הלכות בשר בחלב

סימן פ"ז

דין באיזה בשר נוהג דין בשר בחלב, והיאך נקרא בשול, ובו י"א סעיפים.

בסימן זה נלמד איזה בשר וחלב נאסרו בבישול מן התורה, ואיזה מדרבנן. כמו גם, איזה סוג תערובת בשר וחלב נאסרה מן התורה, ואיזו תערובת לא נאסרה אלא מדרבנן.

כדי להבין את הסימן, יש כמה כללים בהלכות תערובות, שידיעתם נצרכת עתה: במקומם נרחיב יותר בהסברם, וכאן נציינם בקצרה:

ביטול בששים: איסור והיתר שהתערבו, והאיסור נותן טעם להיתר, התערובת אסורה. ושיערו חכמים כי איסור פחות מ-1/60 אינו נותן טעם, והתערובת מותרת.

דרך בישול: תערובת בשר וחלב נאסרת דווקא בדרך בישול. בכל שאר איסורים, אם האיסור מעניק טעמו להיתר, התערובת נאסרת מן התורה גם לא בדרך בישול. וגם בבשר בחלב, יש איסור דרבנן, בתערובת שלא בדרך בישול.

כבוש כמבושל: הונח מאכל היתר, בנוזלים אסורים, למשך 24 שעות. אומרים שההיתר כאילו נתבשל באיסור. ואם כַּמוּת האיסור רבה מ 1/60 של ההיתר, ההיתר נאסר כולו, כאילו נתבשלו ביחד. בבשר בחלב האיסור מדרבנן, בשאר איסורים, הוא מן התורה.

רותח: פירוש, חם מאוד. רק מאכל רותח מעביר טעם, בין איסור והיתר הנוגעים זה בזה.

מליח כרותח: אם אחד המאכלים בתערובת, מלוח הרבה, הרי זה כאילו הוא רותח.

סעיף א'

^אכתוב בתורה: לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות כג, יט; שם לד, כו; דברים יד, כא) שלשה פעמים; אחד לאיסור בישול, ואחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה. ^בוהוציא אכילה בלשון בישול, לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול (א), אבל מדרבנן אסור בכל ענין (ב) (כל בשר בחלב שאינו אסור מן התורה, מותר בהנאה (ג)) (טור וארוך כלל ל').

^אברייתא חולין דף קטו, ב. ^בטור והרשב"א בת"ה.

• אלא דרך בישול – הבישול כולל כל תערובת שבאה מכוח האש, כגון טיגון וצליה[1]. התורה רואה באכילת בשר מבושל בחלב איסור כה גדול, עד שאסרה את הבישול עצמו. ואף שנכתב האיסור בלשון בישול, הוא כולל גם איסור אכילה.
• מדרבנן אסור בכל ענין – כגון אם נתערב בצונן, או שנכבש בשר בחלב.
• מותר בהנאה – בהמשך נלמד על איסורי בשר בחלב, שחכמים אסרו באכילה. כאן מבהיר הרמ"א כי חכמים לא אסרו אלא באכילה, ולא בהנאה. כי מטרת איסור הבישול הוא כדי שלא יאכלו. על כן גם גזירות חכמים הם בעיקר בעניין אכילה.

סעיף ב'

^גגְדי, לאו דוקא, דהוא הדין שור, שה ועז (ד). ולא שְׁנָא בחלב אֵם, ולא שְׁנָא בחלב אחרת, אלא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה (ה).

^גמשנה וגמרא שם דף קיג, א.

• דהוא הדין שור, שה ועז – פורטו כאן בהמות כשרות. כדי להוציא חיות כשרות, שאין איסור תורה בחלב שלהן, כמפורש בסעיף הבא.
• אלא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה – לשון התורה הוא "לא תבשל גדי בחלב אמו", ויכולנו לחשוב שהאיסור הוא רק בשר גדי, בחלב של עז, אימו. אמנם אין הדבר כן, כי התורה דיברה בהווה. כלומר, במציאות השכיחה. והמילה 'גדי' מתייחסת לכל סוגי בשר הבהמות הכשרות, והחלב הוא של כל סוגי הבהמות הכשרות.

סעיף ג'

^דאינו נוהג אלא בבשר בהמה טהורה בַּחֲלֵב בהמה טהורה (ו), אבל בשר טהורה בַּחֲלֵב טמאה, או בשר טמאה בַּחֲלֵב טהורה, מותרים בבישול ובהנאה (ז). ^הובשר חיה ועוף, אפילו בַּחֲלֵב טהורה, מותר בבישול, ובהנאה; ואף באכילה אינו אסור, אלא מדרבנן (ח). ^ואבל דגים וחגבים, אין בהם איסור, אפילו מדרבנן (ט) הגה: ונהגו לעשות חָלָב מִשְּׁקֵדִים ומניחים בה בשר עוף, הואיל ואינו רק מדרבנן (י). אבל בשר בהמה, יש להניח אצל החלב שקדים, משום מראית העין (יא), כמו שנתבאר לעיל סימן ס"ו לענין דם (יב).

