פרשת וישלח

אין סומכין על הנס

 יעקב אבינו יוצא מבית לבן לשוב אל ארצו ואל מולדתו, ומגלה שעשו אחיו הולך לקראתו וארבע מאות איש עימו. יעקב מתכונן למפגש עם אחיו בשלוש דרכים: בדרך דיפלומטית, בתפילה ובהכנות למלחמה. יעקב איננו סומך על הבטחת ה' שיצילנו מכל רע וגם לא על צדקותו שתפעל במקומו ותזכה אותו בנס. אדרבה, הוא מתפלל ואומר "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ" (בראשית לב, יא). מיעקב אבינו למדו חכמינו זיכרונם לברכה שאין לסמוך על הנס: 

"אמר רבי ינאי לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס – שמא אין עושים לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו. אמר רבי חנין מאי קראה [=מניין לומדים זאת]? קטנתי מכל החסדים ומכל האמת" (שבת לב, א).

חכמינו הורו כי חלה חובה על כל אחד ואחד להיזהר ולהישמר – ולא לסכן את עצמו לחינם מתוך הנחה שה' יצילהו. לאור זאת מקובל בקרב אנשי חוץ לארץ שאם יהודי חש שהיחס בשכונת מגוריו הולך ונעשה עוין בחלוף הזמן – מוטב שיעבור להתגורר באזור אחר. 

חובת זו פשוטה וברורה כאשר מדובר ביחיד, אולם בארץ ישראל יש לבחון את מהותה במבט כללי יותר – ומעשה שהיה כך היה: לפני שנים רבות ביקשו ממני לפנות לאבי הרב משה זצ"ל ולבקש ממנו שיורה לבתו לעבור דירה – מאחר שהיישוב שבו היא גרה נמצא באזור מסוכן ביטחונית. שמע אבי את הבקשה וענה בשאלה: "ואם היא תעזוב, מי יישאר לגור ביישוב"?

אכן גם זאת למדנו מיעקב אבינו, שעל אף הסכנות שארבו לו בדרכו לא ויתר על תוכניתו לשוב לארץ מולדתו. הוא בחן את דרכי ההתמודדות השונות ועשה הכול כדי להגיע אל הארץ. 

ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל מאת ה' – ועם ישראל מצווה ליישב אותה ולהפריח את אדמתה גם אם הדבר כרוך בסיכונים מסוימים. מהי אפוא משמעות ההוראה שאין לסמוך על הנס? ודאי שאין הכוונה שצריך לנוס מפני כל התמודדות ולהתבצר בדל"ת אמות מבוצרות, אלא שיש לבחון את הסכנות ואת המכשולים ולהתמודד עימם בכל הדרכים האנושיות העומדות לרשותנו. 

אין לברוח מהתמודדות, ואין לשבת בחיבוק ידיים ולסמוך על ישועת ה'. עלינו לפעול עם א-ל, לחזק את ההגנה על ביטחוננו ולהתפלל לסייעתא דשמיא שתחול על מעשה ידינו.