פרשת שלח לך
אמונה ושכל
הרמב"ם, רבי משה בן מיימון, הוא עמוד האמונה. בספריו, הן בספר המדע הן בהקדמות לפירוש המשנה והן במורה נבוכים, עסק הרמב"ם ביסודות היהדות ונגע בכל השאלות המהותיות: אמונה בא-לוהים, תורה מן השמיים וכוח הנבואה.
והינה בהלכות עבודת כוכבים (ב, ג) כתב הרמב"ם כי יש להתרחק מכל סוג של חקירות מעין אלו, בהתבססו על דברי הפסוק "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו, לט). ואלה דבריו:
ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונימשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריה, ואם יימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו. כיצד? פעמים יתור אחר עבודת כוכבים, ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה. ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריה, ונמצא יוצא לידי מינות. ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". כלומר, לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים: אחרי לבבכם זו מינות, ואחרי עיניכם זו זנות. ולאו זה, אף על פי שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות.
כיצד מתיישבים הדברים יחדיו?
כמובן שישנה חובה להפנים את יסודות האמונה ולדעת להסבירם בהסברים משכנעים, כפי שעשה הרמב"ם בספריו, אולם אסור להשקיע את כל הכוחות בחקירות אלו ולהופכן לעיסוק המרכזי בחיים. "וְלֹא תָתֻרוּ", ציוותה התורה, אל תעסקו בחיפוש מתמיד אחר הוכחות וראיות, השאירו מקום גם לאמונה.
ודאי שכשאדם שואל שאלות הטורדות את נפשו יש להתייחס ברצינות לשאלותיו ולענות לו באהבה ובסבלנות, אך נקודת המבחן היא מהם שורשי השאלה, מהו המניע הבסיסי המוביל את האדם לחיפוש. האם החיפוש נובע ממרחק או מקרבה? האם אהבת ה' המפעמת בקרבנו היא המניעה אותנו לחקור ולהבין – או שמא אנו ניצבים מבחוץ ומנסים לחקור באמצעים שכליים מהי הדת האמיתית והמשכנעת ביותר?
דברי הרמב"ם מבהירים שאי אפשר לבסס את האמונה רק על השכל. החיבור לתורה הוא חיבור עמוק ושורשי, וחלק עצום ממנו מבוסס על מסורת אבות ועל האהבה הטבעית של היהודי לה' ולתורתו.
אבחנה זו מסייעת בהבנת חטאם של המרגלים המתואר בפרשתנו, פרשת שלח לך. תפקידם של המרגלים היה לאסוף מידע שיסייע בתכנון איך לכבוש את הארץ שהובטחה מאת ה', אולם הם נטלו לעצמם את תפקיד המחליטים האם אפשר לכבוש את הארץ.
ואף שהאמונה אינה יכולה להתבסס רק על חקירה שכלית, יש בהחלט מצווה לחזק את האמונה בעזרת הסברים הגיוניים הנותנים מענה לאדם השכלי.
מצווה וקדושה
התורה מצווה אותנו לקשור ציציות בכל בגד שאנו לובשים שיש בו ארבע כנפות, כלומר ארבע פינות. הציציות עשויות משני סוגים של חוטים:
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת" (במדבר טו, לח).
"צִיצִת הַכָּנָף" היא מארג של חוטים הנקראים "חוטי לבן" – העשויים מהבד של הבגד שעליו הם קשורים, ולפי חלק מהשיטות צריכים להיות גם בצבע של הבגד. חוטי הלבן היו עשויים בדרך כלל מפשתן, כי בעבר היו לובשים בגדי פשתן.
"פְּתִיל תְּכֵלֶת" הוא חוט צמר הצבוע בצבע תכלת, צבע שדומה לים ולרקיע המזכירים את כיסא הכבוד.