^דשם במשנה. ^השם וכרבי עקיבא, הרא"ש בשם הרי"ף והרמב"ם בפרק ט מהלכות מאכלות אסורות ה"ג וה"ד (וכן דעת בה"ג וטור ורש"י בחומש וברטנורה וגאונים ורמב"ן ורשב"א ור"ן ורבינו ירוחם וצדה לדרך וכל בו והרא"ה וספר יראים סימן קמח והג"א מא"ז וכן נראה דעת סמ"ג וסמ"ק). ^הכאוקימתא דרב אשי שם דף קד ע"א.

• בהמה טהורה – הכוונה לבהמות המותרות באכילה.
• מותרים בבישול ובהנאה – ולא באכילה. כי זו בהמה טמאה, האסורה באכילה מן התורה.
• ואף באכילה אינו אסור, אלא מדרבנן – בשר עוף וחיה נאסרו באכילה מדרבנן, בגלל שבשרם דומה לבשר בהמה.
• אפילו מדרבנן – ומותר לבשלם בחלב ולאוכלם.

בעניין אכילת דגים בחלב, כתב בבית יוסף שיש להימנע מזה, בגלל סכנה. כמו שנמנעים מאכילת דגים עם בשר (ראה יורה דעה סימן קטז סעיפים ב-ג). אמנם למעשה אין לחשוש לזה, מאחר שהמחבר לא אסר זאת בשולחן ערוך, אלא להיפך, מפורש שמותר (סימן צה סעיף א) "דָּגִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בִּקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר… מֻתָּר לְאָכְלָם בְּכוּתָח". הרי שמותר לערב דג עם כותח, שהוא מאכל חלבי. וכיון שאין בזה איסור, הקילו רבים, ונהגו לאכול דג עם גבינה או שאר מאכלי חלב, כי אין בזה חשש איסור. ובכל זאת, יש הנוהגים להימנע.

• הואיל ואינו רק מדרבנן – צבע חלב השקדים הוא לבן, ודומה לחלב. אם כי ברור שאין בזה איסור, ומותר לערבו עם בשר עוף, ואין חוששים מפני מראית העין. כי גם אם יחשבו שהוא אוכל בשר עוף בחלב, אין בזה אלא איסור דרבנן[2]. כלומר, הרי כל הדין של מראית עין, הוא עצמו חומרה. כי אף שברור שאין לעשות משהו אסור אפילו מדרבנן, אבל דבר שבעצמו מותר, רק שיש חשש שיסברו שעושה איסור. סוף סוף כלל לא בטוח שיחשדו אותו בכך, ואולי ידונו לכף זכות. לכן החמירו חכמים רק כאשר החשש הוא, שיסברו שעובר על איסור תורה.
• משום מראית העין – הסיבה להטלת השקדים היא, כדי שלא יחשדו אותו כעובר על איסור תורה.
• כמו שנתבאר לעיל סימן ס"ו לענין דם – סעיף ט, שם מבואר כי דם של דגים מותר. אמנם אם קבצו בכלי אסור משום מראית עין, ובכל אופן, אם ניכר שזה דם דגים, כגון שיש בו קשקשים, מותר.

סעיף ד'

^זאסור לבשל בחלב אשה (יג), מפני מראית העין. ואם נפל לתוך התבשיל, בטל, ואין צריך שיעור (יד). הגה: ונראה לפי זה, דכל שכן דאסור לבשל לכתחלה בחלב טמאה, או בשר טמא בחלב טהור (טו) ודוקא בשר בהמה, אבל בעוף, דרבנן, אין לחוש (טז).

^זהרשב"א בתשובה (חלק ג סימן רנז).

• אסור לבשל בחלב אשה – חלב אשה אינו מוגדר חלב כלל וכלל, ואין כל איסור לבשלו עם בשר, מעיקר הדין. ובכל זאת, כיון שהוא נראה כחלב, אסרו חכמים לבשל בו בשר.
• ואין צריך שיעור – בדרך כלל, איסור המתערב בתוך היתר אינו בטל אלא אם הוא פחות מ – 1/60. אמנם חלב אשה, כיון שאין לו דין חלב כלל, וכל האיסור לבשלו הוא מראית העין. אבל אם הוא כבר התערב בתבשיל, אין כל איסור של מראית עין.
• או בשר טמא בחלב טהור – כלומר מה שראינו בסעיף ג שמותר לבשל בחלב טמאה, אין זה אלא מעיקר הדין, או כשאין חשש למראית עין. אבל לאחר שראינו כי חכמים אסרו בישול בשר בחלב אשה, שאינו חלב כלל, כל שכן שייאסר בישול בשר בהמה בחלב טמאה[3].

דעת המחבר אינה כן, שהרי בסעיף ג התיר בפירוש, לבשל בהמה טמאה, בחלב טהורה. או בשר טהורה, בחלב טמאה[4].

• אבל בעוף, דרבנן, אין לחוש – לא גזרו רבנן איסור על בישול עוף, בחלב טמאה, כי גם העוף אינו בשר וגם החלב אינו חלב ששייך בו איסור בשר בחלב מן התורה.

סעיף ה'

(יז) ^חביצים הנמצאים בעופות, אם הם גמורות, ^טדהיינו שיש להם חלבון וחלמון, אף על פי שהיא מעורה בגידים (יח), הרי זו גמורה ומותר לאכלה בחלב (יט). אבל אם אין לה אלא חלמון, אסור לבשלם בחלב (כ). ^יאבל אם אכלם בפני עצמם, מותר לאכול אחריהם גבינה או חלב (כא).

