הלכות בשר בחלב

סימן צ"א

דין בשר וחלב שנתערבו, ובו ח' סעיפים.

בסימן זה נלמד על בשר שהתערב עם חלב או גבינה, אבל לא על ידי בישול. כגון, שנגעו זה בזה, או נעשו תערובת, צוננת או חמה. או על ידי מליחה, כגון שהבשר מלוח ונגע בגבינה. או על ידי כבישה, כגון שהבשר טבול בחָלָב. פעמים, תיאסר התערובת כולה, ופעמים תזדקק לקְלִיפָה (קילוף). כלומר, הסרת שכבה דקה. ופעמים ניתן להסתפק בהדחה בלבד. בסימן זה נדון, איזה איסור חל על התערובות השונות.

סעיף א'

^אבשר וגבינה (א) שנגעו זה בזה, מותרים (ב), אלא שצריך להדיח מקום נגיעתן (ג). ומותר לָצוּר אותם במטפחת אחת (ד), ולא חיישינן שמא יגעו זה בזה (ה).

^אמשנה חולין דף קז, ב וכדמפרש אביי שם, רשב"א.

• בשר וגבינה – צוננים או פושרים.
• מותרים – כי בצונן, אין הגבינה מחדירה טעם בבשר, ולא הבשר בגבינה.
• שצריך להדיח מקום נגיעתן – כי יתכן מאוד, שמעט חלב נותר במקום המגע בבשר. ואם זה בשר שנגע בגבינה, סביר מאד שקצת מהבשר, נותר על הגבינה. ויש לוודא שההדחה טובה, ומסירה כל איסור. ואם בישלום בנפרד, ללא הדחה, מותרים.[1]
• ומותר לצור אותם במטפחת אחת – כלומר לאורזם באותה שקית, ובלבד שלא יגעו זה בזה.
• ולא חיישינן שמא יגעו זה בזה – כי גם אם ייווצר מגע, די בהדחת המקום. ואם ישכחו להדיח, ובישלום בנפרד, הכל מותר.

סעיף ב'

^בכָּל מִידֵי דְּבָעֵי הֲדָחָה, כגון להניח בשר היתר צונן בקערה של איסור צונן (ו), אסור לכתחלה, דִּלְמָא אָכִיל בלא הדחה. ודוקא מבושל, דְּלָאו אוֹרְחֵיהּ בַּהֲדָחָה (ז), אבל מִידֵי דְּאוֹרְחֵיהּ בַּהֲדָחָה (ח), כגון בשר חי וכיוצא בו, שָׁרֵי לכתחלה (ט). הגה: ודוקא דבר שיש בו לחלוחית קצת (י), אבל דבר יבש ממש, אם לא בלע הכלי רק בצונן (יא), מותר להניח בו דבר יבש בלא הדחה כלל (יב) (ד"ע). ועיין לקמן סימן קכ"ב (יג).

^ברשב"א וטור בשם בעל העיטור מהא דתנן ובלבד שלא יגעו זה בזה.