החוט הלבן וחוט התכלת שונים זה מזה בדרגתם – האחד בדרגה של מצווה, השני בדרגת קדושה:
חוטי הלבן הופכים את הבגד הפשוט לבגד של מצווה המצוי על הגוף במשך כל היום. חוטים אלו, העשויים מהחומר של הבגד הנלבש, מלמדים שאנו יכולים להעניק ממד של מצווה לבגדינו ולחפצינו. התכלת מוסיפה למצווה את ממד הקדושה – התובעת מן האדם להתעלות ברוחניות.
שני הממדים נצרכים בעבודת ה'. ראשית עלינו לדאוג שפעולותינו היומיומיות תהיינה מושפעות מהתורה וממצוותיה, ועל גבי בסיס זה עלינו לשאוף להתעלות מעט, להיות מסוגלים להתנתק במידת מה מהעולם החומרי ולפגוש עולם של קדושה.
היום, כשאין לנו זיהוי מוחלט של צבע התכלת, אנו מקיימים את המצווה מן התורה בחוטים הלבנים, וכבר אמרו חכמים שאפשר לקיים את המצווה גם בלי התכלת:
"התכלת אינה מעכבת את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת" (מנחות לח, א).
בהעדרה של התכלת נהוג היום לעשות את הציציות הלבנות מחוטי צמר. ציציות הצמר מזכירות את חוט התכלת שהיה עשוי צמר, ואולי יש בתזכורת זו רמז למידת הקדושה שאנו שואפים אליה.
יהי רצון שנזכה לקיים את הייעוד הכפול של מצוות ציצית:
"לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵא-לֹהֵיכֶם" (במדבר טו, מ).
מכוחה של מצוות ציצית נשתדל להפוך את כל פעילויותינו לפעילויות של מצווה – ונוסיף עליהן תבלין של קדושה.
העדה הטובה הזאת
על פי ההלכה אין אומרים דבר שבקדושה בפחות מעשרה גברים:
אומרים קדיש. ואין אומרים אותו בפחות מי' זכרים בני חורין גדולים שהביאו ב' שערות, והוא הדין לקדושה וברכו שאין נאמרין בפחות מעשרה (שולחן ערוך אורח חיים נה, א).
מקורו של דין זה נלמד בגמרא במסכת מגילה:
מנא הני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא "ונקדשתי בתוך בני ישראל" – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? דתני רבי חייא: אתיא תוך תוך, כתיב הכא "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכתיב התם "הבדלו מתוך העדה", ואתיא עדה עדה, דכתיב התם "עד מתי לעדה הרעה הזאת", מה להלן עשרה – אף כאן עשרה (מגילה כג, ב)
ביאור הדברים: בפרשת אמור נאמר "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב). מכאן שהקדושה חלה בתוך ציבור. ומהו ציבור? דרך לימודים שונים הגיעו חכמינו לפסוק בפרשתנו:
עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי (במדבר יד, כז),
המונח "עֵדָה" אינו מתייחס ליחידים אלא לציבור, וה"עֵדָה הָרָעָה" של המרגלים מנתה עשרה גברים שדיברו לשון הרע על ארץ ישראל. מכאן שדין של ציבור חל כשיש עשרה גברים – וזהו הציבור הנדרש לכל דבר שבקדושה.
לימוד זה נושא עימו הוראה חשובה הנובעת מזהות האנשים שיצרו את העדה: המרגלים היו רשעים – ואף על פי כן הם נחשבים חלק בלתי נפרד מעם ישראל. מכאן שאפשר לקיים מניין עם אנשים שאינם מקיימים מצוות, שהם בוודאי טובים מאותם המרגלים שרצו למנוע מעמם להגיע לארצם. וכך פסק להלכה הרב משה פיינשטיין בתשובה לשאלה אם מותר בשעת הדחק לצרף מחללי שבת למניין:
[…] בעית ר' ירמיה בתשעה ישראל ונכרי אחד שאינו מחויב אלא בכולהו ישראל, דאתיא תוך תוך ממרגלים שהיו כולהו ישראל כדפרש"י, והתם הא היו כופרין בפרהסיא שגריעי ממחללי שבתות, עיין בערכין דף ט"ו. אלמא שלזה עדיפי מומרים מנכרים, אם כן בהכרח שגם לענין לומר דברים שבקדושה מצטרפי (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן כג).