^חברייתא ביצה דף ז, א וכתנא קמא. ^טהרשב"א בתורת הבית. וכן כתב רבינו ירוחם בנתיב י"ד, ושאר פוסקים. ^יארחות חיים בשם ה"ר יהונתן.

• הקדמה לסעיף – הביצה טרם יציאתה עוברת הליך התפתחותי, בתוך התרנגולת. בשלב הראשוני, זו רק ביצית, המחוברת לגוף התרנגולת. בשלב הבא, החלמון נוצר בתוכה. בשלב אחר כך, נוסף החלבון. לאחר מכן, נוספת הקליפה. ובסיום, הביצה מתנתקת מן הגוף, ומוכנה לצאת. סעיף זה דן מה הוא השלב בו נגדיר את הביצה כמהות נפרדת מן התרנגולת, שאין לה דין "בשר". שאלה זו רלוונטית כאשר יימצאו ביצים במעי התרנגולת, לאחר השחיטה.
• אף על פי שהיא מעורה בגידים – כלומר, שעדיין מחוברת לגוף התרנגולת.
• ומותר לאכלה בחלב – וקל וחומר שהיא מותרת, אחר היווצרות קליפה.
• אסור לבשלם בחלב – כי הביצה עדיין נחשבת "בשר".
• מותר לאכול אחריהם גבינה או חלב – כי חכמים שהחמירו על העוף לאוסרו כבשר, ולהמתין אחריו לפני אכילת חלב (כפי שנלמד בסימן הבא), לא גזרו על הביצים, אף אם אינן גמורות[5].

סעיף ו'

^יאהמעושן (כב) ^יבוהמבושל בחמי טבריא (כג), אין לוקין עליו (כד). ^יגוכן המבשל בשר במי חלב (כה), או בחלב ^ידמתה (כו), או בַּחֲלֵב ^טוזָכָר (כז), או שבישל ^טזדם בחלב, פטור (כח), ואין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב (כט). הגה: וַחֲלֵב זכר לא מקרי חלב כלל (ל). ואם נפל לתוך קדירה של בשר, אינו אוסר (לא). אבל חלב מתה, ומי חלב, אוסרים המאכל כמו חלב עצמה (לב). ואפילו בבישול, יש לאסור לכתחלה (לג) (כן משמע בארוך כלל ל"א). יש אומרים דאסור לחתות האש תחת קדירה של עובד כוכבים, לפי שהם מבשלים בהם פעמים חלב פעמים בשר (לד), וְהַמְחַתֶּה תחת קדירה שלהם, בא לידי בישול בשר בחלב (לה) (הגהת מרדכי פ' הצלמים). עוד כתבו דאין לערב מים (לו) שהדיחו בהם כלי בשר, עם מים שהדיחו בהם כלי חלב (לז), וליתן לפני בהמה, דאסורים בהנאה (לח) (מהרי"ו). עוד כתבו דהכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש (לט), אין לשמש בו, דעושין אותה מאפר שעל הכירה ורגילות הוא להתערב שם בשר וחלב (מ) (מהרי"ל). ולכן יש לאסור גם כן להשתמש מן הקדירות של התנורים שבבית החורף (מא), משום דְּנִתָּזִים עליהם לפעמים בשר וחלב מן הקדרות שמבשלים בתנורים (מהרי"ו). ובדיעבד אין לחוש בכל זה. ואף לכתחלה אין בזה אלא חומרות בעלמא, והמיקל לא הפסיד (מב).

^יאטור בשם הרמב"ם שם, והוא בעיא בירושלמי דנדרים ולא איפשטא. ^יבשוה למעושן, דהא אין חייבין עליו בשבת. ^יגברייתא חולין דף קיד, א. ^ידדלא כשמואל, וכמאן דאמר שם דאין איסור חל איסור. ^טובמימרא דשמואל שם. ^טזשם ובברייתא שם.