• בקערה של איסור צונן – הבשר הצונן הונח בקערה שלא נשטפה יפה, ויש חשש לנוכחות שאריות אוכל[2].
• דְּלָאו אוֹרְחֵיהּ בַּהֲדָחָה – תרגום: שאין רגילים להדיחו. אי לזאת יש חשש, שיאכל בלי הדחה[3].
• אבל מִידֵי דְּאוֹרְחֵיהּ בַּהֲדָחָה – תרגום: מאכל שרגילים להדיחו.
• שָׁרֵי לכתחלה – מותר לכתחילה, שהמאכלים יגעו אלו באלו בצונן.
• ודוקא דבר שיש בו לחלוחית קצת – רק מאכל כזה, אסור להניחו על כלי שתשמישו בצונן. מחשש שמקצת האיסור הדבוק בכלי, ייצמד למאכל הלח.
• אם לא בלע הכלי רק בצונן – וכל החשש הוא רק משאריות, שאולי נותרו דבוקים בכלי .
• בלא הדחה כלל – היות והוא דבר יבש לגמרי, הוא לא ייאסר מהשאריות שנותרו בקערה. אמנם כלי שבלע איסור חם, יש להימנע להניח עליו דבר קר, אפילו אם המאכל צונן. דין זה הוא הרחקה, שנועדה למנעו מהנחת דבר חם, שייאסר מן הדין. ונראה מדבריו שלא נכון לאכול מאכלים חלביים, בכלי שמשתמשים בו לאכילת או בישול מאכלים בשריים, אף אם זהו שימוש בצונן בלבד, והיא מעין הרחקה. ואף כי מעיקר הדין מותר להשתמש בצונן, בכלי שממש בלע בבישול, , צריך בכל זאת להימנע, לדעת הרמ"א, כדי שלא יבוא להשתמש בו גם במאכל חם.
• ועיין לקמן סימן קכ"ב – שם נלמד, כי מעיקר הדין, אפילו אם בישלו היתר בכלי של גוי, שבלע איסור בחום, התבשיל מותר בדיעבד. כי מניחים, שהכלי לא שימש לאיסור, בתוך 24 שעות האחרונות. וטעם האיסור הבלוע, נותן טעם פגום שהתקלקל, ואינו אוסר בדיעבד. מכאן אנו למדים, שההרחקות שצוינו בסעיף זה, אינן אלא חומרות.[4]

סעיף ג'

^גצריך ליזהר שלא יגע בשר בלחם, שאם יגע בו בשר, אסור לאוכלו עם גבינה. וכן יזהר שלא יגע בו גבינה, שאם יגע בו, אסור לאכלו עם בשר (יד).

^גטור ושם כתב בשר לח, ועיין בסימן פט סעיף ד ובמה שציינתי שם.

• אסור לאכלו עם בשר – שמא נגעה מקצת מן הגבינה, או מעט הבשר, ודבק בלחם. במקרה שנגע בשר או גבינה באיזה מאכל, צריך להדיח את מקום המגע. אך בלחם, שלא שייך להדיח, יש לגרד את מקום המגע. ואם בישלו כל אחד בנפרד, בלי להדיח, מותר בדיעבד[5].

סעיף ד'

(טו) ^לדבשר וחלב רותחין שנתערבו יחד, ואפילו בשר צונן לתוך חלב רותח או חלב צונן לתוך בשר רותח, הכל אסור, משום דְּתַתָּאָה גבר (טז). ^האבל חלב רותח שנפל על בשר צונן, או בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן, קולף הבשר (יז), ושאר הבשר מותר (ובמקום שהבשר צריך קְלִיפָה, אם לא קלפוהו ובשלו כך, מותר בדיעבד (יח)) (ארוך כלל כ"ט). והחלב מותר כולו (יט) (רמב"ם ור"ח ור"י וע"פ). ואם נפלו זה לתוך זה צוננין, מדיח הבשר, ומותר (כ).

^דפלוגתא דרב ושמואל פסחים דף עו, א וכשמואל, דתניא כוותיה שם, הסכמת הפוסקים. ^הברייתות שם וכדמתרץ להו שם בגמרא.

• הקדמה לסעיף – נזכיר כמה מושגים, בדיני בישול. 'כלי ראשון', 'עירוי כלי ראשון', ו'כלי שני'.

כלי ראשון: הוא כלי העומד על האש. יש כוח בתבשיל שבתוכו, לבשל מאכל, המוכנס אליו. גם לאחר הסרת הקדירה מן האש, החום כל כך גדול, כי דפנותיו חמים מאד, ועדיין יש בו כוח בישול.

עירוי מכלי ראשון: שפיכת תבשיל או נוזל מכלי ראשון, על מאכל צונן. חום העירוי אינו כחומו של כלי ראשון, ויכולתו לבשל את המאכל, עליו הוא נשפך, מוגבלת יותר.

