הלכות בשר בחלב

הלכות בשר בחלב סימן פ"ט

שלא לאכול גבינה אחר בשר, ובו ד' סעיפים.

האיסור של בשר בחלב לוּוָה בהרחבה גדולה. נזכיר, כי התורה לא אסרה בשר בחלב אלא בבישול. וחכמים הם שהרחיבו את האיסור לכל סוג חימום, גם ללא בישול. עוד הורחב האיסור, לכל סוג תערובת, אפילו צוננת. בסימן זה אנו לומדים על הרחבה נוספת והיא, האיסור לאכול מאכלים חלביים אחר אכילת בשר.

הרחבות אלה טעונות הסבר. הן לכאורה סותרות את הכלל "אין עושים גזירה לגזירה". כדי ליישב זאת, נראה לומר בשתי דרכים: א. בשר או חלב מותרים, כל אחד בפני עצמו. ולא חל עליהם איסור אלא, בהיותם מעורבים יחד. עובדה זו מגדילה ומרחיבה את החשש, שהאיסור לא יקוים. ב. חכמים למדו מן התורה, שקיימת חומרה יתירה באיסור אכילת בשר בחלב, בניגוד לשאר איסורי אכילה, בהם אין איסור בישול וברובם הגדול אין אפילו איסור הנאה. והנה הסביר אמו"ר שחלק גדול מאיסורי דרבנן אינם תקנה של חכמים, אלא היו קיימים כבר מאז נתינת התורה בסיני, אלא שחומרתם פחותה. על דרך זו יש להסביר גם בנידון שלנו. התורה אכן לא רוצה שום תערובת בין בשר וחלב. ולכן אסרה את הבישול, כי אין לך תערובת גדולה מן הבישול, ולכן יוטל עונש מלקות דווקא על המבשל, ברם העולה מזה, כי כל תערובת אינה רצויה. על פי המתבאר, לא מדובר באיסורים שהתווספו אחד אחרי השני . אלא ביטוי של כלל אחד, והוא, כל תערובת של בשר וחלב אסורה. לכן גם תערובת צונן אסורה, וגם אכילה על שולחן אחד אסורה, בגלל החשש של התערבות בין בשר וחלב. וגם אכילת גבינה ושאר מאכל חלבי לאחר בשר אסורה, אם משום השמנונית של הבשר, הנותרת בפה. או מפאת הבשר הנתקע בין השיניים.

סעיף א'

^אאכל בשר, אפילו של ^בחיה ועוף (א), לא יאכל גבינה ^גאחריו עד שישהה שש שעות. ואפילו אם שהה כשיעור, ^דאם יש בשר בין השינים, צריך להסירו (ב). ^הוהלועס לתינוק, צריך להמתין (ג). הגה: ואם מצא אחר כך בשר שבין השינים, ומסירו, צריך להדיח פיו קודם שיאכל גבינה (ד) (הר"ן פכ"ה). ויש אומרים דאין צריכין להמתין שש שעות, רק מיד אם סלק ובירך ברכת המזון (ה), מותר על ידי קִנוח והדחה (ו) (תוס' ומרדכי פכ"ה והגהות אשיר"י והג"ה מיימוני פ"ט דמ"א וראבי"ה). והמנהג הפשוט במדינות אלו, להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת, ואוכלין אחר כך גבינה (ז). מיהו צריכים לברך גם כן ברכת המזון אחר הבשר (ע"פ הארוך והגהות ש"ד), דאז הוי כסעודה אחרת, דמותר לאכול לדברי המקילין. אבל בלא ברכת המזון, לא מהני המתנת שעה (ח). ואין חילוק אם המתין השעה קודם ברכת המזון, או אחר כך (ד"ע ממהרא"י ולאפוקי או"ה). ואם מצא בשר בין שיניו, אחר השעה, צריך לנקרו ולהסירו (ד"ע ממשמעות הר"ן הנ"ל). ויש אומרים דאין לברך ברכת המזון על מנת לאכול גבינה (ט) (ארוך בשם מהר"ח), אבל אין נזהרין בזה. ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות (י).

