הלכות פורים - דיני סעודת פורים

סימן תרצ"ה ובו ד' סעיפים

הקדמה

סימן זה עוסק בדיני הסעודה, ומשלוח המנות. אלו הן שתי המצוות האחרונות מתוך ארבע, השייכות לפורים. המשתה נעשה כזכר לנס, שעיקרו התרחש במשתה היין שערכה אסתר לאחשוורוש והמן. ומשלוח המנות תכליתו ריבוי אחווה ורעות בישראל.

סעיף א

הגה: ^אמצוה להרבות בסעודת פורים (א) (טור); ובסעודה אחת יוצאים (ב) (מרדכי ספ"ק).

^בסעודת פורים שעשאה בלילה, לא יצא ידי חובתו (ג). הגה: ומכל מקום גם בלילה ישמח וירבה קצת בסעודה (ד) (תשובת מהרי"ב).

^אשם בגמרא במגילה ז, ב. ^במימרא דרבא שם.

(א) מצוה להרבות בסעודת פורים – גם לדעת המחבר. את הסעודה ראוי לקבוע באכילת לחם, אמנם אין זו חובה[1]. כמו כן ראוי לאכול בשר[2].

(ב) ובסעודת אחת יוצאים – לא כמו שבת, שחובה לסעוד בה שלש סעודות.

(ג) לא יצא ידי חובתו – כי חיוב הסעודה בפורים נאמר בלשון יום, ככתוב (אסתר ט כב) לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה.

(ד) ישמח וירבה קצת בסעודה – הגם שאין חובה לסעוד בלילה, בכל זאת יש קיום מצוה בסעודה זו, על כן טוב לסעוד גם בלילה.

סעיף ב

^גחייב אִינִישׁ לְבַסוּמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלֹא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי(ה). הגה: ויש אומרים דאין צריך להשתכר כל כך, אלא שישתה יותר מלימודו (כל בו) וְיִישַׁן, ומתוך שֶׁיָּשֵׁן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי (ו). ^*)(מהרי"ל). ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים (ז). ואין להתענות בפורים, מלבד תענית חלום (ח), ועיין לעיל סימן תקס"ח (ט) וסימן תק"ע (י). יש שנהגו ללבוש בגדי שבת ויום טוב בפורים, וכן נכון (יא) (מהרי"ל); ונוהגים לעשות סעודת פורים לאחר מנחה (יב), וערבית יתפללו בלילה (יג). ומתפללים מנחה תחלה בעוד היום גדול (יד); ורוב הסעודה צריכה להיות ביום (מנהגים), ולא כמו שנוהגין: להתחיל סמוך לערב ועיקר הסעודה הוא ליל ט"ו. וכשחל פורים ביום ששי, יעשו הסעודה בשחרית, משום כבוד שבת (טו) (מנהגים); ומי שרוצה לעשותה תמיד בשחרית, הרשות בידו (טז) (ת"ה). יש אומרים שיש לאכול מאכל זֵרְעוֹנִים בפורים, זכר לזֵרְעוֹנִים שאכל דניאל וחביריו בבבל (יז) (כל בו). טוב לעסוק מעט בתורה קודם שיתחיל הסעודה (יח), וסמך לדבר: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה (אסתר ח, טז) וְדַרְשִׁינָן: אוֹרָה, זוֹ תּוֹרָה (יט) (מהרי"ב). וחייב במשתה ושמחה קצת בשני ימים, י"ד וט"ו, (מנהגים) וכן נהגו. ויש אומרים דאם הִזִּיק אחד את חבירו מִכֹּחַ שִׂמְחַת פּוּרִים, פטור מלשלם (כ). (ת"ה סימן ק"י). ועיין בחושן משפט בדיני נזיקין ^*).

^גגם זה מימרא דרבא שם. ^*)(יש מפרשים שברוך מרדכי וארור המן חושבניה דדין כחושבניה דדין, ושצריך לשתות כל כך עד שלא ידע לכוין המספר). ^*)(סוף סימן שע"ח).

