פרשת בלק
זריזות
בלעם שרצה לקלל את העם בירך אותם. הוא ראה את זריזותם של בני ישראל למצוות:
הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה
לפ הבנת הפשט, מדובר בעם שמגן על מדינתו ועל אזרחיו ולא נח עד שמגיע לניצחון מוחץ. וחכמינו זכרונם לברכה ראו בו ממד נוסף, הממד של זריזות למצוות וכך מביא רש"י
"כשהן עומדים משנתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות, ללבוש טלית, לקרוא את שמע ולהניח תפילין."
זריזות זו מצאה ביטוי בסעיף הראשון של השולחן ערוך, ספר הלכתי יסודי
יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, בשיהא הוא מעורר השחר.
דברי אלה של רבי יוסף קארו מוצאים את מקורם בדברי יהודה בן תימא בפרקי אבות (ה, כ)
"הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".
רבי יהודה בן תימא מציין את העזות, שחלילה לא יימנע האדם מקיום המצוות מפני הבושה מהאחרים; הנשר מסמל את הראייה, שלא לראות דברים שאינם ראויים העלולים לעורר את היצר; כמו הצבי ירוץ האדם לקיום המצוות; וגבורת הארי היא לחזק ליבו בגבורה לעבודת ה'.
השולחן ערוך לא הביא את כל דברי המוסר האלה, וכמובן שאינו חולק עליהם. הוא הביא דווקא את חשיבות גבורת הלב כארי מפני שגבורת הלב היא המקור לכל התכונות שמנה יהודה בן תימא, וכן כלול בה שאם האדם גיבור בעבודת השם עליו להיות עז ולא להתבייש בפני בני אדם, וכן להיות זריז לקיום המצוות, ולהימנע מלראות ברע. אם כן, מסר כאן המחבר את המועט המחזיק את המרובה. והוסיף המחבר תרגום הלכתי מעשי לדברי המוסר על הגבורה, והוא הקימה בבוקר לעבודת השם. עולה מכאן מסר שתכלית החיים היא עשיית רצון בוראו, והתחלת היום תקבע את מהלך היום כולו.
הפשט והדרש משלימים זה את זה כי התכונה של גבורה המתבקשת ליוצאי מלחמה להגנת העם היא אותה תכונה הנצרכת בכל עבודות ה'.
היזק ראייה
שני שכנים שוכנים זה לצד זה, ובין בתיהם מפרידה חצר. האחד רוצה לבנות גדר סביב חלקו בחצר כדי לכבד את פרטיותו, אך השכן מתנגד בטענה שהגדר תחשיך את חלקו ותפגע ביכולתו ליהנות מהנוף, או לחלופין טוען כי הוא אינו יוצא כלל לחצר ועל כן אין כל צורך בחציצה. מה הדין במקרה זה?
על פי ההלכה לא זו בלבד שהשכן אינו יכול למנוע את הקמת הגדר, הוא אף יחויב להשתתף בעלות הקמתה באיכות המקובלת באזור מגוריהם, כמובא בשולחן ערוך:
"חצר השותפין […] יש לכל אחד מהם לכוף את חבירו לבנות הכותל באמצע, כדי שלא יראהו חבירו בשעה שמשתמש בחלקו. ואפילו עמדו כך שנים רבות בלא מחיצה, כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה. הגה: ואפילו יש מנהג בעיר שלא לעשותו, אין הולכין אחריו, וכופין לעשותו" (הלכות שותפים בקרקע קנז, א).
הלכה זו נקראת "היזק ראיה". בשונה משאר הנזקים, שבהם האדם נתבע לשלם את דמי הנזק לאחר שארע, בהיזק ראייה חייב האדם להשתתף בהוצאות מראש – כדי למנוע נזק לשכנו.
יסוד הלכה זו טמון בפסוק בפרשתנו, שבו בלעם משבח את ישראל:
"מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל" (במדבר כד, ה).
ופירש רש"י:
"על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה".
בלעם ראה את הצניעות הנוהגת בישראל, ולא היה יכול אלא לשבח את העם המיוחד שהופך כל בית וכל אוהל למשכן קטן.
היזהרו בבני עניים
בלק מלך מואב שוכר את בלעם לקלל את ישראל, אך במקום קללות יוצאות מפי בלעם ברכות בלבד. בברכתו השלישית מופיע הפסוק הבא:
יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ (במדבר כד, ז).
רש"י פירש את הפסוק על הצלחתו של עם ישראל ועל המלך שיקים מבניו – מלך שיכניע בגבורתו את אגג מלך עמלק, ומלכותו תתגדל ותתנשא מעל כולם.
ואולם חכמינו זיכרונם לברכה לא הסתפקו בפשט הדברים. הם דרשו את המילה "מַיִם" על התורה שהם מסמלים, ואת הביטוי "מִדָּלְיָו" על האנשים הדלים – עניי ישראל. וכך, על התורה שתיזל ותזרום מן הדלים הזהירו חז"ל:
היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה לישראל (נדרים פא, א).
