש כבירה ואמונה בלתי מוגבלת, אבל עוד יותר קשה היא דרכו אל ישראל, ובצדק טען "מי אנכי כי אלך אל פרעה". אמנם עיקר הקושי הוא "כי אוציא את בני ישראל ממצרים", שהרי ישראל המתבולל שקע בחלאת מצרים עד שכמעט אין תרופה למכתו ואין לדעת איך להפרידו מן הגוף של מצרים אשר בו הוא קשור ודבוק.
ומשה היה צריך למלא תפקיד גדול כזה — למול את ערלת לבבם, להפוך מחשבתם ולחנך אותם לאנשים אחרים, בדעה אחת, בלב אחד ובאמונה אחת ולהכשיר אותם לקבלת התורה, שכולם כאיש אחד יענו ויאמרו "נעשה ונשמע"! הוא מצא שדבר זה הוא למעלה מכוחותיו האנושיים ולמעלה מהשגתו וסירב לקבל את השליחות, בידעו מראש שלא יצליח, הואיל והוא אינו מוכשר ומסוגל לשליחות רבת אחריות כזו.
והנה תורתנו הק׳ ציותה לנו את מצוות התוכחה — "הוכח תוכיח" (ויקרא יט, יז) ובגמרא (בבא מציעא לא,א) דרשו מזה שחייבים להוכיח אפילו מאה פעמים. וקשה הלא במס׳ יבמות (סה,ב) דרשו: "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע". ואם הוא נאלץ להוכיחו מאה פעמים משמע שאין הוא מקבל תוכחתו, והרי מי שאינו מקבל תוכחה אסור להוכיחו?
אולם חז״ל אמרו (בברכות ו,ק: "כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים". אם כן כשמתחיל להוכיח את חברו ומרגיש שחברו אינו מטה אוזנו לשמוע אז עליו להתחקות אחר סיבת הדבר, אם חברו הוא באמת אדם רשע ולץ אז יימנע מן התוכחה כדכתיב (משלי ט, ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך", אולם אם יכיר שחברו הוא איש תמים ששגה ואחר שהוכיחו לא שמע לו — אז יתחיל לחפש את החסרון בעצמו, שמא חסרה לו אותה מידה של יראת שמים, שרק על ידה דבריו יהיו נשמעים, ואז יפשפש במעשיו ויתקנם ורק אחרי־כן ילך להוכיח.
זאת חשב משה — בשעה שראה שישראל קידמו פניו במחאה נמרצת: "ירא ה׳ עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה״ — סבר שהוא לא טעה בחשבונו, ומה שאמר להקב״ה שהוא כבד פה וערל שפתים, מתפרש שהוא עצמו אינו נקי מכל שמץ דופי, ומי שאינו נקי מחסרונות אינו מוצא כוח ועוז להוכיח את האחרים; הדברים אינם יוצאים מבין שפתותיו, וזו היא ערלת שפתים, ואם כן "למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני" כי אני האשם בכל הדבר, שאינני ראוי כלל להוכיח את ישראל ולחנכם לחטיבה אחת.
ועל זה הקדים לו הקב״ה: משה, טעית בדבריך, אדרבה ראש שבטי ישראל אתה, "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך" אתה ולא אחר, כי "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" ולמה על ההר הזה ולא על תבור או על הכרמל, כי הוא היה הנמוך שבכולם, הענו שבכולם, והתורה לא ניתנה אלא ע״י ענווה. ומהיכן זכה משה לקרני הוד? ממה שהסתיר את פניו מלהביט בה׳, שחשב את עצמו לקטן ודל שאינו ראוי לכך. ולכן אתה, ולא אחר, תוציא את ישראל ממצרים.
ובזה מיושבת גם הקושיה על המדרש, שהקב״ה אמר למשה עתה תראה ולא תראה במלחמת ל״א מלכים, הלא חטאו היה במי מריבה.
אולם כשנסתכל בדמותו הרוחנית ובתכונתו של משה נראה, שהיה גבוה מעל גבוה עד שאין בשכלו של אנוש להשיג את הכוחות הרוחניים של משה רבנו.
את הפסוק ביתרו (יט, ד): ״ואשא אתכם על כנפי נשרים״ מפרש רש״י: "שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם לפי שמתייראים מעוף אחר הפורח על גביהם אבל הנשר הזה אינו מתיירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ" לכך נותן הנשר את בניו על כנפיו ואומר: "מוטב ייכנס החץ בי ולא בבני", כך עשה הקב״ה לישראל, שנתן את הענן בין מחנה מצרים ובין ישראל כדי שיקבל את כל החצים שיזרקו המצרים, ובמידה גדולה כזאת נהג גם משה רבנו.
