הלכות פורים - דיני ברכות המגילה

סעיף א

^אהקורא את המגילה מברך לפניה שלש ברכות: על מקרא מגילה (א), ושעשה נסים (ב), ושהחיינו (ג); ^בוביום אינו חוזר ומברך שהחיינו (ד). הגה: ויש אומרים דְּאַף ביום מברך: שהחיינו (ה) (טור בשם ר"ת והרא"ש והמגיד), וכן נוהגין בכל מדינות אלו (ו); ואחד יכול לברך ושני קורא (הגהות אשירי פ"ג); ^גולאחריה נוהגין לברך (ז): הָרַב אֶת רִיבֵנוּ וכו'. ^דאם לא בירך לא לפניה ולא לאחריה, יצא (ח). הגה: ונהגו לומר בלילה: אֲשֶׁר הֵנִיא (ט), אבל לא ביום (כל בו וב"י בשם א"ח), ואין לברך אחריה אלא בצבור (י).

^אמהא דרב ששת מגילה כא, ב. ^בטור בשם רמב"ם. ^גמשנה (שם, א) וגמרא שם. ^דטור בשם תוספתא.

(א) על מקרא מגילה – זו ברכת המצוה, הנאמרת כהבהרה, שזו קריאה של מצווה.

(ב) ושעשה נסים – זו ברכת השבח, בה מודים לבורא, על הפלאות שחולל עבורנו.

(ג) ושהחיינו – בה מודים לה' על החיים שהוענקו לנו, ועל יכולתנו לקיים את המצווה. מברכים אותה על מצוות הבאות אחת לשנה, שהופעתם פעם נוספת במעגל החיים, משמחת כל לבב. אם שכח לברך בעת הקריאה, לא יברך עוד[1].

האבל, אחר השבעה, יכול להיות שליח ציבור בקריאת המגילה, ורשאי אף לברך שהחיינו[2].

(ד) אינו חוזר ומברך שהחיינו – כי אין לברך פעמיים, על אותו אירוע.

(ה) דְּאַף ביום מברך שהחיינו – כי זמנה העיקרי של קריאת המגילה הוא ביום, כמובא בגמרא. והקריאה בלילה, אף שהיא חובה, אינה העיקרית.

בברכה זו שהאשכנזים מברכים, מכוונים גם על מצוות היום: סעודה, משלוח מנות, ומתנות לאביונים. ולדעת המחבר, עיקר מצוות הקריאה היא ביום כאמור, אבל הואיל וברכו שהחיינו בלילה, אין לברכה שוב. ושאר המצוות נפטרו בברכה זו, שנאמרה בליל פורים.

ספרדי השומע ברכת שהחיינו בקריאת היום מאשכנזי, יכול לומר אמן, ואין זה הפסק[3].

(ו) וכן נוהגין בכל מדינות אלו – זה אכן מנהג אשכנז, אבל מנהג הספרדים, שלא לברך.

(ז) ולאחריה נוהגין לברך – בגמרא אמרו כי ברכה זו היא מנהג, כלומר, חשיבותה פחותה מתקנת חכמים. ואמירתה תלויה איפה, במנהג המקום. למעשה, כבר נהגו לברכה בכל מקום.

(ח) יצא – כפי הכלל, שברכות על מצווה, אינן מעכבות. פירוש, אי אמירת ברכה אינה מבטלת מצווה.

(ט) אֲשֶׁר הֵנִיא – פיוט שקהילות האשכנזים נהגו לאמרו, אחר קריאת המגילה.

(י) בצבור – כי זהו המנהג. המחבר לא כתב כך, הלכך יכולים המברכים ביחיד, לנהוג כמנהגם[4].

סעיף ב

^האין לָשׂוּחַ בְּעוֹד שֶׁקּוֹרִין אוֹתָהּ (יא).

^הטור לדעתו וכן כתב רשב"א בתשובה.

(יא) אותה – כי מצוות הקריאה מתחילתה עד סופה, חטיבה אחת היא. אמנם אם שוחח באמצע, ימשיך מהיכן שפסק, ואינו צריך לחזור לתחילתה. ואם שח בין ברכת "על מקרא מגילה", לקריאת המגילה, בעניין שלא קשור למצווה, יחזור ויברך רק ברכה זו. ולא יברך שוב את ברכת על הנסים, ושהחיינו[5].

סעיף ג

^ואף על פי שיצא כבר, מברך, לְהוֹצִיא אֶת אַחֵר ידי חובתו (יב).  

^ושם מהא דתני אהבה, ראש השנה כט, א.

(יב) לְהוֹצִיא אֶת אַחֵר ידי חובתו – כבכל ברכת מצוות, שיכול המקיימה, גם אחר קיום המצווה, להוציא אחרים ידי חובתם, על פי הכלל "כל ישראל ערבים זה לזה"[6].

