סימן תרע"ה

שהדלקה עושה מצוה ולא הנחה, ובו ג' סעיפים.

נחלקו חכמינו בגמרא (שבת כב, ב) אם מצוות נר חנוכה היא הנחת הנרות הדלוקות, או עצם הדלקתם. בסימן זה נלמד שעיקר המצוה היא ההדלקה, ויש לכך השלכות הלכתיות, בהם ידון סימן זה.

סעיף א

^אהַדְלָקָה עוֹשָׂה מצוה, ולא הַנָחָה, שאם היתה מונחת במקומה שלא לשם מצות חנוכה (א), מדליקה שם ואין צריך לַהֲסִירָהּ וּלְהַנִּיחָהּ לְשֵׁם מצות חנוכה (ב). ^בלפיכך עֲשָׁשִׁית (ג) שהיתה דולקת כל היום, שהדליקה מערב שבת למצות חנוכה, למוצאי שבת מְכַבָּהּ וּמַדְלִיקָהּ לשם מצוה (ד); ומכל מקום צריך שידליקנה במקום הנחתה, ^גשאם הדליקה בפנים והוציאה לחוץ, לא יָצָא (ה), שהרואה אומר: לצורכו הוא מדליקה (ו); ^דוכן אם מדליקה ואוחזה בידו, במקומה, לא יצא, שהרואה אומר: לְצָרְכּוֹ הוּא אוֹחֲזָהּ (ז).

^אמסקנת הגמרא שבת כג, א. ^במימרא דרבי יהושע בן לוי שם. ^גמימרא דרבא שם. ^דגם זה מימרא דרבא שם.

(א) שלא לשם מצות חנוכה – כגון, נרות שכבר דולקות, לצרכי תאורה.

(ב) לְשֵׁם מצות חנוכה – זו קולא, שאין צורך בהנחת הנרות לשם מצוה. וזו גם חומרא, כי לא די בהגבהת הנרות והנחתם לשם מצוה.

(ג) עֲשָׁשִׁית – כלי גדול ובו שמן בכמות רבה, שיכולה לדלוק במשך יומיים, ללא תוספת שמן.

(ד) מְכַבָּהּ וּמַדְלִיקָהּ לשם מצוה – כי יש חובה להדליק מידי יום. ולמרות שהעששית דולקת, אין בכך קיום החובה.

(ה) לא יצא – אף על פי שהמדליק ומשאיר בפנים, מקיים חובתו. המוציאה חוצה, לא קיים את חובתו.

(ו) לצורכו הוא מדליקה – הסיבה שלא יצא אינה משום שמעיקר הדין צריך להדליק נרות במקום הנחתם, אלא מפאת גזירה. כי הרואים אדם מוציא נרות, סבורים שזקוק להם כתאורה. אמנם כיום, לא שייכת גזירה כזו, כי אף אחד לא יחשוב שאדם מדליק נרות כדי לראות. ובכל זאת, לא השתנה הדין, וצריך להדליק רק במקום הנחתם.

(ז) לְצָרְכּוֹ הוּא אוֹחֲזָהּ – עד ימינו, ניתן לראות בלילה אנשים, ובידם אמצעי תאורה כלשהו, כגון פנס. בזמנם היה זה ממש נפוץ, להחזיק אמצעי תאורה, כדי לראות היכן צועדים, ואין זה נראה כנרות חנוכה.

סעיף ב

^היש מי שאומר דְּכֵיוָן דְּהַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה צריך שיתן שמן בנר, כְּדֵי שִׁעוּר, קודם הדלקה (ח), אבל אם בירך והדליק ואחר כך הוסיף שמן עד כְּדֵי שִׁעוּר, לא יצא ידי חובתו (ט).

^ההרא"ש.  

(ח) קודם הדלקה – הואיל וקיום המצווה מתבצע בהדלקה, צריכה זו שתהא ראויה לדלוק למשך חצי שעה לפחות, שזהו השיעור הנדרש על פי הלכה. דין זה מחייב גם שלא להדליק במקום בו מנשבת רוח מצויה, שתכבה את הנרות.

(ט) לא יצא ידי חובתו – למעשה, הלכה כדעה זו, אותה הביא המחבר ללא חולק[1], וצריך לחזור ולהדליק, אבל לא יברך[2].

סעיף ג

^ואשה מַדְלֶקֶת נר חנוכה, שאף היא חייבת בה (י); ^זאבל אם הדליקה חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן (יא), לא עשה כלום, ואף על פי שהניחה גדול (יב); ^חויש מי שאומר בְּקָטָן שהגיע לחינוך, מותר (יג). הגה: וּלְדִידָן דְּכָל אחד מבני הבית מדליק בפני עצמו, קטן שהגיע לחינוך צריך להדליק גם כן.