כלי שני: תבשיל מכלי ראשון, שהועבר לכלי שלא עמד על האש. חמימותו של תבשיל זה, מעוטה אף יותר מן העירוי, ואין בו כח לבשל.

• משום דְּתַתָּאָה גבר – תרגום: התחתון תמיד גובר. מדובר כאן, בקדירה שעמדה על האש. שהחלב או הבשר הנמצאים בה, נותרים חמים מאוד, אף לאחר הסרתה מן האש. ואם ייפול מאכל קר, כגון גבינה, לתבשיל בשר. או בשר, לתבשיל חלב חם, גם הבשר וגם החלב שניהם אסורים, משום בשר בחלב. וזהו חשש איסור תורה, בגלל שהקדירה עמדה על האש, וחומה גדול מאד. ובתנאי שאין אחד גדול מחבירו 60 פעמים, כי אז הקטן אסור, והגדול מותר.
• קולף הבשר – כאן מדובר על עירוי מכלי ראשון. שהוא אמנם חם ביותר, אבל כבר אינו בתוך הקדירה בה התבשל, והולך ומצטנן מטבעו. לכן אין בכוחו לבשל את המאכל הקר, עליו נפל. עם זאת, יש בכוחו לבשל את רקמת המאכל עליה נפל. יש להסיר רקמה זו, והיא ה'קְלִיפָה'.
• מותר בדיעבד – כי רקמת בשר זו שבושלה, דקה ביותר. ואף שנאסרה, אין בכוחה לאסור בבישול הבא, את המאכל כולו, אלא היא בְּטֵלה בשישים.
• והחלב מותר כולו – אף שקצת ממנו נאסר, הרי אי אפשר לקלוף את החלב, כי הוא נוזלי. על כן מותר, כי משערים שמקצת הטעם שנכנס מן הבשר אל החלב, התבטל ברובו.
• מדיח הבשר, ומותר – כי בצונן, החלב אינו חודר אל הבשר, רק נמצא על גביו. על כן די בהדחת מקום המגע. וכן הדין אם שניהם אינם צוננים לגמרי, אלא הועברו לכלי שני, או הורקו מכלי שני אחד לחברו, הרי הבשר והחלב, כשני מאכלים צוננים, שנוגעים זה בזה.

סעיף ה'

