סימן מ"ט

שיכול לומר קריאת שמע בעל פה, ובו סעיף אחד.

למדנו במסכת גיטין (דף ס ע"ב): "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב". מכאן אנו למדים שעלינו להבחין בין התורה שבכתב, שהוכתבה על ידי הקב"ה, לבין התורה שבעל פה, שמועברת על ידי עם ישראל. את התורה שבכתב אין לומר בעל פה, כדי להמחיש שזו תורת ה' ללא כל שינוי[1]; לעומתה, את התורה שבעל פה אסור לכתוב כיוון שהמילה הכתובה מגבילה את מגוון המשמעויות שיש למילים כאשר הן נאמרות. במשך הדורות התירו חכמים לכתוב את התורה שבעל פה כדי שלא תישכח, אולם האיסור לומר בעל פה את פסוקי התורה שבכתב נותר על כנו. בסימן זה מתבאר שגם דין זה מוגבל, ובתפילה מותר לעתים לומר בעל פה דברים מהתורה שבכתב.

סעיף א

^אאף על גב דקיימא לן: 'דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה', כל דבר שרגיל ושגור בפי הכל, כגון קריאת שמע וברכת כהנים ופרשת התמיד וכיוצא בהן, מותר (א).

^אגיטין ס׳ ע"ב, תמוו־ה י"ד ע"ב, תוספות שם, והמרדכי שם בגיטין.

(א) מותר – טעם ההיתר המובא בדברי המחבר לומר בעל פה בתפילה פסוקים מהתורה הוא שפרשייה השגורה בפי כל אין חשש שיחשבו שהיא תורה שבעל פה, ועוד, שבפרשיות אלו אין חשש שמא יטעה.

בבית יוסף מובאים טעמים נוספים מדוע פסוקי התפילה מותר לאמרם בעל פה: יש אומרים שפסוקים שחובה לאמרם אינם בכלל האיסור (רבנו יונה), יש שאמרו שכיוון שלא כל אחד יכול לקרוא מספר (כך בזמנם), אך חשוב שיתפללו, נאמר בזה "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (כל בו). יש מי שאומר שכל האיסור הוא רק במי שספר תורה מונח לפניו – שלא יאמר דבר בעל פה כדי שלא יחשבו שמה שאמר בעל פה כתוב בספר (אבודרהם). ויש מי שכתב שהאיסור הוא רק כשקורא תפילה על מנת להוציא את האחרים ידי חובה, אך לא כשמתפלל לעצמו (הראש). ואפשר להוסיף על כל אלה שהרמב"ם לא הביא דין זה בספריו כלל. ונראה שמשום כל הטעמים האלו אין דין זה נוהג בדרך כלל למעשה.

[1] וטעם נוסף בדבר, שישנם רמזים בתורה הרמוזים בדרך כתיבתה.