הר"ן מבאר כי העניים מלאים בענווה, ולכן הם זוכים לכוון את לימודם לאמת.
על התוצאה המעשית של אזהרה זו נוכל ללמוד מהסיפור הבא המופיע בגמרא (בתרגום חופשי):
רב הזדמן למקום אחד, גזר תענית ולא ירד גשם. ירד לפניו שליח הציבור בתפילה, אמר "משיב הרוח" – ונשבה רוח, אמר "מוריד הגשם" – וירד גשם. אמר לו רב: מה מעשיך? אמר לו: אני מלמד תינוקות, ואני מלמד בני עניים כבני עשירים, וכל מי שאינו יכול לשלם אינני לוקח ממנו דבר. ויש לי בריכה של דגים, וכל מי שמתרשל בלימודו אני משחד אותו בהם, מרגיע אותו ומפייס אותו עד שהוא בא וקורא (תענית כד, א).
מכאן אנו למדים כי כל אדם ראוי ללמוד תורה – ואין לדרוש תמורה כספית ממי שמתקשה לשלם בעבור לימודו.
שדים
בספר חסידים מובא שאסור לאטום חלון או פתח בצורה מוחלטת:
"לא יסתום אדם חלון או פתח לגמרי שלא יזיקו השדים, כי דרכן לצאת בו, אלא ינקוב בו נקב" (ספר חסידים [מרגליות], צוואת ר' יהודה החסיד, אות כ).
טעם הדבר מפורש בגוף הספר:
"כי האתון ראתה מה שלא ראה בלעם. ולמה לא נטה המלאך לצד ימין או לשמאל או יפרח באויר, שאמר 'כי ירט הדרך לנגדי'? אלא מכאן שסכנה לסתום חלונות ופתחים לפי שמא נגזר לשדים שאין להם לעבור אלא באותו הדרך ומטריח השדים במקום אחר, לכן 'ותלחץ [את] רגל בלעם אל הקיר' – לעבור במקום הנגזר לו" (שם סימן אֶלף קמ"ו).
האמונה במציאותם של שדים יוצאת מתוך נקודת הנחה שישנם כוחות רוחניים בלתי נראים הפועלים בדרכם, ואין להפריע להם שמא יכעסו ויגרמו נזקים – כפי שהורה רבי יהודה החסיד. דברים אלו מנוגדים לגישת הרמב"ם, הרואה באמונה בשדים איסור חמור.
נראה שיש באמונה בשדים סכנה של אימוץ אמונה תפלה, המנוגדת לנאמר בפרשתנו – "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר כג, כג). עם ישראל מאמין בכוח עליון אחד ויחיד – הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. כמובן שהעולם מתנהל על פי חוקי הטבע, אך המושך בחוטים מאחורי הקלעים הוא רק האלוקים הפועל בעולם.
ואכן הראיה מסיפור בלעם והאתון נראית לכאורה הפוכה מדברי ספר חסידים, שכן נאמר במפורש שמלאך ה' הוא אשר חסם לבלעם את הדרך בשליחות ה':
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה' עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ… הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי" (במדבר כב, לב).
ודאי שאין מדובר בגחמה של שדים!
וכאן עולה השאלה מאליה: אם השדים אינם קיימים במציאות, כיצד ייתכן שהגמרא מלאה בסיפורי שדים?! מדברי הרמב"ם למדנו שחכמינו זיכרונם לברכה הורו את דבריהם בדרך משל, ואין להבין את מדרשיהם ואגדותיהם כפשוטם.
ואולי מתוך הבנה זו נוכל להאיר את הרעיון העמוק הטמון בדברי רבי יהודה החסיד:
חלון או פתח מבטאים את הקשר בין הבית והמשפחה לעולם החיצון, וסגירת הפתחים והתבצרות בדל"ת אמותיו של הבית, כבתיבת נוח סוגרת ומסוגרת, היא דרך חיים מסוכנת ובלתי ראויה. דברי רבי יהודה החסיד מדגישים עד כמה חשוב לשמור על קשר עם העולם החיצון – להיות חלק מן המתרחש בעולם, להשתתף בשמחותיו ובמצוקותיו ולפתוח את הדלת ואת הלב אל הבאים מבחוץ.
למעשה כך הוריתי לאדם ששאל אותי כיצד עליו לנהוג בסוגיה זו: הסברתי לו כי דברי ספר חסידים לא נפסקו בשולחן ערוך ואין לחשוש להם כלל; חלילה לנו מלקבל דברים אלו כפשוטם, אלא עלינו ללמוד את העולם הרעיוני הטמון בהם. ועל כן הוא רשאי לסגור את הטעון סגירה ולפתוח את הפתחים הנדרשים, ובד בבד עליו להשתדל להפוך את ביתו לבית פתוח המקבל לתוכו את הזקוקים לעידוד ולחיזוק – ולהשאיר תמיד חלון פתוח אל העולם החיצון שדרכו יוכל להתחבר לקהילה כולה.