• המעושן – עירבו בשר וחלב בצונן, ותלו תערובת זו מעל מקום האש, והעשן העולה, מבשל אותם.
• והמבושל בחמי טבריא – מעיינות מים חמים, הנובעים מבטן האדמה. כאן מדובר במי שעירב בשר וחלב כשהם צוננים, והכניס אותם לחמי טבריה.
• אין לוקין עליו – כלומר אין בזה איסור תורה, משום שאין בישול מן התורה אלא במתבשל באש. אבל יש בזה איסור דרבנן[6]. ואפילו אם לא חיממו אותם, אסור לאוכלם ביחד.
• במי חלב – שאריות הנוזלים הנותרים אחר הפיכת החלב לגבינה. נוזל זה אינו קרוי חלב מן התורה, והמבשל בו בשר, אינו עובר על איסור תורה.
• או בחלב מתה – הוּצא חלב מן הבהמה לאחר מותה, אינו בכלל האיסור, כי התורה כתבה "בחלב אמו", משמע רק בעודה ראויה להיות אֵם.
• בַּחֲלֵב זָכָר – קורה לפעמים, שיוצא נוזל כעין חלב, גם מגופם של זִכְרי בהמות. המבשל בשר בנוזל כזה, אינו חייב מן התורה על בישולו, כי אין זה "חלב אמו". אבל מדרבנן הדבר אסור, כי הנוזל דומה לחלב.
• שבישל דם בְּחָלָב, פטור – משני איסורים. הן איסור בשר בחלב, כי דם של בהמה, אינו נחשב בשר. והן איסור אכילת דם, כי דם שהתבשל, פטור. כפי שמשמע בדברי המחבר בהלכות מליחה[7].
• ואין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב – בכל אלה, אף שאין איסור תורה, יש איסור דרבנן.
• וַחֲלֵב זכר לא מקרי חלב כלל – הרמ"א חולק על המחבר וסבור כי אין לחלב זכר דין חלב, וכלל לא גזרו עליו חכמים.
• אינו אוסר – אפילו מדרבנן, כי אינו חלב כלל.
• אוסרים המאכל כמו חלב עצמה – ואף על פי שאיסורם מדרבנן, אין הבדל בתערובות. אלא כל זמן שהתערב איסור יותר מ 1/60, התערובת אסורה. ונרחיב בדבר, בעזרת השם, להלן בהלכות תערובות.
• ואפילו בבישול, יש לאסור לכתחלה – בשונה מדין בישול עוף בחלב, שחכמים לא אסרו אלא את אכילתו, ולא את בישולו. בחלב מתה ומי חלב, החמירו יותר, ואסרו גם בישול. כי מקור הנוזלים הוא מחלב בהמה, לכן החמירו בזה חומרה יתירה. המחבר גם סבור כן, שהרי אסר את הבישול.
• מבשלים בהם פעמים חלב פעמים בשר – לפיכך, הקדירה בלועה גם מבשר וגם מחלב.
• בא לידי בישול בשר בחלב – הבלועים בדופני הסיר. הכלים של זמנם, לא היו כמו של ימינו, כי שלנו אינם ממש בולעים. על כן היה החותה באש תחת הקדירה, עובר איסור 'בישול בשר בחלב'. אמנם אין זה איסור תורה, כי אין כאן חלב או בשר ממשיים רק בלועים, ואין זו דרך בישול שאסרה התורה.
• דאין לערב מים – רותחים.
• שהדיחו בהם כלי חלב – ואפשר להניח שיש במים האלה שאריות בשר ושאריות חלב.
• דאסורים בהנאה – כי כפי שראינו, בשר בחלב אסור גם בהנאה. ושימת המים לפני הבהמות היא הנאה, כי הבהמות שלו ניזונים ממים שנתבשלו בהם גם בשר וגם חלב.
• שעושין בו מים לחפיפת הראש – מציאות שכלל לא מוכרת לנו. בזמנם הכינו שמפו, מאפר כירה. אפר זה היו בו חלב ובשר, וכדי להכין שמפו, עירבוהו עם סממנים אחרים בתוך הכלי. נמצא שכלי זה בלועים בו, בשר וחלב, ויש לנהוג בו ככלי טרף, ולא לבשל בו. אמנם זו חומרה, ולא מעיקר הדין. כי מדובר באפר שאכן יש בו בשר וחלב, שהרי מבשלים על כירה זו לפעמים בשר ולפעמים חלב. עם זאת ברור גם שטעם הבשר והחלב נפגם ואינו אלא בשר וחלב שרוף (אבל אם היה זה בשר וחלב ממש, היה אסור לבשלו אפילו להכנת שמפו).

מה שלא אסרו "שמפו" זה בהנאה, אף שמעורבים באפר הזה בשר וחלב, זהו משום, שמעורבים בו חומרים אחרים. נמצא כי אם היו אוסרים את ה"שמפו", היתה זו חומרה על חומרה. חומרה ראשונה שמחשיבים את האפר הזה כתערובת בשר וחלב. וחומרה שניה, כי סוף סוף, ההנאה היא מן הסממנים והחומרים שהוספו לאפר, והם אינם תערובת בשר בחלב.

• להתערב שם בשר וחלב – זה דבר לא מציאותי היום כלל.
• הקדירות של התנורים שבבית החורף – תנור בית החורף הוא תנור שהונחו בו קדירות מים, כדי להוציאם בעודם רותחים מן התנור, ולחמם את הבית. באותו תנור, בישלו לסירוגין גם בשר, וגם מאכלים חלביים. וכיון שהקדירות, המשמשות לחימום הבית, שהו בתנור גם בעת בישול הבשר, וגם בעת בישול החלב, יש חשש שניתז על הכלי גם מהתבשיל הבשרי, וגם מהתבשיל החלבי. אמנם אין זו אלא חומרה בעלמא, וחשש רחוק.
• והמיקל לא הפסיד – כפי שהסברנו, כי בכל מקרה, אין כאן איסור מן הדין. לכן רשאי כל אחד שלא להתחשב בחומרות אלה.

סעיף ז'

^יזהמבשל שְׁלִיל בחלב, חייב (מג). וכן האוכלו (מד). אבל המבשל שִׁלְיָא (מה), ^יחאו עור וגידים ועצמות וְעִקְּרֵי קַרְנַיִם וּטְלָפַיִם הָרַכִּים (מו), פטור (מז). וכן האוכלם, פטור (מח).

^יזשם במימרא דשמואל. ^יחשם בברייתא.