במעשה העגל אמר להקב״ה "מחני נא מספרך", כי הוא האשם ולא ישראל. ואם סרו מהר מן הדרך, הרי הוא האשם שלא הבין איך לחנכם כראוי ואיך להשפיע עליהם. משה לקח את הלוחות ושיברם, אמר מוטב שידין הקב״ה אותו על חטאו שחילל את כבודו ושיבר את הלוחות שהיו כתובים בעצם כתב ידו ועל־ידי־כך ישקיט את כעסו מעל ישראל, כי "אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר" (עי׳ מועד קטן כה,ב).
וגם אהרן עשה כן בראותו שבני ישראל נכונים לעבוד ע״ז נזדרז ועשה את העגל. אמר מוטב שה׳ ינקום בו ולא בישראל כי הוא הביא לכל זה. וגם בהכאת האבן השתמש משה בטקטיקה זו בידעו שהקב״ה ציוה לדבר אל הסלע כדי שהסלע יקטרג על ישראל אם לא ישמעו אל דברי ה׳ בטענה, שהוא הסלע שומע בקול ה׳ ואילו בני ישראל אינם שומעים, ודבר זה היה הופך לקיטרוג גדול על ישראל. מה עשה משה? הלך והכה את הסלע והוציא ממנו תחילה טיפין טיפין ועל ידי כך הראה שגם הסלע לא שמע לדבר ה׳, והקיטרוג נתבטל. כה מסר משה נפשו על ישראל.
ולכן כשראה הקב״ה את תכונתו של משה, אמר לו: "עתה תראה" כי אכן תכונה זו שלו טובה מדי וקשה לו להיות מנהיג ישראל, כמו שאול המלך שהיה רחמן מדי. העם צריך למנהיג תקיף בדעתו, ששמאלו דוחה וימינו מקרבת; איש, שבידו מקל נועם ומקל חובלים והוא מנהיגם פעם בהכרת פנים ופעם בהסתרת פנים. ולכן הפקיד הקב״ה על ישראל את יהושע, שנמשל ללבנה כשם שהלבנה — פעמים מגולה ופעמים מכוסה, כן יהושע, פעם קירב אותם בשתי ידים והראה להם פנים שוחקות, ופעם, כמו במעשה עכן, הסתיר את פניו ודן דיני נפשות בלי רחם, כדי שישמעו וייראו ולא יזידון עוד.
[1] עיין במאמר הקודם עוד הסבר בזה.
גאולה ראשונה וגאולה אחרונה
א. ביאור הקושיה ע״ד סירובו של משה לעסוק בפדיון שבויים של ישראל בעת סכנה.
ב. למה הוכיח לו ממעשה העגל באמרו "ראה ראיתי" אני רואה שתי ראיות?[1]
ג. "כי אהיה עמך, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". איך אפשר להביא ראיה מן העתיד על ההווה, תלי תניא בדלא תניא?
ואפשר לבאר העניין כי במסכת ראש השנה (יא,א) ישנה מחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע, ר״א אומר "בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל", כי בתשרי כתוב (תהלים פא, ד): "תקעו בחודש שופר" וגם בגאולה העתידה כתוב (ישעיה כז, יג): "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול".
ורבי יהושע אומר: "בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל". ובמאי פליגי? ע״ש במהרש״א, שתשרי הוא שעת רחמים וניסן הוא מידת הדין. ואפשר להוסיף פירוש לפירושו, שפליגי אם ייגאלו ב״עתם" או ב״אחישנה". רבי אליעזר אומר בתשרי עתידין להיגאל היינו ברחמים כלומר שלא יזכו מצד עצמם אלא הקב״ה יגאלם בחסד. ורבי יהושע סובר בניסן היינו מצד הדין ייגאלו, שיזכו לגאולה בזכותם כנ״ל.
אמנם אפשר עוד לבאר את המאמר בדרך אחרת, כי שני גדולי הדור פליגי לא בזמן הגאולה אלא באופן הגאולה.
תשרי מורה על הטבעי, כי בתשרי ברא הקב״ה את העולם, חוק נתן בטבע שלא ישנו את תפקידם. ובזה הוא רוצה לומר, שאת הגאולה העתידה יעשה הקב״ה בדרך הטבע וכמו ששלח בבית שני את כורש מלך פרס, כן ישלח רוח ממרום ומלאה הארץ דעה ולא ישא גוי אל גוי חרב ויבטל מעלינו את עול הגלות כמו שהרמב״ם מבאר בהלכות מלכים (יא, ג־ד): "אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים וגו׳, ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות וכר ויכוף כל ישראל לילך בה (בתורה) וכר ויילחם מלחמות ה׳, הרי זה בחזקת שהוא משיח וגר ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה׳ ביחד, שנאמר: ׳כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ ולעבדו שכם אחד׳ (צפניה ג, ט)".
ועוד (שם יב), "אל יעלה על הלב שבימות המשיח בטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג. וזה שנאמר בישעיה (יא, ח): ׳וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ׳ — משל וחידה, עניין הדבר שיהיו ישראל יושבים לבטח עם רשעי עכו״ם" וגו׳. זוהי דעת רבי אליעזר.