(כא) ^ומליח, שאינו יכול לֵיאכל מחמת מִלחו, דהיינו ^זכעין מליח שמולחים לקדירה (כב), ושהה כדי מליחה לקדירה (כג), כל זמן שלא הדיחו מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו (כד). הגה: ויש אומרים דלאחר ששהה במלחו שעור מליחה, לא מקרי אחר כך רותח (כה) (תוספות והרא"ש פכ"ה וסמ"ג לחד שינוייא). ולצורך גדול, כגון בהפסד מרובה והוא לצורך סעודת מצוה, יש לסמוך אמקילין (כו). אבל בלאו הכי, אין להקל כלל (כז) (ת"ה סימן קנ"ט). אפילו לא נמלח הבשר משני צדדין, רק מצד אחד, כל שנמלח מליחה שאינו נאכל מחמת מלחו, מִחְשָׁב רותח (כח) (ב"י בשם תשובת הרשב"א סי' רס"ה). אבל כל שלא נמלח כל כך, מִחְשָׁב צונן, אפילו נמלח משני צדדין. ויש אומרים דאנן אין בקיאין בדבר (כט), ויש לנו לחשב אפילו מליחת צלי (ל) כרותח (ארוך כ' י'). וטוב להחמיר במקום שאין הפסד מרובה (לא). ^חוּמָלִיחַ כְּעֵין מָלִיחַ דְּבָעֵי לֵהּ לְאָרְחָא (לב), אפילו לאחר שהדיח, הָוֵי אינו נאכל מחמת מלחו (לג), וכל זמן שלא שְׁרָאוֹ במים דינו כרותח, לאסור כדי קְלִיפָה (לד). ^טואין חילוק בין מליח עליון ותפל תחתון, למליח תחתון ותפל עליון (לה), לעולם המליח מבליע בתפל, ואינו בולע ממנו. ^יהלכך בשר וגבינה המלוחים שנגעו זה בזה, צריך לקלוף שניהם מקום נגיעתם (לו). ואם אחד מהם מלוח והשני תפל, המלוח מותר בהדחה והתפל צריך קְלִיפָה (לז). הגה: ויש אומרים דבכל מליחה אנו משערין בשישים (לח) (רוב המורים קמאי ובתראי). ועיין לקמן סימן ק"ה כיצד נוהגין (לט). וְהָא דְּטָהוֹר מָלוּחַ (מ) וְטָמֵא תָּפֵל שָׁרֵי (מא), היינו שהטמא יבש, אבל אם הוא דבר צלול, נאסר הטהור, מאחר שאינו נאכל מחמת מלחו, בולע האיסור שאצלו ושניהם אסורים (כן משמע במרדכי וכ"כ בהגהות מיימוני וש"ד וסמ"ג והגהת מרדכי). ודוקא שהטהור לח קצת, אבל אם הוא יבש לגמרי, אינו בולע מדבר לח שאצלו (מב). ^יאואם הם יבשים (מג), אפילו הם מלוחים (מד), או לחים ולא מחמת מליחה (מה), סגי בהדחה. הגה: כל ציר מבשר שנמלח, אפילו לא נמלח רק לצלי, חשוב רותח (מו) (הגהות מיימוני פ"ט בשם מ"כ וש"ד והג"א מא"ז ואגודה פכ"ה). ולכן אם נפל ציר על הגבינה או על כלי, אוסר (מז) (ארוך). אפילו במקום שאין הבשר אוסר, דלא נחשב רותח, מכל מקום הציר חשוב אינו נאכל מחמת מלחו (מח). וציר של בשר שאוסר (מט), שנפל על הכלי, צריך הגעלה (נ). ואם הוא כלי חרס, צריך שבירה (נא) (ש"ד שם ואו"ה). ואם לא נפל רק על מקום אחד, בכלי עץ וכיוצא בו, קולף מקומו, ודיו (נב) (או"ה, ועיין לקמן סימן צח סעיף ד הג"ה א).

^ומימרא דרבא אליבא דשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח חולין דף קיב, א ופסחים דף עו, א. ^זטור בשם ר"ת (ור"ן) וכן כתבו התוספות והרא"ש והמרדכי בשמו וכן נראה דעתם ושאר פוסקים. ^חשם בשם פירוש רש"י אמימרא דרבא דלעיל ור"ן. ^טתוספות והרא"ש שם וכן כתב הטור ועיין בסימן קה. ^יטור מהא דטמא מליח וטהור תפל וכו' שם דף קיג, א. ^יאשם וכן כתב סה"ת ומרדכי שם והגהות מיימוני בפרק ט.

• הקדמה לסעיף – דברי המחבר בסעיף זה נקטעו שלש פעמים בדברי הרמ"א, ואי אפשר להבינם על בורים, בלי לחבר בין החלקים הפזורים. בביאורנו נביא בתחילה דברים שיתפרשו בהמשך, כדי להקל על ההבנה.

יש להקדים, שבתקופות קדומות, היה שכיח מאוד למלוח בשר, ונחלקו סוגי המליחה לארבעה: א. מליחה קלה, לצורך צליה. בשר הנצלה, מעיקר הדין, אינו זקוק למליחה, כי האש יונקת ומוציאה את הדם. ב. מליחה רבה, לצורך בישול הבשר. מליחה זו שאבה את הדם, והכשירה את הבשר לאכילה. היתה זו מליחה משמעותית יותר. ג. מליחה לצורך שימור המאכל. בזמנם, לא היו אמצעי קירור. וכדי למנוע את קלקול הבשר, מלחו אותו במלח רב, הרבה מעבר לנצרך, להכשרת בשר. ד. מליחה לצורך מסע. מליחה זו הצריכה מלח רב, אפילו מעבר לנדרש לשימור מאכל. כדי להגן מפני החום, השורר במסע. בשני סוגי המליחה האחרונים, עת ביקשו לאכול בשר, היו שוטפים אותו כהוגן, לביטול ריכוזיות המלח.

