הלכות בשר בחלב

הלכות בשר בחלב סימן פ"ח

שלא להעלות בשר על השולחן כשאוכלין גבינה, ובו ב' סעיפים.

מן התורה, האיסור לערב בשר בחלב יחד, הוא דווקא בבישול. אמנם חכמים אסרו כל תערובת של בשר בחלב. ומפאת להיטותם של בני אדם אחר מאכלים, גזרו שלא לאכול בשולחן שמונחים בו גם בשר וגם גבינה. פרטי דין זה מוסברים בסימן זה.

סעיף א'

^אאפילו בשר חיה ועוף (א), אסור להעלותו על שלחן שאוכל עליו גבינה, שלא יָבֹא לאכלם יחד (ב). אבל בשלחן שֶׁסּוֹדֵר עליו התבשיל, מותר ליתן זה בצד זה (ג).

^אמשנה חולין דף קד, ב וכבית הלל.

• בשר חיה ועוף – שאיסור אכילתם בחלב הוא דרבנן.
• שלא יָבֹא לאכלם יחד – זו אמנם גזירה לגזירה, שהרי מה שהחשבנו את בשר עוף וחיה כבשר בהמה לכל דיניו, הוא גזירת חכמים[1].
• מותר ליתן זה בצד זה – דווקא בזמן האכילה נתקן האיסור, מפאת החשש שיטעמו גם מן המאכל השני, מבלי משים.

סעיף ב'

^בהָא דאסור להעלותו על השלחן, דווקא בשני בני אדם המכירים זה את זה (ד), אפילו הם מקפידים זה על זה (ה); אבל אכסנאים, שאין מכירין זה את זה, מותר (ו). ^גואפילו המכירים, אם עשו שום היכר, כגון שכל אחד אוכל על מפה שלו, או אפילו אוכלים על מפה אחת ונותנים ביניהם פת להיכר (ז), מותר. הגה: ודוקא שאין אוכלין מן הפת המונח ביניהם להיכר (ח), אבל אם אוכלין ממנו, לא הוי היכר, דבלאו הכי הפת שאוכלין ממנו מונח על השלחן (ארוך והגהות אשיר"י). אבל אם נתנו ביניהם כלי ששותין ממנו, ובלאו הכי אין דרכו להיות על השלחן, הוי היכר אף על פי ששותין מן הכלי (ט) (ב"י בא"ח סימן קע"ג). וכל שכן אם נתנו שם מנורה, או שאר דברים שעל השלחן, דהוי היכר. ויהיו זהירים שלא לשתות מכלי אחד (י), משום שהמאכל נדבק בכלי (יא) (הג"ה אשיר"י ואו"ה). וכל שכן שלא יאכלו מפת אחת. וכן נוהגין ליחד כלי של מלח לכל אחד בפני עצמו, כי לפעמים טובלים במלח ונשארו שיורי מאכל במלח (יב).

^במשנה שם דף קז, ב וכדמפרש שמואל ובברייתא שם. ^גשם בברייתא וכפירוש התוספות שם.

• המכירים זה את זה – כי היותם חברים ומכירים, מעוררת חשש שהאחד יבוא לאכול, מן המאכל המונח בפני חברו.
• מקפידים זה על זה – מפאת הקפדת האחד על השני, סר החשש שמא יאכל האחד, מן המונח לפני חברו, אבל חכמים לא חילקו. כי אין דרך לתאר איזו דרגה של הקפדה, תסיר חשש זה. וכך הם תמיד גזירות חכמים, שלא להיטפל לכל מקרה ספציפי, אלא לתת כלל פשוט. לכן כאן אמרו "מכירים, אסורים".

הלכה זו חשובה מאד ונוגעת למעשה, כאשר יוצאים אנשים לטיול, ואוכלים על שולחן  מוסדר בפארקים, על ידי הרשויות. בשולחן כזה, מותר להם לאכול את הבשרים שהביאו, גם אם אנשים זרים יאכלו עליו מאכלים חלביים

• שאין מכירין זה את זה, מותר – כי אין חשש שהאחד יאכל ממאכל חברו.
• ונותנים ביניהם פת להיכר – כלומר לחם שלא מתכננים לאכול ממנו. נוכחותו הלחם בינם, תזכיר להם שהאחד אוכל בשרי, והאחר חלבי.
• להיכר – כוונתו להסביר את דברי מרן המחבר, שכתב ש"הונח להיכר", כלומר להיכר, ולא לאכילה.
• אף על פי ששותין מן הכלי – כלי זה הועיל כהיכר, משום שבזמנם לא היו רגילים להניח מים על השולחן. לכן הוא שימש כהיכר טוב מאד, גם אם שתו ממנו.
• זהירים שלא לשתות מכלי אחד – כלומר יזהרו שלא להשתמש באותו כוס, או באותו מזלג.
• שהמאכל נדבק בכלי – ונותרו בו שאריות בשר. נמצא כי השותה חלב, ישתה גם קצת בשר.
• ונשארו שיורי מאכל במלח – אם זה טובל חתיכת בשר במלח, וזה טובל בו חתיכת גבינה, השאריות יתערבו יחד. אבל מלחיות סגורות, בהן יוצא המלח מנקבים קטנים, אין מקום לאסור.

שלא להעלות בשר על השלחן, כשאוכלין גבינה (פח)

• שני אנשים המכירים זה את זה, אסור שיאכלו באותו שולחן, בשר וחלב. ואפילו בשר חיה ועוף, , אלא אם כן עשו איזה סימן היכר, שיזכיר להם, שלא לערבב בין התבשילים [א].
• כשאינם מכירים זה את זה, אין איסור [ב].

[1] וכבר מצינו פעמים בהם גזרו חכמים גזירה לגזירה, וכמו שהוסיפו וגזרו כאן על בשר עוף וחיה, לנהוג בו כבשר בהמה לכל דיניו, כך הוסיפו וגזרו ביום טוב שני של גלויות, שכל מה שאסור מדרבנן ביום הראשון, יהא אסור גם ביום שני (מלבד כמה יוצאים מן הכלל).