0

פרשת כי תבוא

המצווה הנסתרת

בפרשיית הברכות בפרשתנו מופיע הפסוק הבא:

"יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ח).

לכאורה זהו פסוק שכולו ברכה, ככל הברכות המקיפות אותו. בזכות שמירת המצוות וההליכה בדרכי ה' נזכה לברכת ה' שיקימנו לו לעם קדוש. 

ואולם חכמינו זיכרונם לברכה גילו שבפסוק מסתתרת מצווה, החותמת את מצוות התורה: המצווה ללכת בדרכי ה'. 

בתחילת הלכות דעות מסביר הרמב"ם שלכל מידה בנפש יש שני קצוות, והיא יכולה להתבטא בדרכים שונות מן הקצה אל הקצה. לדוגמה: 

"יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל, ואם יכעס יכעס כעס מעט בכמה שנים. ויש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח ביותר" (הלכות דעות א, א).

הרמב"ם מונה רשימה ארוכה של תכונות על ביטוייהן המנוגדים, אך הוא מורה שלא לדבוק באף אחד מן הקצוות אלא ללכת בדרך האמצע:

"הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו […] כיצד? לא יהא בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני" (הלכה ד).

עם זאת הרמב"ם מלמד שגם בדרך האמצע יש מרחב – ובתוך המרחב אפשר לבחור את הדרך המהודרת ביותר לפעול:

"ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד, כיצד? מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון [כלומר יטה עצמו קצת לצד הענווה] ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות, ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה, ועל דרך זו שאר כל הדעות […] ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו" (הלכות ה-ו).

סיום הפסוק, "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו", הוא אפוא מצוות עשה מן התורה. והרמב"ם מוסיף:

"כך למדו בפירוש מצווה זו, מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש" (הלכה ו).

על מצווה זו שאל בעל החינוך שאלה גדולה: הלוא נאמר בתהלים "אֱ-לֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם" (תהלים ז, יב), האם ההליכה בכל דרכיו מחייבת אותנו גם להיות קנאים וזועמים?

לא ולא! עונה בעל החינוך, הזעם איננו מדרכי הא-ל. במצבים שבהם על פי משפט הצדק היה צריך להיפרע מבני האדם בשל חטאיהם נאמר בהשאלה כי הא-ל זועם, אולם חכמינו הבהירו כי הזעם נמשך רק לרגע קט ואיננו – כי מידת הרחמים גוברת על מידת הדין. וזה סיום דבריו:

"ואותו רגע קטן אשר ישלים הרוב חוטא אחד בחטאו יְדמו זכרונם לברכה לזעם הא-ל, לומר שיש באותו רגע חרון אף בעולם וחיוב עליהם, שהכל ראויים באותו רגע מכח מדת הדין לכלות, אלא שמדת הרחמים מכרעת מיד ומעמידו" (ספר החינוך, תריא).

עלינו להשתדל להידמות לא-ל וללכת בדרכיו הטובות, לדבוק במידות האמצעיות ולהיות רחמנים ולא קנאים – כשם שהוא רחום וחנון.

ייחוס 

אחת המצוות התלויות בארץ היא מצוות הביכורים. הביכורים הם הפירות הראשונים משבעת המינים שחנטו בשנה החדשה, ואותם מחויב בעל השדה להביא לבית המקדש. המצווה מופיעה פעמיים בחומש שמות, בפרשת משפטים ובפרשת כי תשא, בלשון זהה:

"רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיך" (שמות כג יט; לד, כו).

בפרשתנו, פרשת כי תבוא, מופיעה המצווה בשלישית, ולצידה מצווה נוספת המתלווה אליה – מצוות מקרא ביכורים, המצַווה את מביא הביכורים להודות לה' על הזכות הגדולה שזיכהו לחיות בארץ ישראל ולגדל את פירותיה: 

"וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' אֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. […] וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים כו, ג-ט).

כל יהודי שיש לו קרקע בארץ ישראל, והוא מגדל בה עצים משבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ, חייב לקיים את שתי המצוות הללו – הבאת הביכורים ומקרא ביכורים. אומנם בדינו של גר נחלקו חכמינו. במשנה נאמר שגר חייב גם הוא בהבאת הביכורים, אך אינו אומר את נוסח ההגדה במקרא הביכורים:

"אלו מביאין ולא קורין: הגר מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר 'אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו' […] וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר 'א-להי אבות ישראל', וכשהוא בבית הכנסת אומר 'א-להי אבותיכם' […]" (משנה ביכורים א, ד).

ואולם בתלמוד הירושלמי מובאת דעה החולקת על דין המשנה:

"תני בשם רבי יהודה: גר עצמו מביא וקורא. מה טעם? 'כי אב המון גוים נתתיך' – לשעבר היית אב לארם ועכשיו מכאן ואילך אתה אב לכל הגוים. רבי יהושע בן לוי אמר הלכה כרבי יהודה". 

לדברי הירושלמי גוי שמתגייר נעשה בנו של אברהם אבינו, ועל כן יכול הוא לומר "אשר נתת לאבותינו", וכך פסק הרמב"ם להלכה:

"הגר מביא וקורא, שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך – הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ" (הלכות ביכורים ד, ג).

כל מי שנולד יהודי הוא מבני בניו של אברהם אבינו בשושלת רבת דורות, ואילו הגר מיוחס לאברהם אבינו בייחוס ישיר. כמה גדול ומכובד ייחוסו של הגר!

