אור היהדות - קילוסה של הארץ

זכות הכניסה

ומה יפו הם דברי חז״ל במס׳ כתובות (עי׳ כתובות סב,ב), משה אמר (שמות טו, יז): “תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה׳, מקדש ה׳ כוננו ידיך” ודיבר תחילה מכניסתם לארץ ישראל ואח״כ יבנו את בית המקדש, ובא הקב״ה וביטל את דברו ואמר (שמות כה, ח): “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, עוד במדבר טרם כניסתם לארץ דרש הקמת המשכן, ומפני רוב חיבתו אליהם לא היה יכול הקב״ה להבליג על תשוקתו להשריש שכינתו בתוכם ולהמתין עד שיבואו לארץ ישראל. וגם מוכח מזה שהקדושה היא קודמת לביאתם ארצה ואין ארץ בלי קדושה. ואין קדושה בלי תורה וקדושת המשכן היתה ע״י הארון והלוחות שבו. וגם האבות קיימו שם כל התורה כולה (משנה קידושין ד, יד; בבלי יומא כח,ב), כדכתיב בפר׳ תולדות שהקב״ה אמר ליצחק (בראשית כו, ה): “עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חוקותי ותורותי”.

בברכות (דף מח,ב): “אמר רב נחמן, משה תיקן ברכת הזן בשעה שירד המן, יהושע תיקן ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ, דוד תיקן ברכת על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש. וברכת הטוב והמטיב ביבנה תקנו על הרוגי ביתר שלא הסריחו ונתנו לקבורה”. והשיטה מקובצת מקשה הלא אמרו שם בברייתא דברכת המזון היא מן התורה? מתרץ דהמטבע שלה ונוסח הברכה תקנו הם. ואמרה שם הגמרא שמי שאינו מזכיר גם תורה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו, וכדאמר ר׳ ישמעאל אם על חיי שעה מברך על חיי עולם לא כל שכן. ורש״י (ד״ה צריך שיזכור בה תורה) אומר שם שבזכות התורה והמצות ירשו את הארץ, שנאמר (דברים ח, א): “כל המצוה אשר אני נותן לכם תשמרו למען תחיון ובאתם וירשתם את הארץ”. והרמב״ם הל׳ ברכות (ב, ג) מביא גם כן דין הגמרא, והלחם משנה מקשה עליו, מדוע אמר הרמב״ם בתחילה שאם לא הזכיר בברכת המזון ארץ חמדה טובה ורחבה לא יצא ידי חובתו ואח״כ אמר שם שצריך גם להזכיר ברית ותורה באותה ברכה, ועל ברית התורה לא אמר שאם לא הזכירן לא יצא ידי חובתו?

ונראה לי לומר כי הרמב״ם סמך בזה על דברי ר׳ ישמעאל בגמרא שדן קל וחומר אם על חיי שעה צריך לברך על חיי עולם לא כל שכן וממילא לא מצא הרמב״ם לנחוץ להוסיף שגם אם לא הזכיר תורה לא יצא ידי חובתו.

ובירושלמי ברכות (א,ו): “אמר ר״י בן לוי לא הזכיר תורה בברכת הארץ מחזירין אותו, שנאמר (תהילים קה, מד): “ויתן להם ארצות גויים בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו”. ולא קשה על רש״י, מדוע מביא הפסוק מדברים ולא הפסוק מתהלים, יען דברי תורה חביבין ליה, אבל על הירושלמי קשה מדוע לא הביא את הפסוק מן התורה, דברים ח,א?

ועוד מקשה הכותב בפירוש הירושלמי, למה אנחנו שמגורשים מן הארץ צריכים להודות על שהנחיל לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה? ואמר שמהפסוק שמביא ריב״ל יוצא שהתכלית אחרונה לפניו יתברך בתתו לנו את הארץ היתה כדי שנשמור את התורה והמצוות, והארץ היתה רק גורם וסיבה לתכלית האחרונה הזאת וקודמת לה. ואחרי שגם עכשיו אנחנו מחזיקים בתורה ובמצוות מחויבים אנחנו להודות לה׳ על הארץ שהנחיל לאבותינו כיון שהיתה כמעין גבול אמצעי להגיע את התכלית האחרונה. וע״י קיום התורה נזכה לשוב אל ארץ חמדה.