בנידון קריאת המגילה על ידי אדם החייב בה בי"ד, עבור החייב בה בט"ו, נראה שלכתחילה לא יקרא. וכן להיפך, לכתחילה לא יקרא החייב בט"ו, עבור החייב לקרוא בי"ד. כי ביום זה, הרי אינו מחויב במצווה. אמנם בלית ברירה, כשאין אחר שיקרא, אפשר לסמוך על הדעה שהוא יכול להוציא, כי אף שאינו מחויב לקרוא ביום זה, הוא שייך בכל מקרה למצווה, וממילא שייך בו דין ערבות.

סעיף ד

(יג) ^זמי שהוא אנוס קצת ואינו יכול לילך לבית הכנסת וצריך להמתין עד אחר שקראו הַקָּהָל, וקשה עליו לישב בתענית כל כך (יד), יכול לשמוע קריאתה מבעוד יום מִ-פְּלַג המנחה (טו) ולמעלה. הגה: אבל אסור לאכול קודם שישמע קריאת המגילה (טז), אפילו התענית קשה עליו (יז) (תה"ד סימן ק"ט).

^זתרומת הדשן סימן קט.

(יג) הקדמה לסעיף – כבר למדנו שקריאת המגילה היא מצווה גדולה, מדברי קבלה. כלומר, תוקנה בידי הנביאים, וחשיבותה קרובה למצווה מן התורה.

(יד) לֵישֵׁב בְּתַעֲנִית כָּל כָּךְ – מאחר ובערב פורים, התענו תענית אסתר.

(טו) מִפְּלַג המנחה – משעה ורבע זמנית, לפני שקיעה[7].

(טז) קודם שישמע קריאת המגילה – כי חובה לקיים את המצווה, טרם האכילה.

(יז) אפילו התענית קשה עליו – החש רעבון, רשאי לאכול אכילת ארעי. כגון שתיה קלה, ואכילת פרי, או חתיכת עוגה. גם מן הנכון שלא לנוח לפני קריאתה אלא מיד בצאת הכוכבים אחרי תפילת ערבית לקרוא את המגילה.

[1] ואם בכל אופן רוצה לברך, יש לו על מי לסמוך, כי ניתן לברך שהחיינו על עצם יום השמחה. אמנם דעתי נוטה לומר שחכמים הצמידו את ברכת שהחיינו של יום הפורים למצות קריאת המגילה. ובביאור הלכה (ד"ה ושהחיינו) הביא מחלוקת הפוסקים בדין זה. אבל ברור שכל זמן שלא סיים לקרוא, יכול לברך.

[2] יש חולקים על כך, כי לדעתם לא יתכן שהאבל יברך שהחיינו, על זמן אבלותו. אמנם להלכה, אין שום מניעה בזה, ורשאי האבל לומר שהחיינו, כי מודה על הפורים.

[3] על פי ביאור הלכה (סימן רט"ו ד"ה ואסור). ואף שיש פוסקים הסוברים כי אין לענות אמן, אין באמירת אמן הוצאת שם שמים לשווא, על כן מן הראוי לענות אמן. ועיין איש מצליח, הערות על המשנה ברורה, שם הביא את החולקים בזה, והכריע לענות אמן.

[4] אמנם הביאור הלכה פסק, כי אין לברך, וכהכרעת הרמ"א.

[5] ברכות על הנסים ושהחיינו, נקבעו אמנם להיאמר יחד עם קריאת המגילה. ובכל זאת אינן קשורות דווקא לקריאה, לכן בדיעבד, אף ששוחח אחריהן, טרם קריאת המגילה, הואיל וכבר בירך, יצא ידי חובה, וספק ברכות להקל. שונה היא ברכת על מקרא מגילה, שככל ברכת המצוות, אם שח בין הברכה למצווה, אין לברכה על מה לחול, לכן צריך לחזור ולברך.

[6] ויש מקפידים שדווקא השומעים יברכו.

[7] אורכה של שעה זמנית בחודש אדר, שווה פחות או יותר, לשעות שלנו.

תקציר דיני ברכות המגילה (תרצ"ב)

א. בליל פורים, טרם קריאת המגילה צריך לברך שלש ברכות, על מקרא מגילה, על הנסים, ושהחיינו [א].

ב. ביום הפורים, האשכנזים מברכים שלש ברכות אלה. והספרדים מברכים שתים, ואינם אומרים שהחיינו [א].

ג. בעת שמברכים שהחיינו, טוב לכוון על שאר מצוות היום [א].

ד. אין לדבר בזמן הקריאה [ב]. ואם דיבר וקרא את המשפט שלא שמע, מתוך המגילה שבידו, יצא ידי חובה (יא).

ה. אין לאכול לפני קריאת המגילה [ד].

ו. אם רעב מן התענית, יוכל לטעום קצת, אבל לא יאכל ארוחה (יז).