^אמימרא דרב חסדא חולין דף קה, א. ^בהרמב"ם בפרק ט מהלכות מאכלות אסורות והרשב"א בתו"ה ובשם גדולי המחברים ושאר פוסקים. ^גשם בגמרא כמר עוקבא וכפירוש הרא"ש והרמב"ם שם. ^דכרב חסדא שם. ^הטור [בשם הרמב"ם].

• של חיה ועוף – שאיסור אכילתם אינו אלא מדרבנן.
• צריך להסירו – נוכחות שאריות בשר בין השיניים, היא אחת הסיבות כאמור, מדוע אסרו חכמים אכילת גבינה לאחר בשר. אלא שבחלוף שש שעות, סביר מאד, שלא נותרה כל פיסת בשר בין השיניים. על כן אין לגזור יותר.

למעשה, יש שאינם נוהגים שש שעות שלימות, אלא ממתינים חמש שעות שלימות, וקצת מן השישית. יש גם נוהגים חמש וחצי שעות, על פי הכלל שרוב השעה ככולה. ויש נוהגים שש שעות שלימות, כהבנה הפשוטה של המחבר.

• והלועס לתינוק, צריך להמתין – מפאת החשש שנותרו פיסות בשר בין השיניים.
• להדיח פיו קודם שיאכל גבינה – אחר חלוף שש שעות, אין כל חשש להימצאות בשר בין השיניים. אבל אם בפועל נותר בשר, צריך כמובן להסירו.
• ובירך ברכת המזון – ואם לא אכל לחם, ברכה אחרונה, כמוה כברכת המזון.
• על ידי קִנוח והדחה – המקור להמתנת שש שעות הוא מדברי הגמרא (חולין קה, א) שכתבה, שצריך להמתין מארוחה לארוחה. ובדרך כלל, פרק הזמן שבין ארוחה לארוחה, הוא כשש שעות. אמנם יש ראשונים שהבינו, כי היות ולא כתבה הגמרא זמן מסוים, מה שחשוב הוא בעיקר שלא לאוכלם באותה ארוחה ממש. ודי אם יאכלום בארוחות נפרדות, אפילו אם השנייה סמוכה מאד לראשונה.
• ואוכלין אחר כך גבינה – מנהג זה מבוסס על מה שהתבאר, אשר די בהפרדת החלב מן הבשר, שלא לאוכלם בארוחה אחת. ומסתבר, שלא יסעדו ארוחה נוספת, בטרם תחלוף שעה לפחות, מן הראשונה. דעה זו מבוססת על ההבנה של השיטה הקודמת, כאמור. ובקרב קהילות בני אשכנז, יש מנהג די נפוץ להמתין שלש שעות, והוא חומרה של שיטה זו.
• לא מהני המתנת שעה – תרגום: לא תועיל המתנת שעה. משום הצורך בבידול ברור, בין הארוחות.
• על מנת לאכול גבינה – כלומר הואיל ואכן מדובר באותה ארוחה, אלא שמערימים כאילו היתה זו ארוחה נפרדת, אין ראוי לעשות כן.
• וכן נכון לעשות – אף שהביא הרמ"א, את מנהגם של רבים, הנוהגים להמתין שעה אחת בלבד, כתב שהדבר הנכון הוא להמתין שש שעות. ולמעשה, אשכנזים רבים נוהגים להמתין שלוש שעות, ויש הנוהגים כמו הספרדים. ובשעת הצורך, כגון חולה שצריך לשתות או לאכול מאכל חלבי, אחר אכילת בשר, אפשר לסמוך על דעת הרמ"א, ולהמתין שעה.

