פרשת מקץ

ערבות

ישנו כלל בהלכה הקובע שאמירה אינה יוצרת התחייבות, ולכן הסכמה בין מוכר לקונה על מכירה וקנייה של מוצר מסוים אינה מחייבת, וכל אחד מהצדדים רשאי לחזור בו מהסכמתו. כמו כן הסכמה של פועלים לעבוד אצל מעסיק מסוים – או הסכמה של המעסיק להעסיקם – אינה מחייבת עד שייעשה קניין או שייחתם חוזה רשמי על ידי שני הצדדים. הלכה זו נועדה להגן על אנשים פזיזים שעשויים להתחייב בלי שיקול דעת מספיק, וכן למנוע החלטות חפוזות מכוחם של לחצים שונים.

ואולם ישנה התחייבות היוצאת מן הכלל: ערבות. 

ערבות היא הסכם שבו אדם שלישי (הערב) מתחייב לשלם במקרה שהחייב לא יעמוד בהתחייבויותיו. לדוגמה, ראובן מפציר בשמעון להלוות כסף ללוי ומתחייב בעל פה שאם לוי לא יפרע את ההלוואה בזמן המוסכם – הוא ישלם במקומו. אם שמעון הלווה על סמך הבטחה זו את הכסף ללוי, ראובן יחויב לשלם על אף שלא עשה קניין אלא רק התחייב בעל פה. 

דין זה נלמד בפרשתנו מדברי יהודה המפציר באביו לאפשר לבנימין להתלוות אל האחים מצרימה כדי להביא מזון למשפחה:

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ. אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (בראשית מג, ח-ט).

וכך דורשת הגמרא פסוק זה:

"אמר רב הונא, מניין לערב שמשתעבד [מתוקף דיבורו], דכתיב אנכי אערבנו מידי תבקשנו" (בבא בתרא קעג, ב).

יהודה נעשה ערב לבנימין, ומכוח ערבות זו התחייב להיות עבד במקומו.

על פי לימוד זה נפסק כי אם אדם מציע את ערבותו אחרי ההלוואה אין הערבות תופסת בלי קניין, כי ההלוואה לא ניתנה בזכותו. אבל אם התחייב מראש – ובזכות ערבותו יצאה ההלוואה לפועל – אין הוא יכול לחזור בו, כמפורש בשולחן ערוך (חושן משפט קכט ,א-ב):

המלוה את חבירו ואחר שהִלוהו אמר לו אחר: אני ערב, או שתבע את הלוה בדין ואמר לו אחר: הנח ואני ערב, או שהיה חונק את חבירו בשוק ליתן לו ואמר לו: הנח ואני ערב – אין הערב חייב כלום ואפילו אמר בפני בית דין: אני ערב. 

אמר להם בשעת מתן מעות: הלוֵהו ואני ערב – נשתעבד הערב ואינו צריך קנין.

מאחר שיעקב אבינו התרצה לבקשתו של יהודה והסכים שבנימין ילך על סמך הבטחתו, יהודה אינו יכול להתכחש להתחייבותו בשום אופן – גם במחיר חירותו.

מכאן שמדינה ששולחת אנשים לגור במקומות מסוימים נעשית ערבה להם על כל המשתמע מכך. הואיל ואנשים אלו עברו לגור ביישוביהם על סמך התחייבות המדינה – היא חייבת לעזור להם בעת צרה ולעשות מאמצים אדירים כדי שיוכלו לחזור למקומות יישוביהם, שבהם השקיעו את חייהם.