^ומימרא דרבי יהושע בן לוי שם, דאף הם היו באותו נס, ופירש רש"י שגזרו היוונים על כל הבתולות הנישאות שייבעלו להגמון תחילה, ועל ידי האשה נעשה הנס. ^זמסקנת הגמרא שם. ^חהר"ן בשם בעל העיטור.

(י) שאף היא חייבת בה – אף שזו מצוה התלויה בזמן, והכלל הוא שנשים פטורות, מחיוב כזה. כאן חייבות, בשל היותן חלק מגזירות היוונים, ובשל היותן פעילות במרד. ואם אשה מדליקה, יכולים בני הבית לצאת ידי חובה.

יכול המדליק להוציא ידי חובה את כל בני הבית, למרות אי נוכחותם בהדלקה. כי עיקר המצוה היא נר לכל משפחה[3].

(יא) חרש שוטה וקטן – הפטורים מכל המצוות.

עיוור יכול להדליק, כי אין המצוה בראיה, אלא בהדלקה, ויכול אף לברך ולהוציא אחרים ידי חובתם[4].

(יב) ואף על פי שהניחה גדול – מאחר והמצוה היא כאמור, ההדלקה עצמה.

(יג) מותר – ובהדלקתו יוצאים כל בני הבית ידי חובה. כי מאחר וחייבו חכמים את הקטנים, בני החינוך, בהדלקה, נראה שגדר חיובם שווה לשאר בני המשפחה. אמנם המחמירים סבורים כי למרות היותם חייבים משום מצוות חינוך, אין זו חובה עליהם, אלא על הוריהם. לכן אינם יכולים להדליק עבור המשפחה. למעשה, חוששים לדעה זו, ואין לתת לקטן להדליק עבור כולם.

[1] דבר מצוי הוא שהמחבר מביא הלכה בשם יש מי שאומר, לא משום שחולקים עליו, אלא כיון שראה דין מסוים במחבר יחיד. אמנם אין זה כלל, כי ביטוי זה נכתב גם כשיש חולקים.

[2] הסיבה שלא יברך זה החוזר ומדליק, משום הדעה המובאת בגמרא (שבת כא, ב), שאין חובה על הנר לדלוק במשך חצי שעה, כי לא נאמר דין חצי שעה אלא לחייב הדלקה במהלך חצי שעה זו, שאחר חשיכה. על כן לכתחילה, צריך לחזור ולהדליק. אבל יש להימנע מברכה, כי אין לברך מספק (משבצות זהב ס"ג, מובא להלכה במ"ב ובכף החיים).

[3] יש אומרים כי אדם שלא נכח בהדלקת הנרות, לא יצא ידי חובה. אבל השולחן ערוך סבור כי גם בהעדרם, יוצאים בני הבית ידי חובה. כמו שנראה (להלן סימן תרעז) שאכסנאי אשר מדליקים עליו בביתו, יוצא ידי חובה.

ובדין אכסנאי השוהה חוץ לביתו, יש שכתבו כי יכול לכוון שלא לצאת ידי חובה בהדלקת אשתו. אמנם להלכה נראה לא כן, מאחר והחובה היא על המשפחה, ולא על כל אחד בנפרד (יביע אומר חלק ה, אורח חיים סימן יז ס"ק ד). עם זאת, האשכנזים יכולים להדליק ולברך, כי מקיימים את הידור המצוה. ואם לא הדליקו במקום שהותם, עדיין יצאו ידי חובה בהדלקת האשה.

יש מי שכתב, שאשה לא תברך, כבכל מצות עשה שהזמן גרמא. אבל מדברי המחבר לא נראה כן, כי הוא כתב שנשים חייבות בהדלקת נר חנוכה. נמצא כי זו תקנת חכמים, שהנשים תדלקנה, אף שהיא מצוה דרבנן התלויה בזמן.

[4] שו"ת מהרש"ל (סימן עז), הביאו להלכה מ"א (ס"ק ט). אמנם רבו החולקים על כך, והחושש לדבריהם, יתן לאשתו להדליק. עיין מ"ב (ס"ק ט). ובכל זאת, יש לו למברך על מי לסמוך, כי כך סתם הרב עובדיה יוסף, והביאו בנו בילקוט יוסף תרעה ס"ק יב.

שהדלקה עושה מצוה ולא הנחה (תרעה)

א. אין צורך להניח את החנוכייה במקומה לשם מצוה, אבל הדלקתה צריכה שתהא לשם מצוה [א].

ב. כמות השמן שבתוך הנר, צריכה להיות בעת ההדלקה, מספיק לדלוק לא פחות מחצי שעה [ב].

ג. אין להוציא חנוכייה דלוקה, אל החוץ [א].

ד. אין להדליק את החנוכייה, כשאוחזה בידו [א].

ה. אשה המדליקה נרות חנוכה, מוציאה ידי חובה [ג].

ו. לא ניתן לצאת ידי חובה בהדלקת חרש, שוטה, או קטן [ג].

ז. אשכנזים נוהגים שגם ילדים פחות מבר מצוה, מדליקים ומברכים [ג].