אמנם ר״י אומר, כמו שהגאולה הראשונה היתה בנסים כש״כ הגאולה האחרונה תהיה בניסן, כלומר, בנסים ובנפלאות ככתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו). "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" וגו׳, ובה באותה פלוגתא מחולקים רב ושמואל (בבא בתרא ג,א) "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון״ (חגי ב, ט) — "חד אמר: בבניין", כלומר אנחנו בעצמנו צריכים לבנות להניח אבן הפינה ולהשתדל בגאולה, "חד אמר: בשנים" כלומר, לקוות אל ה׳ שהוא עצמו יגאל אותנו כשתגיע השעה.
וזהו שביקש יעקב לגלות את הקץ, היינו שסבר כר״א, שהגאולה תהיה באופן נגלה לעין כל ובדרך הטבע. וזה נכלל במלה לגלות היינו לעשות מן הקץ איזה דבר נגלה, טבעי ופשוט כר״א, ולכן נסתלקה ממנו השכינה, כי ההלכה היא כרבי יהושע, וחז״ל אמרו (סנהדרין צז,ב) תיפח רוחם של מחשבי קצין, היינו שחושבים שאפשר להגיע אל הקץ ע״י חשבון פשוט, כתוב בדניאל שעניין הגאולה הוא סתום וחתום. ואולי ניתן בזאת להסביר את טעותו של משה:
[1] עיין שאלה זו בתוספת הסבר בתחילה מאמר "שתי ראיות", עמוד סא.
חטאו של יוסף
הנה ביוסף אמר הכתוב (תהילים מ, ה): ״אשרי הגבר אשר שם ה׳ מבטחו״ — זה יוסף, "ולא פנה אל רהבים", ע״י שאמר לשר המשקים "זכרתני והזכרתני" ניתוספו לו שתי שנים (בראשית רבה פט, ב). ומקשים המפרשים: הרי הרישא סותרת את הסיפא?
והתירוץ הפשוט הוא, כי באמת ישנן שני סוגי בטחון — בטחון מתחילה ועד סוף, שהקב״ה יעשה הכל בעבורו בבחינת "השלך על ה׳ יהבך והוא יכלכלך" (תהלים נה, כג). והוא מצדו אין לו לסייע כלום בדבר, כרשב״י, ובטחון לפי שיטת רבי ישמעאל: "הנהג בהן מנהג דרך ארץ". ו״הרבה עשו… כר״ש בן יוחאי ולא עלתה בידם" (ברכות לה,ב).
האדם עצמו צריך להשתדל ויתקיים בו "וברכך… בכל אשר תעשה" (דברים טו, יח). והנה באמת כן צריך להיות ואי אפשר לאדם בינוני לסמוך על הנס ולא להשתדל בעצמו ולהשליך כל בטחונו על ה׳.
אמנם לפעמים כשאדם רואה שאיזה נס מתהווה בעבורו — אסור לו לשלוח את ידו ולנקוף אצבע אלא ישתוק ויחכה לנס כמו שכתוב (שמות יד, יד): "ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון".
וכן יוסף, אחרי שראה כי ה׳ סבב סיבה שעבד יבוא באותו בית סוהר של שרים רמי מעלה, שחלמו חלומות, וה׳ פתח לו שערי חכמה לפתור את החלומות, הבין כי זהו אות מובהק לנס גדול המתעתד לבוא בעבורו, ואז היה עליו לשתוק ולחכות. אך הוא לא עשה כן אלא חיבל תחבולות כמו יעקב במקלות. וגם אם בדבר כשלעצמו אין שום חטא ובייחוד שבאותה שעת ההשתדלות לא הסיח את דעתו אף רגע מן ה׳ אבל ליוסף בשעה זו נחשב הדבר לחטא.
וכן טעה משה אחרי שראה את הנס הגדול של הסנה. הוא הבין שנס גדול מתהווה לישראל, ואם כן מוטב שיעמוד מנגד ויחכה לנס, כי בפעילות שלו אפשר שיקלקל יותר משיתקן. וזאת היתה טענתו לה׳: "למה זה שלחתני"? משה היה סבור שאין הקב״ה צריך כלל לשליח, ואדרבה, שליח עלול להרע יותר משייטיב. ולכן טען: "למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני" כלומר, אם על ידי הורע לישראל, הרי אני בעצמי גרמתי לכך ע״י השתתפות בעניינים בשעה שהייתי צריך לעמוד מנגד ולחכות לנס, כשם שבני ישראל נדרשו: "התיצבו וראו את ישועת ה׳". ועל שאלה קשה זו השיבו הקב״ה: אמנם הצדק אתך, שהגאולה, צריכה להיות נסית בלי עזרת אדם, אך כך יהיה בגאולה האחרונה אבל בגאולה הראשונה זה לא ייתכן, ואני רואה כבר עכשיו שישראל יעשו את העגל ואינם זכאים לנס גמור.
ובזה מובן: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", כלומר רק בזכות עבודת ה׳ אתם זכאין לגאולה.