כי מיום שכבש יהושע את הארץ זכו לסתרי תורה ומצוותיה ורוב השנים ממשה ועד השופטים צדיקים כשמואל ודבורה, וכל שכן בשעת מלכות בית דוד ושלמה, חזקיהו, אסא, יהואש, אמציה, יהושפט, יאשיהו וצדקיהו (ובהוריות (יא,ב) אמרו שצדקיהו היה משולם במעשיו, למרות שכתוב עליו שעשה הרע בעיני ה׳ יען שעבר על שבועתו) — התורה והמצוות חקוקות ונרשמות בנפש אבותינו. והתורה לא תשכח מפי זרענו היא לנו מורשה מדור ודור וכל זה הודות ישיבתנו בארץ ישראל, וא״כ צדקו דברי הירושלמי שמביא את הפסוק מתהלים שאומר בפירוש “ויתן להם ארצות גויים בעבור ישמרו חוקיו”, ואין תורה כתורת ארץ ישראל. ועל הפסוק (ישעיה א, כא): “מלאתי משפט”, מביא רש״י בשם הפסיקתא שתפ״א בתי כנסיות וגם תפ״א בתי דינים היו בירושלים.

ובסיום דברי אצטט עוד מאמר חז״ל מענין מאד (ערכין לב,ב): “כתוב (נחמיה ח, יז): ׳ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וישבו שם, כי לא עשו מימי ישוע בן נון, ותהי השמחה גדולה מאד׳”, ומקשה הגמרא: “אפשר באו דוד ושלמה ולא עשו סוכות”? ומעיר המהרש״א מדוע לא מקשה הגמרא על כל השופטים ועל שמואל ושאול? ומתרץ יען שהיו טרודים במלחמות והיו פטורים מן הסוכה.

ומתרצת הגמרא דכוונת הפסוק היא, ש״מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם אז מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה אף ביאתם בימי עזרא עשו כן וקדשו את הארץ”, וקדושת הארץ היתה להם לתנאי קודם למעשה.

גם אמרו שם, מדוע כתיב הכא ישוע חסר? יען לא בעי רחמי ולא השתדל לבטל יצר דעבודה זרה בארץ ישראל, בשלמא משה לא בעי רחמי דלא הוי ליה זכותה דארץ ישראל, אבל יהושע דהוה לי זכותה דארץ ישראל נענש על זה, עד שבא עזרא דבעי רחמי ובטליה, וזהו הפירוש שעשו סוכות, כלומר, שביטלו העבודה זרה ואגין זכותא עלייהו כסוכה (מהרש״א).

ועכשיו זכינו בס״ד, אחרי כל גזירות ההשמדות והשואה, לשוב אל ארץ אבותינו, והפעם בלי עזרת איזה מלוכה, ואדרבה מלכות הרשעה ששלטה אז בארץ חסמה לנו את הדרך ונעלה בפנינו את שעריה (כמעשי יציאת אירופה 47 ואניה האומללה שטרומא) ובכל זאת ברחמי שמים ובנסים גלויים במלחמת הערבים והמצרים זכינו לכבוש את הארץ, חובתנו הקדושה היא להיזהר מאד בקדושת הארץ וטהרתה ע״י קיום התורה ושמירת המצות ורק התורה תהיה לנו למבצר חזק נגד שונאינו האורבים עלינו, כמו שדרשו חז״ל (פסחים פז,א) את הפסוק (שיה״ש ח, י): “אני חומה” זו תורה, “ושדי כמגדלות” אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכמאמר הכתוב (ויקרא כו, ג־ו): “אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו… וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבור בארצכם”, ובסנהדרין (צד,ב) אמרו, שמפני שמנו של חזקיהו שהדליק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ניצל מחרבו של סנחריב. מה עשה? נעץ חרב בפתח בית המדרש ואמר שכל מי שלא יבא ללמוד ולעסוק בתורה ידקר בחרב. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו איש ואשה תינוק ותינוקת שלא היו בקיאין בטומאה וטהרה, כלומר, שידעו והכירו את תפקידם הגדול שרק בלימוד התורה יכולים לטהר את הארץ מכל נגע ופגע ולשמור אותה משטן המשחית מכל דבר טמא הגורם סכנה וחורבן ושממה. וחפץ ה׳ הצליח בידו של חזקיהו עד שעליו אמרו חז״ל שם שביקש הקב״ה לעשות חזקיהו למשיח וסנחריב לגוג ומגוג ולא עשאו יען שלא אמר שירה על הנס הגדול. ומדוע באמת לא אמר שירה? יען עם ישראל היה נקרע לגזרים ולא הגיעה עדיין השעה לגאולת ישראל האמיתית וכללית.

ומה שחז״ל אמרו שאמר חזקיהו שכל מי שלא יבא ללמוד ידקר בחרב, אינה כוונתם שחס ושלום רצה חזקיהו לכפות עליהם הר כגיגית ולהרוג את כל אלה שאינם רוצים לקבל עליהם את עול התורה, ולא זו הדרך הישראלי. רק במה שנעץ חרב בבית המדרש רצה להזהירם על הסכנה הגדולה המרחפת עליהם, וכמו שאמרו חז״ל (דברים רבה ד, ב), שהספר והסייף ירדו כרוכין מן השמים, או ספר או סייף, וכל העם ראו, הבינו ושמעו לקולו.