• שְׁלִיל בחלב, חייב – השליל הוא עובר הנמצא במעי הבהמה, אחר שנשחטה, ודינו בשר לכל עניין.
• וכן האוכלו – חייב, אם השליל התבשל בחלב.
• המבשל שִׁלְיָא – השק העוטף את העובר, אין לו דין בשר, אלא נחשב לכלוך.
• וְעִקְּרֵי קַרְנַיִם וּטְלָפַיִם הָרַכִּים – כל אלה אינם בשר, ובישולם בחלב אינו אסור מן התורה. זה נלמד מן הפסוק "ומבשרם לא תאכלו" ודרשו חכמים שדווקא הבשר אסור, אך לא העצמות ולא העור ולא הגידים ולא הקרניים ולא הטלפיים.
• פטור – כלומר אין כאן איסור תורה, אבל יש איסור דרבנן בבישולם. כי מפאת היותם רכים, הם דומים לבשר.
• וכן האוכלם, פטור – אבל אסור לאוכלם מדרבנן, כי נראה כאוכל בשר בחלב.

סעיף ח'

^יטיש מי שאומר דנסיובי דחלבא (פירוש, חלב המתמצה מקפאון הגבינה), אינם בכלל מי חלב, ואסור מן התורה (מט). אלא מי חלב היינו אחר שעושים הגבינות מבשלים הנסיובי (נ), והאוכל צף מלמעלה, ולא נשאר בו אלא מים בעלמא. זהו הנקרא מי חלב (נא).

^יטטור בשם אביו הרא"ש שם בפסקיו.

• דְּנַסְיוּבֵי דַּחֲלָבָא – ראינו למעלה שמי חלב אינם נחשבים חלב. והסברנו שם, כי מי חלב הם המשקה הנשאר אחר הפיכת החלב לגבינה. כאן מביא המחבר, דעה החולקת על קביעה זו.
• ואסור מן התורה – המשקה הנותר אחר הפיכת החלב לגבינה, דינו חלב, לדעה זו. אבל אחר שיבושל הנוזל, כל מה שיישאר ממנו, אחר סילוק השאריות, הוא המוגדר מי חלב, שאינו נידון כחלב.
• זהו הנקרא מי חלב – ונוהגים להחמיר כדעה זו.

סעיף ט'

חלב הנמצא ^(*) בקיבה, אינו חלב, ומותר לבשל בו בשר אפילו בַּצָּלוּל שבה (נב) (טור בשם רי"ף ורמב"ם). ויש מי שאוסר (נג) (תוס' ורא"ש ור"ת ורשב"א ור"ן), (וכן נוהגין (נד)).

^(*) ציינתי בסימן פא סעיף ו.

• אפילו בַּצָּלוּל שבה – בהמה שינקה חלב, ולאחר ששחטו אותה, מצאו חלב בקיבתה. אין לו דין חלב, ואין איסור לבשלו עם בשר. כי החלב עבר שינוי במערכת העיכול של הבהמה, ועוּבַּד בחומצות הקיבה.
• ויש מי שאוסר – אם הוא צלול. מעיקר הדין, הלכה כדעה ראשונה. אבל נוהגים להחמיר, כדעה זו.
• וכן נוהגין – להחשיב את המשקה הצלול שבתוך הקיבה, כחלב. למעשה, גם הספרדים חוששים, לכתחילה, לדעה זו.

סעיף י'

(נה) ^כחלב הנמצא בקיבה (נו) (לכתחלה אין להניחו בקיבה עד שיצטנן החלב בתוך הקיבה (נז) (ארוך כלל י"ח בשם רבי שמחה והגהת אשירי), אבל בדיעבד אין לחוש (נח) עד) שנמלח בקיבתה (נט), או שעמד בו יום אחד (ס), (ואז) אסור להעמיד בו (סא). הגה: ואם העמיד בו, אם הוא הצלול (סב) אוסר כל הגבינות עד שיהא שישים בחלב שהעמיד, נגד הקיבה (סג) האסורה (סד). ואם היה שישים בחלב, הכל מותר (סה). ואם היה הקיבה קרושה, אינה אוסרת כלום, אפילו לא היה שישים בחלב נגד הקיבה (סו) (לדעת ר"ת). ואם היה הקיבה צלול מתחלה, ונקרש, יש לו דין צלול (סז) (בית יוסף בשם רשב"א ובשם הפוסקים). ויש מקילין בזה (סח) (ש"ד בבית יוסף בשם המרדכי), ובמקום הפסד יש להקל. עור הקיבה, לפעמים מולחים אותו ומייבשין אותו, ונעשה כעץ, וממלאים אותו חלב (סט), מותר; דמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא, ואין בו לחלוחית בשר (ע) (ב"י בשם שבולי לקט).

^כטור. וכתב רבינו ירוחם דאפילו לשיטת הרי"ף והגאונים שאף על פי שהוא פרש בעלמא, מכל מקום כבר לקחה טעם בשר, וכשמעמיד, הוה ליה בשר בחלב.

