פרשת שופטים
המנהיגות בהלכה
שתי מצוות משלימות זו את זו בפרשתנו:
- "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו) – המצווה למנות מלך. חכמינו דרשו מן הפסוק שיש לנהוג במלך ביראה ובכבוד.
- "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד" (דברים יז, יז) – האיסור החל על המלך להרבות לו כסף וזהב, ולימדונו חכמים שאסור למלך להוסיף דבר מעבר לצורכי ממלכתו.
וכך כתב הרמב"ם על שתי המצוות הללו:
על החובה לכבד את המלך –
"כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם, שנאמר שום תשים – שתהא אימתו עליך" (הלכות מלכים ב, א).
ועל הציווי על המלך שלא להרבות עושר יתר על צרכיו –
"ולא ירבה לו כסף וזהב להניח בגנזיו ולהתגאות בו או להתנאות בו, אלא כדי שיתן לחיילותיו ולעבדיו ולשמשיו. וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה' ולהיות שם מוכן לצרכי הצבור ולמלחמותם הרי זה מצוה להרבותו, ואין אסור אלא להרבות לעצמו בבית גנזיו, שנאמר ולא ירבה לו, ואם הרבה לוקה" (הלכות מלכים ג, ד).
נראה ששני הציוויים הללו – החובה לכבד את המלך והאיסור החל על המלך לדאוג לעושרו האישי – קשורים זה בזה, שכן היכולת לכבד את המלכות קיימת בעיקר כאשר ידוע לכול שאין המלכות דואגת לעצמה אלא לכלל הציבור.
ואכן הרמב"ם חיבר בין שתי המצוות:
"כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר ולבי חלל בקרבי. ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר לבלתי רום לבבו מאחיו. ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר שמעוני אחי ועמי, ואומר אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו'. לעולם יתנהג בענוה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבינו, והוא אומר ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם. ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק. רועה קראו הכתוב, לרעות ביעקב עמו, ודרכו של רועה מפורש בקבלה כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו'" (הלכות מלכים ב, ו).
דיני המלך הם הדינים הראויים לכל הנהגה ציבורית: הכבוד למנהיג מותנה בהבנה שהוא אכן פועל לטובת הכלל.
בל תשחית
בעשורים האחרונים הולכת וגוברת המודעות לאיכות הסביבה וליחסי הגומלין בין האדם לסביבתו. העולם כולו מודאג מההתחממות המסוכנת של כדור הארץ, מהפרת המאזן האקולוגי, מזיהום האוויר הגורם למחלות, ועוד. דאגה זו מובילה לתחילתה של "תשובה טבעית" שעליה דיבר הרב קוק, והחברה מנסה לפעול לתיקון מצב העולם. גם במדינת ישראל נחקקו חוקים להגנת הסביבה, המעודדים למשל מִחזור של חומרים, צמצום השימוש בכלים חד פעמיים ושימוש באנרגיה לא מזהמת. מהי עמדת התורה בסוגיה זו?
בפרשת שופטים מופיע ציווי האוסר על האדם לפגוע בטבע ולהשחית עצים אפילו בעת מלחמה:
"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" (דברים כ, יט).
הרמב"ם הביא הלכה זו בפסקיו:
"אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר לא תשחית את עצה. וכל הקוצץ לוקה, ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה. אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים. לא אסרה תורה אלא דרך השחתה" (הלכות מלכים ו, ח).
על פי פשט התורה האיסור מתייחס לעץ פרי, "כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל", וכך אומנם פסק הרמב"ם. אכן בעבר, כשהאוויר היה זך וצלול, הייתה משמעות להשחתת עצים רק כשהיו אלו עצי פרי. ואולם בימינו יש תפקיד חשוב לכלל העצים במלחמה בזיהום האוויר, ועל כן איסור ההשחתה חל גם על עצי סרק. החשיבות המכרעת של העצים לאדם גלומה בביטוי "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה", המלמד שחיוּת האדם קשורה בקשר עבות לעצים ולטבע.
פרשתנו מזכירה ומחדדת את אשר כבר נצטווה אדם הראשון:
"וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו).
נעשה כל מאמץ להילחם בהשחתת כדור הארץ ובפגיעה באדמה אשר ניתנה לאדם מתוך שליחות ברורה – "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".
שבט לוי ויציאה למלחמה
בפרשתנו מופיע האיסור החל על הלוויים לקבל נחלה בארץ ישראל:
לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ (דברים יח, א-ב).
בעל החינוך מבאר את טעם המצווה:
משורשי המצווה, כדי שיהיה כל עסק השבט הזה בעבודת הא-ל ברוך הוא ולא יצטרכו לעבוד את האדמה, ושאר השבטים נותנין להם חלק מכל אשר להם מבלי שייגעו הם בדבר כלל (ספר החינוך שופטים, תקד).