כאילו עובד עבודה זרה

הגמרא מעבירה ביקורת חריפה מאוד על היושבים בחוץ לארץ: 

לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו א-לוה […] וכל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים (כתובות קי, ב).

מהיכן נובע הביטוי הקשה "כאילו עובד עבודת כוכבים"? מה מקורו ומה טעמו? 

מקור דין זה בפסוק מפרשתנו:

וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן (דברים כח, סד).

ואם נתמה – הלוא עיננו הרואות כי יהודים רבים הגרים בחוץ לארץ עובדים את ה' ונאמנים לתורתו?! על כן בא רש"י ומסביר:

לא עבודת אלהות ממש, אלא מעלים מס וגולגליות לכומרי עבודה זרה (שם).

החי בחוץ לארץ פועל בשגרת יומו למען החברה שבה הוא חי ותורם לה מכוחו ומכישרונותיו. פירושו של רש"י מלמדנו שמציאות זו נושקת לחיים של עבודה זרה.

בספר יחזקאל מובא טעם אחר, ולפיו הימצאות היהודים בחוץ לארץ מחלישה את האמונה בה' ומחללת את שמו, משום שהיא מעידה כביכול שה' אינו מקיים את הבטחתו לאבותינו הקדושים שזרעם יירש את ארץ ישראל:

בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי. וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ. וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים. וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ. וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה (יחזקאל לו, יז-כא).

ואולם עובדה זו מצמיחה גם נחמה – שכן ה' יגאלנו למען קידוש שמו גם אם טרם זכינו להיות נאמנים לו לגמרי, כפי שמודיע הנביא יחזקאל בהמשך דבריו:

לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אלקים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם ה' אלקים בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם (שם פס' כב-כד).

מכאן שכל הדר בחוץ לארץ מחזק את הגויים ואת אמונתם הכוזבת שאין ביכולתו של ה' להביא אותנו לארצנו, ובכך מחלל את שם ה'. לעומת זאת כל הדר בארץ ישראל פועל עם א-ל, ועצם מציאותו כאן היא קידוש ה' מתוך עדות חיה שנצח ישראל לא ישקר ולא יינחם. ה' הבטיח לגאול אותנו – והבטחתו מתקיימת.

בין הסגת גבול לחופש העיסוק

בפרשתנו אנו לומדים על איסור הסגת גבול – ועל קללתו של העובר עליו:

"אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן" (דברים כז, יז).

הסגת גבול היא שינוי קווי הגבול המפרידים בין שני שכנים, כך ששכן אחד מגדיל את שטחו על חשבון חברו. זהו כמובן גזל גמור, ומאחר שבדרך כלל הסגת הגבול נעשית בלילה, בחסות החשכה – כדי שהשכן לא יבחין שסימני הגבולות השתנו – הוסיפה התורה קללה המדגישה כי הקב"ה מבחין בכול.

חכמינו זיכרונם לברכה הרחיבו דין זה ל"יורד לאומנותו של חברו", ואסרו על אדם לקפח את פרנסתו של חברו:

"אמר רב הונא: האי בר מבואה דאוקי ריחיא, ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה, דינא הוא דמעכב עילויה, דא"ל: קא פסקת ליה לחיותי" (בבא בתרא כא, ב).

הסבר: מי שיש לו ריחיים במבוי יכול מן הדין למנוע מחברו להקים עסק נוסף של ריחיים בסמיכות לו בטענה שהוא פוגע בחייו – כי אכן פגיעה בפרנסתו של אדם היא כעין פגיעה בחייו.

בגמרא ובפוסקים האריכו הרבה בסוגיה זו, שכן מניעת פתיחה של עסק נוסף מונעת תחרות – והתחרות חיונית להתפתחות המסחר. בשל כך צמצמו חכמינו את הדין, כפי שעולה מהדוגמאות הבאות:

"היה שם במבוי אחד מבני מבוי אומן […] או שהיתה שם מרחץ או חנות או רחים ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו, אינו יכול למונעו ולומר לו: אתה פוסק חיי; ואפילו היה מבני מבוי אחר אינם יכולים למונעו, שהרי יש ביניהם אותה אומנות. […] אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה או מרחץ בצד מרחצו של זה, יש להם למונעו. ואם היה נותן עמהם מנת המלך אינם יכולים למונעו" (שולחן ערוך חושן משפט קנו, ה).

מכאן שאפשר למנוע אדם מלעסוק במקצוע של חברו רק אם איננו בעל אותו מקצוע, או אם הוא הגיע מעיר אחרת ואינו משלם מיסים בעיר של חברו.

נוסף על כל הדוגמאות ישנם מקרים נוספים היוצאים מן הכלל, כגון מצבים שבהם התחרות תגרום לעלייה באיכות המוצרים ולירידה במחירים, עד כי נראה שכל מתחרה יוכל למצוא "היתר" למעשיו. על כן נאמר "אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ" – כי הקב"ה יודע גם יודע אם המסיג את גבול רעהו נוהג כדין או לאו, ואם הוא מקפח את פרנסת חברו או יוצר תחרות בריאה והוגנת.

כל אדם שנכנס לשוק העבודה או פותח עסק משלו נדרש לפעול מתוך יראת שמיים טהורה כדי לקדם את עצמו ואת החברה כולה בלי לפגוע בפרנסת חברו – והפועל ביושר ובהגינות יזכה לברכה מאת ה'.