סימן תרפ"ג

כל שמונת ימי חנוכה גומרים את ההלל, ובו סעיף אחד.

חובת אמירת ההלל מובאת בגמרא (פסחים קיז, א), שם אמרו כי הנביאים תיקנו להם לישראל, שכל פעם שתבוא עליהם צרה וייגאלו ממנה, יאמרו הלל[1]. ואכן זהו אחד מיסודות היהדות, להכיר בטובת הקב"ה, ולהודות על ההצלה, ומכאן המקור לאמירת הלל בחנוכה.

סעיף א

^אכל שמונת ימי חנוכה גומרין את ההלל (א). הגה: וכל שמונת ימי חנוכה אין אומרים תחנון (ב) וצו"ץ (ג) וְלַמְנַצֵּחַ  (ד) וְצִדּוּק הַדִּין (ה) גם בערב חנוכה במנחה (ו), ועיין לעיל סימן קל"א (ז) (מהרי"ל ומנהגים).

^אמימרא דרבי יוחנן משום רבי יהוצדק ערכין י, א והטעם מפני שהנס נתחדש בכל יום, ועוד שכל יום נשיא שלו חלוק משל חבירו וכל אחד צריך לגמור הלל על קרבנותיו. שיבולי הלקט.    

(א) גומרין את ההלל – כלומר אומרים את ההלל בשלמותו, ולא כמו בפסח, שההלל כולו נאמר רק ביומו הראשון, ומשום שבחנוכה התחדש הנס כל יום[2]. באמירת ההלל מקיימים מצוה דרבנן, התלויה בזמן. על כן פטורות הנשים מאמירתו, אלא שאם תאמר אשה את ההלל, זכות היא לה. נשות אשכנז יכולות לברך, ונשות הספרדים, אף אם תאמרנה הלל, כבר התקבל המנהג שאינן מברכות על מצוות שהזמן גרמא[3].

(ב) אין אומרים תחנון – כמו בכל ימי שמחה.

(ג) וצו"ץ – שלושה פסוקים הנאמרים במנחה של שבת, להצדקת דינו של ה'. אין הפסוקים נאמרים בימים שלולא שבת, לא היתה בהם אמירת תחנון.

(ד) ולמנצח – כי נאמר בו "יענך ה' ביום צרה", וחנוכה אינו יום צרה.

(ה) וְצִדּוּק הַדִּין – בעת ליווי נפטר אל קברו, אין אומרים צידוק הדין, כי אלו ימי שמחה.

(ו) גם בערב חנוכה במנחה – כי השמחה מתחילה כבר ממנחה של ערב החג.

(ז) ועיין לעיל סי' קל"א – שם נתבארו כל דיני הימים שאין אומרים בהם תחנון.

[1] בלשון הגמרא "נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן", וראה פירש"י שם שכתב וז"ל כלומר שאם ח"ו תהא צרה עליהן ויוושעו ממנה, אומר אותה על גאולתה, כגון חנוכה.

[2] על כן מוסיפים נר, מידי יום.

[3] יביע אומר (ח"ו אורח חיים סימן מה, ומנחת שלמה תנינא סימן נח). יש חולקים וסוברים שכמו שנשים חייבות בנר חנוכה, כך הן חייבות באמירת ההלל. אמנם כבר הובהר שאין זו חובה, ובכל זאת שברור, שהאומרת הלל מקיימת מצוה.

כל שמונת ימי חנוכה גומרים את ההלל (תרפג)

א. כל שמונת ימי חנוכה, אומרים הלל שלם, בברכה [א].

ב. אין אומרים תחנון בכל ימי החנוכה, ובמנחה של ערב חנוכה [א].

ג. אין אומרים צדקתך, למנצח, וצידוק הדין – בחנוכה [א].

ד. גם נשים האומרות הלל, מברכות על האמירה. אצל הספרדים המנהג הנפוץ הוא, שלא לברך (א).