סעיף ב'

^ואכל גבינה, מותר לאכול אחריו בשר, מיד (יא), ^זובלבד שיעיין ידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה נדבק בהם (יב). ^חואם היה בלילה, שאינו יכול לעיין אותם היטב (יג), צריך לרחצם (יד). ^טוצריך לקנח פיו ולהדיחו (טו). ^יוהקינוח הוא שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה, ^יאוכן בכל דבר שירצה, חוץ מִקִּמְחָא וְתַמְרֵי וְיַרְקָא, לפי שהם נדבקים בַּחֲנִיכַיִם (פירוש, מקום למעלה מבית הבליעה קרוב לשינים) ואין מקנחים יפה. ^יבואחר כך ידיח פיו במים או ביין (טז). במה דברים אמורים, בבשר בהמה וחיה. ^יגאבל אם בא לאכול בשר עוף, אחר גבינה, אינו צריך לא קינוח ולא נטילה (יז). הגה: ויש מחמירין אפילו בבשר אחר גבינה (יח) (מרדכי בשם מהר"ם וב"י בא"ח סעיף קע"ג), וכן נוהגין שכל שהגבינה קשה אין אוכלין אחריה אפילו בשר עוף, כמו בגבינה אחר בשר (יט). (וכן הוא בזוהר). ויש מקילין (כ). ואין למחות, רק שיעשו קִנוּח והדחה ונטילת ידים (כא). מיהו טוב להחמיר (כב).

^וכפשטא דר' יוחנן לר' אסי שם. ^זכר' יצחק בריה דרב משרשיא שם דף קד, ב. ^חשם בגמרא מדיוקא דתנא אגרא כו'. ^טברייתא דבית שמאי ובית הלל שם. ^ימימרא דרבי זירא שם. ^יאמסקנת הגמרא שם. ^יבטור. ^יגשם בשם הרמב"ם מהא דתנא אגרא שם וכפי פירושו היינו דוקא גבינה ואחר כך עוף.

• מיד – כי הגבינה לא נדבקת בשיניים, ולא מותירה שמנונית לזמן רב, כמו הבשר.
• נדבק בהם – שמא יגעו ידיו בבשר, ונמצא אוכל בשר בחלב. ואם לא נגע בתבשיל החלבי בידיו, כגון שאכל עם כף, אין צורך ברחיצת ידים.
• בלילה, שאינו יכול לעיין אותם היטב – בזמנם לא היתה תאורה כבימינו.
• צריך לרחצם – וכך בטוח שלא נשאר גבינה דבוקה בידיו.
• לקנח פיו ולהדיחו – כדי להפליט את שאריות הגבינה.
• במים או ביין – כלומר מלבד הקינוח שמפריד את הגבינה הדבוקה, צריך גם להדיח, כדי שיֵצאו שאריות הגבינה מן הפה.
• לא קינוח ולא נטילה – כי החשש שיתערבו גבינה עם בשר העוף, הוא חשש רחוק. והיות והעוף בחלב איסורו מדרבנן, לא הוסיפו לגזור גזירה על הגזירה[1].
• אחר גבינה – מחמירים להמתין אחר שאכלו גבינה, כמו שממתינים לאחר בשר. ומשום שיש לגבינות קשות שמנונית רבה, ופירורים שלהם נותרים דבוקים בשיניים.
• כמו בגבינה אחר בשר – חומרה זו התפשטה בקרב קהילות בני אשכנז, אך לא בקרב הספרדים. גם למחמירים, זהו רק בגבינה קשה. אבל בגבינה רכה, אין צורך להחמיר.
• ויש מקילין – כדעת המחבר.
• קִנוּח והדחה ונטילת ידים – הקינוח נועד להפריד את פירורי הגבינה שדבקו בשיניים. ההדחה תפקידה להוציא מהפה, את פירורי הגבינה שנותקו. ורחיצת הידים מטרתה להסיר שאריות גבינה שדבקו בידיים.
• מיהו טוב להחמיר – אחרי גבינה קשה. וכך הוא מנהג אשכנז ברוב המקומות, כי הגבינה הקשה אכן נדבקת, כי יש בה שמנונית רבה. מדובר כאן על גבינה קשה ממש, שהתיישנה כחצי שנה. ולא ברוב הגבינות הצהובות של ימינו, הנמסות בפה, ונמכרות בדרך כלל בפרוסות. עם זאת, גם כיום, יש גבינות איכותיות, שהן ממש כגבינה הקשה שדיבר עליה הרמ"א.[2]

סעיף ג'