(ה) דְּלֹא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי – ביטוי זה בא לומר, שצריך לשתות מעט יותר מהרגלו. אבל אין כאן הוראה על שכרות, שהיא עוון גדול, כפי שהביא הבית יוסף (בסימן זה) מדברי ארחות חיים וז"ל כתוב בארחות חיים (הל' פורים אות לח) חייב אינש לבסומי בפוריא, לא שישתכר, שהשיכרות איסור גמור, ואין לך עבירה גדולה מזו. שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים, וכמה עבירות זולתן. אך שישתה יותר מלימודו מעט[3]. ויש חשיבות רבה להבהרת נושא זה, כי השתיה המופרזת גורמת מידי שנה לתאונות ואסונות וחילולי השם[4].

(ו) בין ארור המן לברוך מרדכי – ההבדל בין הרמ"א למחבר הוא, שלמחבר אין צורך לישון, ודי בכך שאינו במלוא כוחותיו מחמת השתיה. וכאמור, אין הכוונה לשכרות אמיתית.

(ז) ובלבד שיכוין לבו לשמים – היכול לשתות יותר מהרגלו ולהיוותר בשפיותו, ושש ושמח ומתחזק בעבודת ה', הרי זו הנהגה טובה. אבל אם יודע שהשתיה אינה מתאימה לו, ישתה קצת, ויעבוד את ה' בדרך זו.

(ח) מלבד תענית חלום – תענית חלום צמים גם בשבת, כי החושש מפני חלום רע שחלם נתון בסכנה, ובזכות התענית והתשובה המתלווה עמה, תתבטל הגזירה ממנה הוא חושש.

(ט) ועיין לעיל סימן תקס"ח – סעיף ה', שם מובא כי הצם תענית חלום בפורים, צריך להתענות יום נוסף, כדי לכפר על תעניתו בפורים.

(י) וסימן תק"ע – אדם שהחליט, וקיבל על עצמו, לצום כל יום שני, ולא שם לב שיום טוב יחול באחד מהם, חייב ללכת לחכם ולהתיר נדרו, לבל יצום ביום טוב. שונה פורים החל ביום שני, בו יאכל ולא יתיר נדרו. כדי להראות שחובת האכילה בפורים חובה גמורה היא, ולא יבואו לזלזל בה. כלל זה נקרא "חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה".

(יא) וכן נכון – המחבר אף הוא מסכים לזה.

(יב) לאחר מנחה – כי בבוקר עסוקים במצוות קריאת המגילה, משלוח מנות, ונתינת צדקה לעניים. על כן תידחה הסעודה, לאחר הצהרים.

(יג) וערבית יתפללו בלילה – במוצאי היום[5].

(יד) בעוד היום גדול – אם ימתינו עד הרגע האחרון, לא יסעדו את עיקר הסעודה בטרם ליל.

(טו) משום כבוד שבת – סעודה הנאכלת אחר הצהרים, תגרום לביטול מצות עונג שבת, ועל כל פנים, שלא תתקיים בצורה ראויה[6].

(טז) הרשות בידו – מאחר וכל היום כשר למצווה.

(יז) דניאל וחביריו בבבל – כששירתו אלה בארמון נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, סירבו לאכול מאכלים לא כשרים, כגון בשר וכדומה, והסתפקו באכילת זירעונים בלבד. ובגמרא[7] מבואר שדניאל הוא התך הנזכר במגילה, שנהג להביא את דברי אסתר למרדכי, ודברי מרדכי לאסתר.

אכילת הזירעונים באה גם כתיקון לאשמת בני אותו דור, שנהנו מסעודת אחשוורוש. זמן קיום המנהג הוא בעיקר בלילה, אם כי הוא לא נתקבל בכל מקום.

(יח) קודם שיתחיל הסעודה – כשם שחובה ללמוד כל ימי השנה, כך בפורים, חובה לקבוע זמן לתורה.

(יט) וְדַרְשִׁינָן: אוֹרָה, זוֹ תּוֹרָה – כלומר האורה שהיא התורה, קודמת לשמחה שהיא המשתה.