• כעין מליח שמולחים לקדירה – חובה למלוח בשר, כדי שהדם ייפלט טרם בישולו. כיצד היא מליחתו? מפזרים עליו מלח רב, מכל עבריו, עד שיכוסה כליל, למשך כ-18 דקות, ולאחר מכן מדיחים אותו במים. בשר כזה, שנעטף במלח רב, מוגדר "רותח". ואם בא מקצתו במגע עם חלב, נאסר כדי קְלִיפָה, ויש לקלוף רקמת בשר דקה[6]. אמנם זהו רק דרבנן, כי אין כאן 'דרך בישול'.
• ושהה כדי מליחה לקדירה – הבשר המליח, הנידון כאן, כבר נמלך כדי להכשירו ולהוציא את דמו, ואף הודח. אמנם לאחר מכן, נמלח שוב. אלא שבפעם השנייה דינו כ'רותח' רק אחר המליחה, כלומר, רק בחלוף כ-18 דקות. בניגוד למליחה הראשונה, שנועדה לפליטת דם, אז רק במהלך המליחה, הוא נחשב רותח, כמבואר בסימן סט סעיף כ[7].
• מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו – וכל עוד לא יישטף, ייחשב רותח.
• לא מקרי אחר כך רותח – דעת הרמ"א הפוכה מדעת המחבר, כי לדעתו, גם מליח זה רותח רק במהלך 18 דקות, אחר המליחה. אבל בסיומם, נמוג כוח המלח, והוא מליח שאינו רותח. ואם נפל לגבינה, או לחלב, דינו כצונן, למרות המלח שעליו.
• יש לסמוך אמקילין – שלאחר 18 דקות, הבשר המלוח לא נחשב רותח, וכדעת היש אומרים.
• אין להקל כלל – וצריך לחשוש שהבשר נחשב רותח הן בתוך ה-18 דקות, והן לאחריהן.
• מִחְשָׁב רותח – כלומר, מליחת בשר, לצורך הוצאת הדם, נעשית משני צידי הבשר. אמנם כדי שהחתיכה תיחשב 'רותח', ותאסור חלב במגע בלבד, די בצד אחד מלוח, להחשיבה 'רותח'.
• דאנן אין בקיאין בדבר – איננו יודעים בבירור מה מוגדר מליחה גדולה, או מועטה. כאן אנו רואים את אחת הדוגמאות לשיטת רמ"א, שבדברים שקשה לשער, ואינם מוגדרים בבירור, יש להחמיר לכתחילה.
• אפילו מליחת צלי – המבקש לצלות בשר, אינו צריך למלוח את הבשר, מעיקר הדין, טרם הצלייה, כי האש שואבת את הדם. ובכל זאת, נהגו למלוח קמעה. ולשיטת רמ"א, גם במליחה מועטה כזו, מחמירים להחשיב בשר זה 'רותח'. אבל המחבר, אינו סבור כן.
• במקום שאין הפסד מרובה – אך בהפסד מרובה, מורה הרמ"א להקל, כי זו חומרה בלבד.
• כְּעֵין מָלִיחַ דְּבָעֵי לֵהּ לְאָרְחָא – מליחה הנעשית לפני יציאה לדרך. כלומר, הרמה החזקה ביותר של מליחה, המתבצעת בפיסת בשר.
• הָוֵי אינו נאכל מחמת מלחו – בשונה מבשר הנמלח לקדירה, שאחר ההדחה, לא נחשב 'רותח'.
• לאסור כדי קְלִיפָה – בשר זה מלוח כל כך, שהדחה סטנדרטית במים, אינה מבטלת את עוצמת המלח. רק שרייה במים תבטלו, לבל ייחשב 'רותח'.
• למליח תחתון ותפל עליון – בסעיף ד ראינו, שאם נגעו חם וצונן זה בזה, אם החם למטה, העליון כולו נאסר. אך אם המאכל החם עליון, זה שתחתיו ייאסר רק כדי קְלִיפָה[8].