^ידאכל תבשיל של בשר, מותר לאכול אחריו תבשיל של גבינה (כג); והנטילה ביניהם אינה אלא רשות (כד). ויש מצריכים נטילה (שערים והגהות ש"ד). אבל אם בא לאכול הגבינה עצמה אחר תבשיל של בשר, או הבשר עצמו אחר תבשיל של גבינה, חובה ליטול ידיו (כה). הגה: ושומן של בשר, דינו כבשר עצמו (כו) (רשב"א סימן ש"ז, ומרדכי והגהת ש"ד). ונהגו עכשיו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל בשר, כמו אחר בשר עצמו (כז), ואין לשנות ולפרוץ גדר (כח) (ארוך וב"י). מיהו אם אין בשר בתבשיל, רק שנתבשל בקדירה של בשר (כט), מותר לאכול אחריו גבינה (שם), ואין בו מנהג להחמיר (ל). וכן נוהגין לאכול בשר אחר תבשיל שיש בו גבינה או חלב (לא), מיהו יש ליטול ידיו ביניהם (לב), ואפילו לא יאכל בשר ממש רק תבשיל של בשר אחר תבשיל של גבינה, אם נגע בהן בידיו (לג) (בשערים והג"ה שערי דורא). שַׁמָּשׁ הַמְשַׁמֵּשׁ בסעודה ונוגע בָּאֳכָלִין, אינו צריך נטילה (לד), דלא הצריכו נטילה רק לָאוֹכְלִים (לה) (ב"י בשם רש"י).

^ידמימרא דרב נחמן חולין דף קה, ב וכפירוש התוספות בשם רבנו תם, דכיון דאין הבשר והגבינה בעין, וליכא אלא טעם, לא החמירו שיהא חובה ליטול ידיו.  

• אחריו תבשיל של גבינה – כי אין חשש של בשר הנדבק בשיניים וגם אין שמנונית רב.
• אינה אלא רשות – כי אין לחשוש לגבינה או בשר שדבקו בידיים.
• חובה ליטול ידיו – אבל אין צורך להמתין שש שעות.
• דינו כבשר עצמו – כי השומן נשאר בפה, בשונה מתבשיל של בשר, שאינו שומני כל כך.
• כמו אחר בשר עצמו – כיום התקבל מנהג זה גם לגבי בשר עוף.
• ואין לשנות ולפרוץ גדר – למעשה, גם הספרדים מחמירים בזה.
• שנתבשל בקדירה של בשר – בישלו בתוך הסיר, למרות שלא נוקה היטב.
• ואין בו מנהג להחמיר – לכן אם ניקו את הסיר הבשרי משאריות בשר, מותר לאכול את התבשיל שהתבשל בו, אפילו עם הגבינה עצמה, כפי שנלמד להלן, בסימן צה.
• שיש בו גבינה או חלב – ואף המחמירים ונמנעים מאכילת בשר לאחר גבינה, אין זה אלא בגבינה קשה, שנדבקת בתוך הפה. אבל בסתם תבשיל חלבי, אין סיבה להחמיר.
• יש ליטול ידיו ביניהם – שמא נותרו שאריות גבינה, דבוקים בידיו.
• אם נגע בהן בידיו – בתבשילים שבכלים, צריך ליטול ידיו.
• אינו צריך נטילה – הביא ללקוח אחד מאכל בשרי, אינו צריך ליטול ידיו, לפני שיביא גבינה ללקוח אחר.
• דלא הצריכו נטילה רק לָאוֹכְלִים – כי החשש שיאכל מהבשר או מהגבינה שנדבקו בידיו, קיים רק אצל מי שעסוק באכילה, ולא אצל מי שטרוד בהגשה.

סעיף ד'

^טו(לו) מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר, צריך לבער מעל השלחן שיורי פת שאכלו עם הגבינה (לז). ^טזואסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בה בשר (לח). וכן להיפך אסור (כן משמע בארוך). ^יזוכל שכן שאסור לחתוך גבינה, אפילו צוננת, בסכין שרגילין לחתוך בשר (לט). ולא עוד, אלא אפילו הפת שאוכלים עם הגבינה, אסור לחתוך בסכין שחותכין בו בשר (מ). הגה: וכן להיפך נמי אסור (מא). מיהו על ידי נעיצה בקרקע קשה, שרי (מב) (ב"י בשם א"ח וכל בו). אבל כבר נהגו כל ישראל להיות להם שני סכינים, ולרשום אחד מהם שיהא לו היכר. ונהגו לרשום של חלב, ואין לשנות מנהג של ישראל (מג).