(כ) פטור מלשלם – המחבר חולק על דין זה, וכי מי העניק פטור מדיני התורה, בפורים. ואף לשיטת רמ"א, לא הותר אלא לדברים קטנים, פעוטי ערך, שרגילים למחול עליהם, עקב שמחת הפורים. אבל ברור שאין שום היתר להזיק בכוונה. וכבר דברינו אמורים לגבי הסכנות והתאונות העלולים לקרות בפורים, וחובה על כל מנהיג רוחני, להדריך את הציבור לקיום שמחת הפורים בקדושה, ובצורה נאותה.

סעיף ג

^דאומר על הנסים בברכת המזון בברכת הארץ (כא); ואם התחיל סעודתו ביום וּמָשְׁכָה עד הלילה, ^האומר: על הנסים, דְּבָתַר תְּחִלַּת סְעֻדָּה אַזְלִינָן (כב); ^וויש מי שאומר שאין לאומרו (ונוהגין כסברא ראשונה (כג)).

^דשבת (כד, א) כרב הונא ורב ששת. ^ההגהות מיימוני בפרק ב מהלכות מגילה בשם הר"מ, וארחות חיים בשם הר"י מקורביל. ^וטור בשם אביו הרא"ש.

(כא) בברכת הארץ – ואם שכח, לא יחזור[8].

(כב) דְּבָתַר תְּחִלַּת סְעֻדָּה אַזְלִינָן – תרגום: כי מתחשבים בתחילת הסעודה.

(כג) ונוהגין כסברא ראשונה – גם הספרדים נוהגים כך[9].

סעיף ד

^זחייב לשלוח לחבירו שתי מנות בשר או של מיני אֳכָלִים (כד), שנאמר (אסתר ט כב): וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, שתי מנות (כה) לאיש אחד. ^חוכל המרבה לשלוח לְרֵעִים משובח (כו); ^טואם אין לו (כז), מחליף עם חבירו, זה ^ישולח לזה סעודתו, וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים: ומשלוח מנות איש לרעהו (כח). הגה: ויש לשלוח מנות ביום ולא בלילה (כט) (מדברי הרא"ש פ"ק דמגילה); ואם שולח מנות לרעהו והוא אינו רוצה לקבלם, או מוחל לו, יצא (ל). ואשה חייבת במתנות לאביונים ומשלוח מנות, כאיש; ואשה תשלח לאשה, ואיש לאיש (לא); אבל לא בְּהֵפֶךְ, שלא יבא איש לשלוח לאלמנה ויבואו לידי ספק קידושין (לב), אבל במתנות לאביונים אין לחוש.

^זציינתיו לעיל ריש סימן תרצ"ד. ^חרמב"ם בפרק ב מהלכות מגילה. ^טמהא דאביי בר אבין שם במגילה (ז, ב). ^יכפירוש הר"ן שם.

(כד) מיני אֳכָלִים – אבל במתנות לא אכילות, כבגדים וכדומה, אין יוצאים ידי חובה.

(כה) שתי מנות – גם משקה יכול להימנות כמנה.

(כו) המרבה לשלוח לְרֵעִים משובח – כי ריבוי המנות, מוסיף אהבה ורעות בין הבריות.

(כז) ואם אין לו – יכולותיו הכלכליות מקשות עליו לתת מנות לרעהו, ובכסף שבידו יכול לרכוש רק מאכלים, לצורך סעודתו.

(כח) איש לרעהו – בכך יצאו שניהם ידי חובת המצווה, הגם שלא הוזילו כספים עבורה, ומשום שגילו רעות ואחווה.

(כט) ביום ולא בלילה – המחבר גם סבור כן, ולדעתו משלוח מנות כלול בדין סעודת פורים, שאף היא ביום, כמו שכתב לעיל.