וכך פסק הרמב"ם להלכה:
כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים, שנאמר "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל" – חלק בביזה ונחלה בארץ. וכן הוא אומר "בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם" – בביזה. ובן לוי או כהן שנטל חלק בביזה לוקה, ואם נטל נחלה בארץ מעבירין אותה ממנו (הלכות שמיטה ויובל יג, י).
בני שבט לוי נדרשים לוותר על התאווה האנושית להרבות נכסים משום שהם התייחדו משאר השבטים לעבודת ה', ועליהם להסתפק במה שנדרש להם למילוי ייעודם:
ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה', לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". לפיכך הובדלו מדרכי העולם: לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל ה', שנאמר "ברך ה' חילו", והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר "אני חלקך ונחלתך" (שם הלכה יב).
כמו שבט לוי ישנם גם תלמידי חכמים המסתפקים במועט כדי לעבוד את ה':
ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו הא-לוהים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קודשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכוהנים ללוויים. הרי דוד עליו השלום אומר "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" (הלכה יג).
יש שניסו ללמוד מכאן שבני תורה פטורים משירות צבאי, שהרי הרמב"ם כתב "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל". ואולם טעות בידם – שכן שבט לוי איננו פטור מכלל המלחמות. רק במלחמת הכיבוש לא השתתפו בני שבט לוי הואיל ולא קיבלו נחלה כשאר אחיהם:
יראה לי שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכוהנים והלוויים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל (הלכה יא).
ואכן, הן משה רבנו שהיה לוי הן יהושע בן נון ודוד המלך ששקדו על לימוד התורה יותר מכל אדם אחר ערכו מלחמות כדי להגן על עם ישראל. זאת משום שהלוויים אינם פטורים משום מצווה ממצוות התורה אלא ממלחמת הכיבוש, ותלמידי החכמים מצווים אף הם ככל ישראל בכל מצוות התורה.
זכינו שגם בדורנו רבים הם תלמידי החכמים המשמשים דוגמה ומופת לכול ויוצאים חלוצים לפני המחנה.
האיסור לחזור למצרים
התורה מצווה את מלך ישראל שלא להרבות סוסים, ומתוך כך מזכירה את האיסור החל על כל יהודי – שלא לחזור למצרים:
"רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" (דברים יז, טז). איסור זה נפסק להלכה:
"בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, לא תוסיף עוד לראותה, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ואלכסנדריאה בכלל האיסור" (רמב"ם הלכות מלכים ה, ז).
אך לא רק למצרים אסור ליהודי לצאת אלא לכל מקום מחוץ לארץ ישראל, כפי שהוסיף הרמב"ם בהמשך אותו הפרק:
"אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם, ויחזור לארץ" (שם הלכה ט).
מה ההבדל בין שני האיסורים?
האיסור לצאת מן הארץ נובע ממצוות יישוב הארץ – הדורשת מעם ישראל לגור בארצו ולא להתיישב בארצות זרות. לעומת זאת האיסור לחזור למצרים הוא איסור בפני עצמו, כדברי בעל החינוך:
"משרשי המצוה, לפי שאנשי מצרים רעים וחטאים והא־ל ברוך הוא הוציאנו משם וגאלנו בחסדיו מידם לזכותנו ללכת בדרכי האמת, ורצה בטובו הגדול עלינו לבלתי נשוב עוד להטמא בתוכם כדי שלא נלמוד כפירותיהם ולא נלך בדרכיהם המגונים אצל תורתנו השלמה" (ספר החינוך מצווה תק).
מכאן אנו למדים שאף שהלכתית האיסור מתייחס לארץ מצרים, יש בו הוראה לדורות שלא לשוב לתרבויות זרות. יצאנו ממצרים וקיבלנו את התורה – ואין לחזור אחורה לתקופות שלפני מתן תורה.
וישנו רעיון חשוב נוסף הטמון במצווה זו:
המצווה נאמרה אגב האיסור החל על המלך לחזור למצרים לצורך הגדלת צי הסוסים המלכותי. כנראה שבעת העתיקה הייתה ארץ מצרים יצואנית מובילה של סוסים, והסוס בזמנם שימש כלי תחבורה נחשב, כרכבי היוקרה של ימינו. התורה דורשת ממלך ישראל לנהוג בצניעות – ולא להשתמש בשלטון לחיי ראווה והוספת עושר.
ממצווה זו המיוחדת למלך נלמד כולנו להיות צנועים. כמובן, מותר לחיות בנוחות ובכבוד, אבל הכול צריך להיות במידה. אין להפוך את החיים לרדיפה אחרי מותרות, אלא לחיות חיים שיש בהם מידת מה של צניעות. זוהי המסילה המעלה את האדם על המסלול של חיי האושר.