• צריך לקלוף שניהם מקום נגיעתם – מליח אינו כרותח ממש, ואינו אוסר את כולו, רק כדי קְלִיפָה, כלומר, שכבה דקה.
• והתפל צריך קְלִיפָה – כי המלוח מבליע בתפל. המלוח לעומת זאת, אינו זקוק לקילוף. כי התפל, אינו מבליע במלוח.
• דבכל מליחה אנו משערין בשישים – בסעיף הבא נלמד כי מה שאוסרים רק כדי קְלִיפָה, הרי זה במאכל שאינו שמן. אבל במאכל שמן, השומן מתווסף למלח, ומוליך את האיסור בכל מקום. אמנם אין הגדרה ברורה מה נקרא שָׁמֵן ומה לא, על כן הרמ"א מחמיר, גם אם הבשר נראה אינו שָׁמֵן. ברם המחבר, לא קיבל חומרה זו.
• ועיין לקמן סימן ק"ה כיצד נוהגין – בסעיף ט, שם הובאו פרטי דין נוספים, בדיני מליחה.
• וְהָא דְּטָהוֹר מָלוּחַ – כגון שהבשר המותר מלוח.
• וְטָמֵא תָּפֵל שָׁרֵי – הטמא היינו האיסור, והוא אינו מלוח. ולפי מה שלמדנו, הבשר המותר נשאר בהיתרו, כי האיסור אינו מלוח, ואינו אוסר את המותר.
• אינו בולע מדבר לח שאצלו – כי העברת טעם, מחתיכה לחתיכה, נעשית רק באמצעות נוזלים.
• ואם הם יבשים – כגון בשר יבש, וגבינה קשה.
• אפילו הם מלוחים – אינם אוסרים זה את זה, כי דברים יבשים אינם מעבירים טעם מחתיכה לחתיכה.
• או לחים ולא מחמת מליחה – כלומר, מליחת בשר מפרישה ממנו נוזלים, וכאשר הם יגעו בגבינה, היא תיאסר כדי קְלִיפָה. אך לאחר שהבשר יָבַש, ואינו מפריש נוזלים, גם אם הוא לח, מפאת משקה כלשהו שנטף עליו, אין בשר זה מליח, שאוסר חתיכה במגע, כי אין לחותו מליאה מלח.
• חשוב רותח – מעיקר הדין, כפי שראינו, בשר שנמלח לצלי, אינו נחשב רותח (אלא שהרמ"א מחמיר לכתחילה). כאן מבהיר הרמ"א, כי הציר היוצא ממליחה זו, מלוח מאוד, ואוסר מן הדין, כדבר שמלוח מאד.
• אוסר – לדעת הרמ"א, הציר אוסר את כל החתיכה. ונראה שהמחבר לא קיבל חומרות אלה, כי אין לדעות אלו מקור מהגמרא.
• הציר חשוב אינו נאכל מחמת מלחו – כי בציר עצמו, מרוכז המלח כולו.
• וציר של בשר שאוסר – לאחר שהבשר נמלח, ואפילו רק לצלייה.
• צריך הגעלה – בפרשת כלי מדין (במדבר לא, כג), לימדה תורה כי אין להשתמש בכלים שבלעו איסור. והציר הזה, הואיל ונחשב רותח, נבלע בכלי ואוסרו, עד שיעשו בו הגעלה, שתביא לפליטת האיסור הבלוע. אמנם הכלים של ימינו, אינם דומים כלל לכלים של זמנם, ועולים באיכותם עשרות מונים. הלכך אינם בולעים מלבד כמות מזערית, שאינה נחשבת כלל. אמנם למעשה, פוסקי ההלכה של דורנו, לא שינו את ההנהגה, ולכן בחיבור הזה נפסוק כאילו הכלים למעשה בולעים.
• צריך שבירה – כי איסור שנבלע בכלי חרס, אינו יוצא בהגעלה.
• קולף מקומו, ודיו – בכלי עץ, אפשר לקלוף את מקום המגע, לכן די בזה, ואין צורך בהגעלה.