רוב המצוות זמנם ביום כגון ציצית, תפילין, לולב וכיוצא בהם. הטעם לכך הוא, שהיום הוא עת פועלו של האדם, וצריך לקדשו במצוות. עם זאת, ישנן כמובן מצוות, שעיקר זמנם הוא הלילה, כגון מצה, ומשום תלותם בנס היציאה ממצרים, שארע בלילה. או מצוות שנוהגות כל היום כולו, וניתן לקיימם מיד בתחילת היממה, כגון סוכה.

(ל) יצא – יש חולקים על דין זה, ונראה כי המחבר אף הוא אינו מסכים לכך. על כן מן הראוי לשלוח לאדם נוסף, שמסכים לקבל.

(לא) ואיש לאיש – זוג נשוי השולח משלוחי מנות לשתי משפחות, קיימו את חובתם, ואין צורך שכל אחד מבני הזוג יקיים את המצווה בנפרד. אמנם לא ראוי שאשה תשלח לגבר מטעם עצמה, וכן הגבר לא ישלח לאשה, מטעם עצמו.

(לב) ויבואו לידי ספק קידושין – מבחינה הלכתית, לא חלו קידושין. מאחר והגבר לא אמר "הרי את מקודשת לי", וגם אין נוכחות עדים בעת הנתינה. אמנם כוונת הרמ"א היא, שגבר המעניק מתנה לאשה, זו דרך לקידושי אשה, ויש בכך חוסר צניעות. ומשלוח מנות כל מטרתו היא הבעת ידידות, רעות ואחווה. מה שאין כן נתינת צדקה, שמותר לתת לאשה, כי אין בכך כל הבעה של קירבה ואחווה.

[1] עיין שערי תשובה ס"ק א.

[2] מדברי המחבר (בסימן תרצו סעיף ז) משמע קצת, שיש חובה לאכול בשר. אבל ברור שאין זו חובה על מי שסולד וקץ באכילת בשר, כי המצוה היא לשמוח ולהתענג בשעת הסעודה.

[3] וזה הפירוש אחרון של הבית יוסף ועל כן שינה מלשון הטור שכתב "צריך שישתכר" אלא הכוונה שישתה יותר מלימודו ושמר את לשון הגמרא כדרכו ובבית יוסף הביא עוד שני פירושים הפירוש הראשון שלא מדובר רק באמירת ברוך מרדכי אלא המשפט הארוך שברגע שאדם שתה יותר מלימודו קצת קשה לו יותר להתרכז ולומר מהר משפטים אלה.

[4] ראה גם מה שכתב ביאור הלכה (ד"ה חייב) שם הביא את דברי המאירי וזה לשונו "חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה, ובאכילה ובשתיה, עד שלא יחסר בו דבר. ומכל מקום אין אנו מצווים להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה, שלא נצטווינו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג, שיגיע מתוכה לאהבת ה' יתברך, והודאה על הנסים שעשה לנו".

[5] כוונתו שלא כאותם דעות הסוברים שיש להשתכר, למרות שלא יוכל להתפלל ערבית, משום "העוסק במצוה, פטור מן המצוה".

[6] יש בזה אמנם כמה מנהגים, וכולם טובים, ובכל זאת נראה שטוב לנהוג כרמ"א.

[7] מגילה טו, א.

[8] כמפורש ברמ"א סימן תרצג סעיף ב.

[9] ילקוט יוסף מועדים, עמוד שמ. אמנם כף החיים כתב שבמקרה זה יש לומר על הנסים ב"הרחמן", ומי שאין לו מנהג ידוע, יאמרנו במקומו.

תקציר דיני סעודת פורים (תרצ"ה)

א. חובה להרבות בסעודה, ביום פורים [א].

ב. גם בלילה יש מצוה, להרבות קצת בסעודה [א].

ג. בסעודה אחת ביום, יוצאים ידי חובה [א].

ד. מצוה לשתות יין, יותר מהרגלו [ב].

ה. ייזהר שלא יגזים, ויבוא לאבד צלם אנוש, כי השכרות עוון גדול (ה)

ו. בברכת המזון, אומרים על הנסים [ג].