• הקדמה לסעיף – אחת הדרכים להפוך חלב לגבינה, היא "להעמיד". כלומר, למזוג אל תוכו נוזל חומצתי, המופק מקֵיבת בהמה, שנשחטה או התנבלה (נקרא גם "אנזים הַגְבָּנָה"). החומצתיות הגבוהה של הנוזל, הופך את החלב לגבינה. דרך נוספת היא, הנחת החלב בעור הקיבה, שחומציותו גבוהה במיוחד, והופכת את החלב לגבינה. השימוש ב"חלב" הנמצא בקיבה מותר, לצורך הפיכת חלב לגבינה. כי הנוזלים הנמצאים בקיבה, אינם בשר או נבילה, אלא "לכלוך וטינופת בעלמא". אבל אסור להשתמש בעור הקיבה, כדי להפוך חלב לגבינה, כי הוא יחדיר טעם בשרי לחלב.
• הנמצא בקיבה – הכוונה לנוזלים המצויים בתוך הקיבה.
• עד שיצטנן החלב בתוך הקיבה – אם רוצים להשתמש בנוזלים אלה, צריך להוציאם כמה שיותר מהר מן הקיבה, בתוכה הם כנוסים, כדי שלא יקבלו טעם של בשר מן הקיבה.
• אבל בדיעבד אין לחוש – כי נוזלים שלא שהו בקיבה 24 שעות, או לא נמלחו עם הקיבה, לא בלעו בשר ועל כן אינם נידונים כבשר.
• עד שנמלח בקיבתה – המליחה פועלת כמו בישול. ואם מלחו קיבה יחד עם הנוזלים שבה, הרי זה כאילו בישלום יחד, והנוזלים קיבלו טעם בשר מן הקיבה. על כן אין להכניסם לחלב, כדי להעמיד גבינה.
• או שעמד בו יום אחד – הנוזל שהה בקיבה עשרים וארבע שעות, וקיבל טעם מהקיבה עצמה, לכן הוא בשרי.
• ואז אסור להעמיד בו – נוזל כזה, שבלע מן העור שבקיבה, דינו בשר לכל דבר.
• אם הוא הצלול – אז הוא עצמו בשר מעורב בחלב, שהוא דבר אסור.
• נגד הקיבה – הקיבה הוא המשקה הצלול, שנמצא בתוך הקיבה.
• האסורה – כלומר אם נוזל הקיבה החומצתי, יותר מ 1/60 מהחלב אליו הוכנס, אז הגבינה שתתגבן מכוחו, תיאסר. זו דעת הרמ"א, אבל לדעת המחבר, הגבינה כשרה בדיעבד. כי הנוזל החומצתי, מאבד ומפיג את טעם הבשר שהתקבל בתוכו.
• הכל מותר – כי פחות מ1/60, אינו נותן טעם של בשר לחלב[8].
• נגד הקיבה – אם נוזלי הקיבה נקרשו, דינם לכל הדעות הוא כלכלוך וטינופת. וגם טעם הבשר שייקלט בנוזל חומצתי זה, ייפהך מיד ללכלוך, בגלל רמת החמיצות הגבוהה, של נוזל זה. הלכך אינו אלא כמו חומר כימי, שבכוחו להעמיד חלב, וליצור ממנו גבינה.
• יש לו דין צלול – כי האיסור שהיה בו, לא נעלם.
• ויש מקילין בזה – ודנים אותו כקרוש. על כן גם אם נמלח עם בשר, לא הפך להיות בשרי, כי טעם הבשר בטל, בגלל החמיצות הגבוהה.
• וממלאים אותו חלב – כדי שייקרש, וייהפך לגבינה.
• ואין בו לחלוחית בשר – כלל גדול הוא, שכל בעלי חיים האסורים באכילה, אין זה אלא הבשר שנאסר. אבל העצמות הגידים והעור, אינם אסורים. אמנם למעשה, אי אפשר להבחין בין עור, לבשר הדבוק בו. לכן נחשב עור הקיבה, כבשר. אבל אחרי שהתייבש, אין כאן אלא עור לבד. לפיכך אין כאן איסור של בשר, אבל חמיצותו של עור הקיבה, מאפשרת להכניס לתוכו חלב, ולהופכו לגבינה.

סעיף י"א

(עא) ^כאאם העמיד גבינה בעור קיבת כשרה (עב), יש בה טעם בשר, אסורה (עג). ואם לאו, מותרת (עד). ^כבאבל המעמיד בעור קיבת נבלה (עה), וטריפה, ובהמה טמאה, אוסר בכל שהוא (עו). הגה: משום דדבר האסור בעצמו, ומעמיד, אפילו באלף לא בטיל (עז) (כן כתב ב"י לדעת הרשב"א והר"ן). ודווקא שלא היה שם מעמיד אחר, רק האסור, אבל אם היה שם גם כן מעמיד היתר (עח), הוי זה וזה גורם ^(*), ומותר אם איכא שישים נגד האסור (עט) (ממשמעות המרדכי).

^כאמשנה חולין דף קטז, א (ר"י ן' מיגש ורבינו ירוחם ומרדכי). ^כבהרשב"א והר"ן שם בפרק ב דעבודת כוכבים וכתב שם משום דמאחר שהוא בעצמו אסור, כיון דאוקמי מוקים לא בטיל, אבל עור קיבת כשירה, מאחר שהוא מותר בפני עצמו, ולית בית איסורא, אלא משום חיבורו עם החלב כל אימת דלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב הוא אלא כל אחד בפני עצמו קאי. ^(*)והוא, שלא היה בכח האיסור לבדו להעמיד, הרב טורי זהב. וכן מצאתי בדברי הרמב"ם, בפרק טו מהלכות מאכלות אסורות וכתנא קמא דמשנה ט פרק ב דערלה.