סעיף ו'

^יבהיכא אמרינן דאינו אסור אלא כדי קְלִיפָה, כשאין שום אחת מהחתיכות שמינה, שאם היתה שמינה כולה אסורה (נג), (עיין לקמן סימן ק"ה סי"א (נד)). וכן חברתה אסורה כולה (נה), מפני שהשומן מפעפע (ועיין לקמן סימן ק"ה (נו)).

^יבשם ובסימן קה דכיון דאמרינן מליח הרי הוא כרותח דצלי יש להקישו לצלי לכל דבריו.

• שאם היתה שמינה כולה אסורה – כי מאכל שומני מפעפע, כלומר מחלחל ומתפשט בכל החתיכה השנייה.
• עיין לקמן סימן ק"ה סי"א שם – שם יתבאר בדעת המחבר, שהחתיכה המלוחה השומנית אוסרת דווקא, כשהיא מונחת למטה.
• וכן חברתה אסורה כולה – אף שהיא מלוחה וחברתה איננה, ועל כן לכאורה, אין חברתה מפליטה. בכל זאת, היות והמותרת מליאת שומן, השומן נכנס באסורה, וחוזר אל המותרת ואוסרה.
• ועיין לקמן סימן ק"ה – סעיף יא, שם יתבאר בדעת הרמ"א, שאין חילוק בין אם החתיכה המלוחה למעלה או שהיא למטה, כי בכל אופן כשיש מאכל שומני, הכל נאסר.

סעיף ז'

הָא דִּמְפַלְּגִינָן בין נאכל מחמת מלחו לאינו נאכל מחמת מלחו, הני מילי בבשר חי (נז), ^יגאבל צלי רותח שנפל למליח, אפילו נאכל מחמת מלחו (נח), בָּעֵי קְלִיפָה (נט). ואם יש בו בקעים (ס), או שהוא מתובל בתבלין והוא צלי רותח, כולו אסור (סא). הגה: והוא הדין אפוי ומבושל (סב) (מהרא"י בהגה' ש"ד והגהת מרדכי וסמ"ק ורש"ל). ויש אומרים דאפילו הם צוננים, דינא הכי (סג) (ב"י לדעת הרא"ש ובת"ה וטור), וכן יש לנהוג אם אין הפסד מרובה (סד).

^יגשם דף קיב, א בעובדא דההוא בר גוזלא.

• הני מילי בבשר חי – רק בשר שלא עבר הליך בישול או צלייה, והוא צונן, רק הוא, אם לא נמלח כל כך, דינו כצונן. ואם נפל לחלב, די בהדחתו.
• אפילו נאכל מחמת מלחו – ואפילו לא נמלח כלל.
• בָּעֵי קְלִיפָה – צריך קילוף, ולא נאסר כולו. כי למדנו כבר, שמליח הניתן לאכילה, נחשב צונן. על כן צלי רותח, שנפל על מליח ראוי לאכילה, דומה לרותח שנפל לצונן. והדין הוא שצריך קְלִיפָה, ולא יותר. כלומר, אף שהעליון חם, והתחתון קצת מלוח, אין אומרים ייאסר כולו, אלא רק כדי קְלִיפָה נאסר.
• ואם יש בו בקעים – והוא רותח.
• כולו אסור – כי מפאת הבקעים שבו, או לאחר שהתבלינים ריככוהו, הוא דומה לספוג ובולע.
• והוא הדין אפוי ומבושל – מאכלים שחוממו בבישול או באפיה, ונפלו לתוך חלב, אסורים לגמרי, לא רק כדי קְלִיפָה, כי עברו הליך ריכוך, ובולעים הרבה.
• דינא הכי – כלומר בכל מאכל יש בקיעים, או שיש בו תבלין, או שהוא אפוי או מבושל ונעשו רכים, לכן אפילו הם צוננים, נאסרים.
• אם אין הפסד מרובה – מעיקר הדין, אין הלכה כדעה זו, כי היא מבטלת את הכלל שהאיסור עובר ממאכל למשנהו רק באמצעות חום. על כן אין זו אלא חומרה לכתחילה, ובשעת הצורך אפשר להקל, כעיקר הדין, והמחבר לא פסק חומרה זו.

