פרשת כי תשא

הנאה ממלאכת שבת

יום השבת הוא היום הקדוש ביותר לעם היהודי, ולו כמה רבדים: 

• השבת מבטאת את האמונה בא-ל בורא עולם, ולכן מי שמחלל את השבת (בידיעה ובכוונה תחילה) נמשל לעובד עבודה זרה. 
• השבת היא אות ברית בין הקב"ה לבני ישראל. בשמירת השבת עם ישראל מצהיר שהוא עמו של הא-ל. 
• היהודי שומר השבת מעיד כי ה' לא רק ברא את העולם אלא גם משגיח עליו. ברובד זה השבת היא זכר ליציאת מצרים. 
• השבת היא יום מנוחה לאדם. היא מבהירה כי האדם אינו משועבד למעסיקו – וזוהי משמעות נוספת לזכירת היציאה משעבוד מצרים.
• השבת היא יום רוחני שבו האדם מתפלל ולומד, מתעלה ומתקרב לה', ככתוב "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ" (שמות כ, ט).
• השבת היא יום של עונג. מתוך אהבתו לעמו ציוונו הקב"ה להתענג ביום זה – "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" (ישעיהו נח, יג).

כה גדולה וקדושה היא השבת, אך לצערנו ישנם יהודים שטרם זכו להכיר את גדולתה ולהתמסר לשמירתה. מהו אפוא דינה של מלאכה שנעשתה בידי יהודי בשבת?

לדוגמה, עוגה שנאפתה בשבת – האם תהא מותרת באכילה לאחר השבת? ומה דינו של חלב שנחלב בשבת – האם מותר לשתות ממנו לאחר השבת? והאם מותר לצפות בימי השבוע בחדשות שצולמו בשבת? לכאורה היינו מצפים, לאור גדולתה של השבת, שכל מלאכה שנעשתה בה תהא אסורה לעולם!

ואולם חכמינו זיכרונם לברכה למדו מפרשתנו כי אין הדבר כן. בפרשה נאמר: 

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ (שמות לא, יד).

ודרשו בגמרא (כתובות לד, א): "קֹדֶשׁ הִיא – היא קודש ואין מעשיה קודש", כלומר מדין תורה מותר לכולם ליהנות ממלאכה שנעשתה בשבת על ידי יהודי – בין לעושה המלאכה ובין לאחרים. 

עם זאת, כדי למנוע זלזול בקדושת השבת צמצמו חכמינו את ההיתר, כפי שמובא בשולחן ערוך:

המבשל בשבת או שעשה אחת משאר מלאכות במזיד – אסור לו לעולם, ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג – אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד (אורח חיים שיח, א).

יש שרצו להחמיר ולהרחיב את האיסור, ולשם כך חידשו שני דברים: 

1. שמחללי שבת נחשבים מזידים.
2. שכל מי שהמלאכה נעשתה בעבורו כמוהו כעושה המלאכה – וגם לו אסור ליהנות ממנה לעולמים. 

למעשה הרחבה זו חוטאת לאמת. חלילה לנו מלראות במחללי השבת של היום מזידים, משני טעמים:

1. על פי ההגדרות ההלכתיות "מזיד" הוא מי שמכיר את ריבונו ומתכוון למרוד בו, והגדרה זו אינה תואמת את מחללי השבת בדורותינו. 
2. בגמרא מבואר שה"אומר מותר – אנוס הוא" (מכות ט, א), כלומר שבדינים שבין אדם למקום מי שאינו רואה במעשיו כל פסול נחשב אנוס, ורוב רובם של היהודים שאינם שומרים מצוות חשים כי דרכם נכונה.

מכאן שיהודים שאינם שומרים שבת בימינו נחשבים שוגגים – ואפילו אנוסים.

נוסף על כך ודאי שאין להשוות בין עושה המלאכה לכל אדם אחר, ואפילו אם חילל אדם את השבת במזיד – ההנאה ממלאכתו אסורה לו בלבד, ואין לאסור אותה על מי שבשבילו היא נעשתה. עיקרון זה נלמד מדברי השולחן ערוך בדין ביטול איסור לכתחילה, כפי שנבאר:

דבר אסור במאכל שהתערבב במאכל מותר, כגון נתח זעיר של בשר חזיר שנפל לתוך תבשיל, אוסר את התבשיל כולו. ואולם אם כמותו של התבשיל גדולה פי 60 ומעלה מחתיכת האיסור – האיסור המועט בטל בתבשיל הרב ("בטל בשישים"), והתבשיל כולו מותר באכילה. עם זאת התורה אסרה לבטל את האיסור לכתחילה, כלומר אסור להכניס בכוונה כמות זעירה של טרפה לתבשיל. 

ומהו הדין אם עבר אדם על האיסור והכניס למרק חתיכה זעירה של בשר חזיר, בכמות הבטלה בשישים ? האם מותר לאכול מן התבשיל? השולחן ערוך פוסק שבמקרה כזה התבשיל אסור באכילה לעולמים למי שבישלו ולמי שהתבשיל הוכן בעבורו, אך אנשים אחרים יכולים לאכול ממנו, וזה לשונו:

אין מבטלין איסור לכתחילה […] עבר וביטלו, או שריבה עליו, אם בשוגג מותר, ואם במזיד אסור למבטל עצמו אם הוא שלו, וכן למי שנתבטל בשבילו […] ולשאר כל אדם מותר (יורה דעה צט, ה).

בדין זה המחבר כותב מפורשות שהאיסור תקף הן "למבטל עצמו" הן "למי שנתבטל בשבילו", ומשמע שאם היה רוצה לאסור מלאכת שבת על מי שהמלאכה נעשתה בשבילו – היה כותב זאת מפורשות גם שם.

ומה ההבדל בין חילול שבת לביטול איסור? הלוא שבת חמורה מאיסורי כשרות?! שתי תשובות לדבר:

1. בדיני כשרות האיסור הוא בגוף המאכל – ומאכל שאיננו כשר אסור תמיד, ואילו איסורי שבת מוטלים על האדם – אך המלאכות עצמן האסורות בשבת מותרות ביום חול. 
2. חכמינו ידעו בעומק חוכמתם שיבואו ימים שבהם, לדאבון הלב, חלק גדול מן העם יתרחק מן השבת – ואם ייאסר תוצר של מלאכה שנעשתה בשבת עלול עם ישראל להפוך חלילה לשני עמים.

לסיכום, מותר למעשה ליהנות לאחר השבת מתוצריה של מלאכה שנעשתה בשבת באיסור על ידי אדם שלא זכה בינתיים להכיר את כל מעלותיה של השבת.