• הקדמה לסעיף – גם בעור הקיבה יש חומציות, ובכוחו להפוך את החלב לגבינה.
• בעור קיבת כשרה – עור זה רך ונחשב כבשר, ואם לא טועמים טעם בשר בגבינה, היא מותרת. ומה שכתבנו להתיר אם אין טעם בשר, זו דעת המחבר. אבל לרמ"א, רק ביטול האיסור בשישים יתיר את הגבינה, כי לא סומכים על הטעימה.
• טעם בשר, אסורה – אם העור העניק טעם לגבינה, יש כאן בשר בחלב, והתערובת אסורה. וכיון שלא התערבו בדרך בישול, זה איסור דרבנן.
• ואם לאו, מותרת – ככל בשר שהתערב עם החלב, שאם הוא פחות מ 1/60, אי אפשר לחוש בטעמו, ואינו אוסר.
• המעמיד בעור קיבת נבלה – עור קיבה של נבילה, הוא איסור בפני עצמו.
• אוסר בכל שהוא – כי יש לנו כלל, שדבר המעמיד אוסר. כלומר, אם הפך החלב לגבינה בזכות דבר האסור באכילה, יש חשיבות רבה לאיסור זה, כי בגללו נהפך החלב לגבינה. ומפאת חשיבותו, הוא אוסר אפילו בכמות קטנה. אבל אם הועמד בקיבת כשרה, אין איסור במשהו, כי קיבת כשרה אינה אסורה, רק טעם הבשר שבה, הוא האיסור.
• אפילו באלף לא בטיל – זה הסבר דברי המחבר.
• מעמיד היתר – מדובר שהמעמיד האסור, יש בכוחו לבד להפוך את החלב לגבינה.
• אם איכא שישים נגד האסור – כלומר אם נמזגו אל החלב גם נוזלי קיבת נבלה, וגם נוזלי קיבת כשרה, ולא נכנס טעם בשר אל החלב, הגבינה מותרת. כי החלב לא הפך לגבינה רק מכח האיסור, נמצא כי אין לו חשיבות רבה כל כך, ואינו אוסר במשהו[9].

דין באיזו בשר נוהג דין בשר בחלב, והיאך נקרא בשול שלא ללוש עיסה בחלב (פז)

• מן התורה, אסור לבשל ולאכול או ליהנות, בשר שבושל עם חלב [א].
• חכמים אסרו כל תערובת בשר וחלב, גם שלא בדרך בישול. ואם התערבו, הרי הם אסורים באכילה, אבל אין התערובת נאסרת בהנאה [א].
• האיסור מן התורה הוא רק בבהמה כשרה, עם חלב של בהמה כשרה [ג].
• מותר לבשל בשר בהמה טמאה, עם חלב של בהמה טהורה. או בשר בהמה טהורה, עם חלב של בהמה לא כשרה [ג]. לרמ"א, אסור לבשלם יחד. אבל אם בשלם, מותרים בהנאה [ד].
• מותר לבשל בשר חיה ועוף, עם חלב בהמה טהורה. והתבשיל מותר בהנאה, אבל מדרבנן, אסור באכילה.
• אפילו לרמ"א, מותר לבשל עוף בחלב. ואם נתבשל, אסור לאכול, ומותר בהנאה [א].
• מותר לבשל בשר דג עם חלב, ולאוכלו [ג].

[1] ובטיגון, אם לא מדובר בטיגון עמוק, וכן בצליה, רבו הפוסקים שסוברים שאין האיסור אלא מדרבנן. ובשעת הדוחק אפשר לסמוך על שיטתם, כפי שכתב ערוך השולחן בסעיפים יא ויב. וכן כתב הרב עובדיה יוסף ביביע אומר (חלק ז סימן ה אות ב). וכך כתב גם כף החיים באות נג. אמנם נראה שדעת המחבר להחמיר בזה, כי בסעיף ו הביא שהמעושן והמבשל בחמי טבריה אינם בישול מן התורה, ולא כלל עמם טיגון וצליה.

[2] הש"ך (ס"ק ו) חולק על הרמ"א וסובר, שיש איסור מראית עין גם כשהחשד הוא על איסור דרבנן. וסמך יתדותיו על שתי הלכות.

הלכה אחת היא האיסור המובא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שה סעיף יא) בהוצאת בהמה לרשות הרבים, בזוג שבצווארה. כי בזה נראה כמי שמביא בהמות לשוק, וגזרו בזה למרות שאיסור המסחר בשבת הוא רק דרבנן, ומזה מוכח לכאורה, כי גם באיסורי דרבנן חוששים למראית העין. אבל אני בעוניי סבור כי יש להבחין בין מעשה שבמהותו מותר לגמרי, כמו בשר בחלב שקדים, שכל האיסור הוא רק משום עין הטועים. למעשה עצמו שיש בו בעיה, כגון הוצאת הבהמות לרשות הרבים. שזהו מעשה המבטא זלזול בשבת, לכן דווקא בזה יש איסור משום הנראות.