^טוטור בסימן צא מהירושלמי והגהות אשר"י בשם א"ז. ^טזתשובות להרמב"ן סימן קעב (ורשב"א סימן עז). ^יזשם.

• הקדמה לסעיף – סעיף זה מביא הרחקות נוספות שנהוג לעשות בין בשר וחלב.
• שאכלו עם הגבינה – כי אם לא יוסר הלחם, יתכן שיאכלוהו, והרי יש בו גבינה.
• שאכלו בה בשר – בגלל שדבוקים בה שאריות בשר וגבינה. אמנם היכן שהאוכל מונח על צלחות, ולא ישירות על המפה, אין צורך להחמיר.
• בסכין שרגילין לחתוך בשר – בגלל שקיימת שמנונית בשר, הדבוקה בסכין. ואמנם כיום, לאחר השטיפה והרחיצה, הסכינים נקיים לגמרי, ואין חשש כזה. ובכל זאת לכתחילה, אין לשנות ממה שכתב המחבר. וצריך לדאוג לסכינים נפרדים עבור החלבי והבשרי. וכן נוהגים להשתמש בכלים מיוחדים לתבשילים בשריים, וכלים נפרדים לתבשילים חלביים. אלא שבדיעבד, אם היו הכלים נקיים, אין לאסור.
• בסכין שחותכין בו בשר – שמא תדבק השמנונית של בשר שעל הסכין, בלחם שרוצה לאכול עם הגבינה. אמנם לאחר ניקוי הסכין, יכול לחתוך בו לחם, ולאוכלו אחר כך עם גבינה.
• להיפך נמי אסור – זה מוסכם על המחבר.
• שרי – מותר. כי הקרקע הקשה מסירה את השמנונית. ומכאן למדנו מה שכתבנו לעיל , שבדיעבד, כשהכלים נקיים, אין לחשוש לאיסור, כי הרחיצה שלנו טובה יותר מהנעיצה של אז.
• ואין לשנות מנהג של ישראל – גם הספרדים נוהגים כך לכתחילה.

שלא לאכול גבינה אחר בשר (פט)

• לאחר אכילת בשר או עוף, יש להמתין שש שעות, בטרם ייאכל מאכל חלבי [א].
• יש נוהגים להמתין רק קצת יותר מחמש וחצי שעות, ויש ממתינים קצת יותר מחמש שעות (ב).
• הרמ"א הביא דעה, שדי בהמתנה בת שעה אחת בלבד [א].
• למעשה, אשכנזים רבים נוהגים להמתין שלוש שעות (י).
• חולה שצריך לאכול חלב, אחר אכילת בשר, יכול להמתין שעה אחת בלבד (י).
• אחר אכילת גבינה, מותר לאכול בשר, אבל צריך לקנח תחילה את הפה. ואם נגעו ידיו בגבינה, יש לרחצם [ב].
• למנהג אשכנז, יש להמתין אחר אכילת גבינה קשה, כשם שממתינים לאחר אכילת בשר [ב].
• גבינה קשה היא גבינה שהתיישנה כחצי שנה, שהיא ממש קשה (כא).
• אין להניח גבינה ובשר על אותה מפה [ד]. ואם אוכלים אותם על צלחות נפרדות, מותר (לח).
• אסור לחתוך גבינה, בסכין שחותכים בו בשר [ד].
• ככלל, צריך להפריד בין הכלים המיועדים למאכלים בשריים, לכלים המיועדים למאכלים חלביים. ואם טעו בדיעבד, המאכלים מותרים (לט).

[1] ואף שהסברנו שהתקנה של עוף וחיה בחלב הייתה להחשיבם כבשר, בגזירה רחוקה כזו לא גזרו.

[2] דבר זה נחלקו בו הפוסקים האחרונים, ובמנהג שאין לו מקור בגמרא, וגם לא התקבל בכל הקהילות שומעים למקילים. ועיין דרכי תשובה ס"ק לד שדן בזה.