פירוש: ישנן עבירות מסוימות שעליהן חייב האדם למסור את נפשו אם נוכחים במקום עשרה יהודים, אך הגמרא קובעת שאם יש רק תשעה יהודים וגוי אחד אינו חייב למסור את נפשו. דין זה נלמד מהמרגלים – שאף שהיו גרועים ממחללי שבת בפרהסיה נקראו עדה, ומכאן שגם לצירוף למניין הם נחשבים ישראל.
הלכה זו מלמדת אותנו מהו המבט הנכון שבו יש להביט על יהודים שאינם שומרי מצוות – מבט הרואה בהם יהודים לכל דבר ועניין, כולל הצטרפות למניין. פסיקה זו משמעותית מאוד במהלך השירות הצבאי, שבו משרתים יחדיו חיילים דתיים ושאינם דתיים. יתרה מזו, ודאי שכל החיילים, גם אלו שאינם שומרים את כל המצוות, הם צדיקים גדולים בזכות מסירתם לעם ישראל.
חלה – מצווה התלויה בארץ ובעם
כאשר מכינים עיסה לאפייה בכמות של 1.600 קילו ומעלה חייבים להפריש ממנה חלה. בזמן שבית המקדש היה קיים הייתה החלה ניתנת לכוהן – לאכילתה בטהרה. וכך נצטווינו בפרשתנו:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'" (במדבר טו, יז-יט).
זוהי מצווה התלויה בארץ ממש, כפי שמודגש בפסוק "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ"; "בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ", אולם בניגוד לשאר המצוות התלויות בארץ תיקנו חכמים שיש לקיימה גם בחוץ לארץ:
"מפרישין חלה בחוצה לארץ מדברי סופרים, כדי שלא תשכח תורת חלה מישראל" (שולחן ערוך יורה דעה שכג, ג).
חומרה זו קיימת גם בזמן הזה, שבו חיוב הפרשת החלה גם בארץ הוא מדברי חכמים, כמבואר:
"אין חייבים בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר 'והיה באכלכם מלחם הארץ' (במדבר טו, יט), ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר 'בבואכם' (במדבר טו, יח) – ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם. לפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בארץ ישראל, אינה אלא מדבריהם" (שם שכג, ב).
מכאן אנו למדים שחיוב חלה מן התורה, בדומה לרוב המצוות התלויות בארץ, תלוי הן בארץ ישראל הן בעם ישראל. בארץ ישראל – כי מן התורה אין מקיימים את המצווה בחוץ לארץ; ובעם ישראל – כי מן התורה המצווה נוהגת רק כאשר כל העם נמצא על אדמתו.
מציאות עם ישראל בארץ ישראל היא אפוא המעוררת את קדושת הארץ – וכשעם ישראל נעדר מן הארץ נותרת הקדושה חבויה. הפרשת החלה בחוץ לארץ מדברי חכמים מעידה על הקדושה הטמונה בעם ישראל, קדושה שתתגלה ותופיע בשלמותה כשיגיע העם לארצו.
ומדוע לא ציוו חכמים על קיומן בחוץ לארץ של שאר המצוות התלויות בארץ, כתרומות ומעשרות? משום שיש הבדל מהותי בין המצוות: מצוות הפרשת חלה מתקיימת במטבח, בתוככי הבית היהודי, ואילו חיובן של שאר המצוות חל על גידולי השדה. הפרשת החלה גם בנכר מבהירה ומאירה:
קדושת הארץ קיימת רק בארץ ישראל, אך קדושת עם ישראל קיימת בכל מקום – ומתעצמת בחיבור בין העם לארצו, כשכל ישראל מצויים על אדמתם!