פרשת לך לך

יישוב ארץ ישראל – מצווה קיומית 

יהודי מבוגר התהלך ברחובות פריז בדרכו לבית הכנסת, ולפתע הגיח מולו אדם רעול פנים, היכה אותו בפניו בחוזקה וזעק לעברו: 'יהודי מלוכלך, לך מכאן וחזור לבית שלך!'

כששבה אליו רוחו נשא היהודי את ידיו השמימה ואמר: 'אברהם אבינו זכה לשמוע מפי ה' יתברך בכבודו ובעצמו את הציווי לעלות לארץ ישראל, ככתוב "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א) – ואני, שלא זכיתי, שומע את האמת מאנטישמי שונא ישראל!'

אכן יש מצווה לעלות לארץ, אולם הרב משה פינשטיין^[1] זצ"ל טען שאין זו מצווה חיובית אלא מצווה קיומית. מה ההבדל? מצווה חיובית היא מצווה שאדם חייב לקיים מיוזמתו, כגון להניח תפילין פעם ביום ולאכול מצה בליל הסדר. לעומת זאת מצווה קיומית לא חייבים לקיים, אך כשמקיימים אותה זוכים במצווה. לדוגמה, אין חובה ללמוד תורה במשך כל היום כולו, אך העושה זאת מקיים מצווה. גם האוכל בסוכה בימי חול המועד סוכות מקיים מצווה, אך אם הוא מוותר על ארוחה בחלק מן הימים אין עבירה בידו.

כך לדברי הרב משה פיינשטיין מי שגר בארץ ישראל מקיים מצווה, אבל מי שגר מחוצה לה איננו חוטא. לפיכך אף שחייבים להדר אחר המצוות, אם יש מניעות חשובות אפשר להימנע מקיום מצווה זו.

דברי הרב משה פיינשטיין נסמכים על תפיסת הרמב"ן והרמב"ם, אשר ראו שניהם במצוות יישוב הארץ מצווה של הכלל: עם ישראל בכללותו מחויב בכיבוש הארץ וביישובה, אך ברמת הפרט יש מקום לשיקולים שונים לפי הנסיבות. אשר על כן, מי שצריך למשל להשלים את לימודיו בארץ אחרת רשאי לרדת מן הארץ לתקופת הלימודים ולחזור אליה כשיסיימם – ואין הוא עובר על מצוות התורה בכל רגע ורגע מתקופת שהותו שם.

אומנם, אף שמצוות יישוב הארץ מוטלת על הכלל – יש לזכור כי הכלל מורכב ממכלול של יחידים. אם כן, האחריות לקיומה של המצווה מוטלת על כל יחיד ויחיד המרכיב את הכלל, שכן אם יפטרו היחידים את עצמם מלעלות לא תוכל המצווה להתקיים. על סמך הכרה זו נעיין בדברי הרמב"ם:

"אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם [לתבוע ממנו תשלום], ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין. במה דברים אמורים? כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר, אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס, יצא לכל מקום שימצא בו ריוח. ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות, שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו, ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כליה למקום" (הלכות מלכים ה, ט).

דברי הרמב"ם קשים להבנה. מצד אחד הוא כותב שבשעת קושי כלכלי מותר לאדם לצאת לכל מקום שיוכל להשתכר בו לפרנסתו, אך בד בבד הוא מוסיף שאין זו מידת חסידות – ואף רומז כי העושה כן מתחייב כליה לפני המקום! הא כיצד?

יישוב דברי הרמב"ם טמון בהבנה שאומנם מותר לאדם לצאת בנסיבות מסוימות, שהרי מדובר במצווה קיומית, אך הואיל והמצווה כרוכה בקשר עם האומה, וכל יחיד הוא חלק בלתי נפרד ממנה – היוצא מן הארץ כמוהו כאבר שניתק ממקורו, והריהו מעמיד בסכנה את עצמו ואת הגוף כולו.

על כן נכון לומר שמצוות יישוב הארץ היא מצווה קיומית – דהיינו מצווה שקיומנו תלוי בה.

[1]. אבן העזר א סימן קב.