והנה רצה ה׳ לעשות חזקיהו למשיח ולא נתקיים, ועל זה המאורע דרשו חז״ל (סנהדרין צד,א) את הפסוק “למרבה המשרה ושלום אין קץ”, שהמם של מרבה באמצע התיבה היא סתומה, לאות שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל שלא זכו לנס יותר גדול ולגאולה שלימה. ואת הפסוק (ישעיה כד, טז): “מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק ואמר רזי לי רזי לי אוי לי”, דרשו בגמרא שבת־קול אמרה זאת׳ ׳אוי לי׳ — וי לי, נסתרות שלי הן. מתי יבא משיח. והכל בשביל האחדות ואהבת אחים שהיתה חסרה בזמן ההוא בישראל ורק בכחו של בית המדרש נצח חזקיהו את סנחריב.

רואים אנחנו מהסיפור הזה כמה אמיתיים דברי הנביא זכריה ש״לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה׳ צבאות” (זכריה ד, ו).

וכח טמיר ונשק סודי של ישראל הוא התורה, וכל זמן שהם מחזיקים בה אין אומה ולשון יכולים לשלוט בהם. והקב״ה אמר לישראל נרי בידכם “כי נר מצוה ותורה אור” ונרכם בידי “נר ה׳ נשמת אדם”, כל זמן שאתם תשמרו את נרי אני אשמור את נרכם (דברים רבה ד, ד).

ועל שאול אמרו במדרש (תנחומא תצוה ח) ששאול זכה למלוכה ע״י הנרות שזקנו הדליק מביתו לבית המדרש ולכן נקרא שמו נר (דבהי״א ח, לג). ובתורת כהנים (בחוקותי פרשה ב) דרשו את הפסוק (ויקרא כו, מד): “לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם” זהו ספר תורה שהקב״ה השאיר לישראל לחזקם ולאמצם ולהיות להם לפליטה גדולה שע״י החזקת התורה בארצות גלותם יתקיימו ויתאחדו ויזכו לשוב לארצם. ועל הכתוב בפר׳ בחוקותי (ויקרא כו, לד): “אז תרצה הארץ את שבתותיה”, דרשו חז״ל (שבת לג,א) שבעוון ביטול שמיטין ויובלות גלות באה לעולם, ורש״י (בויקרא שם) מביא מן הילקוט (עי׳ ילקו״ש בחוקותי רמז תרעה) ששבעים שנה של גלות בבל היו כנגד שבעים שנות השמיטה ויובל שלא קיימו ישראל בארצם במשך תל״ו שנה והכעיסו את ה׳.

וה׳ נתן לנו את התורה דוקא במדבר עוד טרם נכנסו לארץ, בכדי שידעו שהתורה קדמה לארץ ורק היא תהיה להם לנר להאיר להם את הדרך לתנאי קודם למעשה וליסוד לכבישת הארץ, כמו שאמרה התורה (במדבר כא, יח): “ממדבר מתנה” זו התורה “וממתנה נחליאלי׳ זו ארץ ישראל.

וגם ליהושע ציוה ה׳ עוד טרם שנכנס לארץ (יהושע א, ז־ח): “רק חזק ואמץ מאד לשמור ולעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי אל תסיר ממנו ימין ושמאל למען תשכיל בכל אשר תלך, לא ימוש ספר הזה מפיך והגית בו יומם ולילה כי אז תצליח את דרכיך”. לדאבוננו הרב ישנם לנו עדיין קשיים רבים בארצנו ומודאגים אנחנו מאד מפחד שכנינו האורבים עלינו מכל צד ושופכים דם אחינו הקדושים העומדים על המשמר להגן על גבולות ארצנו, הי״ד. מצפים אנחנו לרחמי שמים, נשים בטחוננו עליו ונשמע לדברי המשורר (תהילים פא, יד־טו): “לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי”.

התורה היא חיינו, התורה היא נשמתנו. הבה נשמור אותה כבבת עינינו וביחוד בארצנו הקדושה כמו שמסיים הנביא מלאכי את נבואתו (ג, כב): “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים” ואז (שם כג): “הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”.

ומי יתן ונזכה להשעה הגדולה הזו של החזרת עטרה ליושנה ועם ישראל וארץ ישראל יקומו לתחיה ולגאולה אמיתית ולירושלים הבנויה.