ההלכה השניה היא תיקון הצינור בשבת. מובא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שלו סעיף ט), צִנּוֹר הַמְקַלֵּחַ מַיִם מִן הַגַּג שֶׁעָלוּ בּוֹ קַשִּׁים וַעֲשָׂבִים שֶׁסוֹתְמִים וּמְעַכְּבִים קִלּוּחוֹ, וּמֵימָיו יוֹצְאִים וּמִתְפַּשְּׁטִים בַּגַּג וְדוֹלְפִים לַבַּיִת, מְמַעֲכָן בְּרַגְלוֹ בְּצִנְעָה. דְּכֵיוָן דִּמְתַקֵּן עַל יְדֵי שִׁנּוּי הוּא, שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא בְּרַגְלָיו, בִּמְקוֹם פְּסֵידָא לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן.

גם מזה הוכיח הש"ך כשיטתו, כי אף שעושה בשינוי, ובזה איסור התיקון הוא דרבנן בלבד, בכל אופן צריך לתקן בצנעא, אף שהתירו אותו בשינוי בגלל הפסד. משמע, שחוששים לנראות גם בדרבנן.

אך יש להסביר דין זה באופן אחר, ולחלק את החילוק הנזכר. כי באמת, שונה בישול בחלב שקדים שכל מהותו מעשה היתר, ממיעוך עשבים וקשים, שהוא במהותו איסור (אסור לתקן). לכן יש להצניע את המעשה, ולא לעשותו לעין כל, כי עצם המעיכה היא דבר אסור. ועיין בערוך השולחן תירוצים נוספים על קושיית הש"ך. ועיין גם בספרי, בעקבות המחבר (חלק א), מה שכתבתי בעניין זה.

[3] לפי הרמ"א יש לאסור גם בישול בשר חיה, בחלב טהורה. אבל בישול חיה בחלב טמאה, נראה שאין להחמיר אפילו לרמ"א, כמו שהתיר לבשל עוף בחלב טמאה.

[4] ולא חשש במקרים הנ"ל, למראית עין. זאת משום, שאחד הטעמים של איסור מראית עין הוא, שמא יבואו אנשים לחשוב,  שדברי איסור הותרו. על כן אסרו בישול בשר בחלב אשה, כי יחשבו שהותר בישול בשר, בחלב רגיל. אבל בישול בשר טמאה בחלב, אין לחשוש לדבר. כי הבשר אסור באכילה, ואף אחד לא יתבלבל בין בשר בהמה טמאה, לבשר בהמה כשרה. או בין חלב בהמה טמאה, לחלב בהמה כשרה.

[5] ולגבי מליחה כתב הרמ"א (סימן עה סעיף א) בֵּיצִים הַנִּמְצָאִים בָּעוֹפוֹת לְאַחַר שְׁחִיטָה, אִם לֹא נִגְמַר הַחֶלְבּוֹן שֶׁלָּהֶם, רַק הַחֶלְמוֹן לְבַד, צְרִיכִים מְלִיחָה כִּשְׁאָר בָּשָׂר, וּמֻתָּר לְמָלְחָן עִם בָּשָׂר (בית יוסף סימן פז). וְאִם נִגְמַר אַף הַחֶלְבּוֹן, אֲפִלּוּ הַקְּלִפָּה קָּשָׁה עָלָיו כְּמוֹ שֶׁהִיא נִמְכֶּרֶת בַּשּׁוּק, נוֹהֲגִין לְמָלְחָהּ, אַךְ יִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְמָלְחָהּ עִם בָּשָׂר.  כלומר, הביצה צריכה מליחה כאילו היתה בשר ממש, כשנגמר רק החלמון. אך כשנגמרה כל הביצה, נהגו למולחה, אך לא עם הבשר.

[6] יש ספק, אם בישול בעישון או בחמי טבריה נקרא בישול מן התורה. ולדעת המחבר, מה שמחמירים בספק מן התורה, זו תקנה דרבנן.

[7] כאן בבית יוסף מביא מחלוקת אם דם שבשלו אסור מן התורה או מדרבנן ומשמע בסימן סט סעיף י  שמסקנתו להקל שהמעיין בבית יוסף יראה שטעם הסמיכה בגוי בדין שם הוא משום שדם שבישלו אינו אסור אלא מדרבנן וכך כתב הבית יוסף שם בסעיף יט שדם שמלחו אינו אלא מדרבנן וכך דעתם של רוב הראשונים.

[8] ואף שהכלל ההלכתי הוא "דבר המעמיד, איסורו במשהו" (כפי שמיד נלמד בסעיף יא), כאן המעמיד הוא המשקה הצלול, שמוגדר פרש וטינופת, ולא איסור. וכל האיסור שהתערב, הוא רק טעם בשר הבלוע בנוזל. ואיסור זה, אינו מעמיד, על כן הוא בטל ב – 60.

[9] יש פוסקים שחולקים על הרמ"א וסוברים, שדווקא אם אין באיסור לבד יכולת להחמיץ, או לגבן, רק אז הוא אינו חשוב. אבל אם רב כוחו להחמיץ או לגבן לבד, הוא אוסר, גם אם יתערב עמו מעמיד אחר של היתר. והראייה שהביאו לשיטתם היא מדין "זה וזה גורם", בהלכות חמץ. אמנם נראה כי יש לחלק בין חמץ לגבינה, כי בדין הגבינה, לא זו בלבד שכל דין מעמיד הוא חומרא של חכמים, גם האיסור של בשר בחלב במעמיד אסור, הוא דרבנן, כי רק דרך בישול אסרה תורה.