סעיף ח'

^ידאין בשר בחלב נאסר על ידי מליחה או על ידי כבוש, אלא באכילה, אבל לא בהנאה (סה).

^ידהגהות אשרי בשלהי עבודת כוכבים והמרדכי שם בפ"ב וכן כתב האגור בשמו.

• אבל לא בהנאה – כי אין זה דרך בישול, והאיסור אינו אלא מדרבנן, וחכמים גזרו רק על האוכל.

דין בשר וחלב שנתערבו (צא)

• חכמים אסרו כל ערבוב של בשר עם חלב או גבינה.
• נזכיר כמה מושגים, בדיני בישול. 'כלי ראשון', 'עירוי כלי ראשון', ו'כלי שני'.
• כלי ראשון: הוא כלי, העומד על האש. יש כוח בתבשיל שבתוכו, לבשל מאכל המוכנס אליו. גם לאחר הסרת הקדירה מן האש, החום גדול כל כך, כי דפנותיו חמים מאד, ועדיין יש בו כוח בישול.
• עירוי מכלי ראשון: שפיכת תבשיל או נוזל מכלי ראשון, על מאכל צונן. חום העירוי אינו דומה לחומו של כלי ראשון. ויכולתו לבשל את המאכל, עליו הוא נשפך, מוגבלת יותר.
• כלי שני: תבשיל מכלי ראשון, שהועבר לכלי שלא עמד על האש. חומו של תבשיל זה, מועטת אף יותר מן העירוי, ואין בו כח לבשל, הלכך דינו כצונן.
• בשר וגבינה צוננים, שנגעו זה בזה, צריך להדיח את מקום המגע [א].
• בשר צונן שנפל לתוך חלב צונן, מדיח את הבשר. והחלב, כולו מותר. כי טעם הבשר, התבטל בתוך החלב [ד].
• צריך להיזהר לבל יגע הלחם בבשר, כדי שלא יבוא לאוכלו עם גבינה. וכן להיפך, שלא יגע בגבינה, כדי שלא יבוא לאוכלו עם בשר [ג].
• בשר צונן שנפל לתוך חלב רותח, גם הבשר וגם החלב אסורים (אם אין אחד מהם גדול ממשנהו יותר מ-60, כי אז המועט אסור, והגדול מותר) [ד].
• בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן, צריך לקלוף את הבשר, בכל מקום שנגע בחלב. והחלב מותר (כי אי אפשר לקולפו, והבשר המועט שבא במגע עם החלב, לא נתן טעם בחלב) [ד].
• כאמור, כל תערובת בשר בחלב אסורה, אפילו בצונן. ואם שהה בשר בתוך חלב למשך 24 שעות, הרי הוא "כבוּשׁ בחלב". וכן אם שהה בציר מלוח, אפילו לזמן קצר. לא די בהדחתו, אלא כולו נאסר באכילה, מדרבנן. אבל מותר בהנאה [ח].

[1] קל וחומר ממאכלים המחויבים קליפה, שמותרים בדיעבד, כמבואר בסעיף ד (על פי הט"ז ס"ק א).

[2] כך משמע בסימן קכא סעיף א, שסתם כלים אינם נקיים לגמרי, וכפי ההבנה הראשונה בדרכי משה.

[3] ואף שאם בדיעבד מותר גם לכתחילה לא חוששים, כאן זה שונה, כי הרגילות היא לאוכלו ללא הדחה, לכן יש לחשוש (עיין ט"ז ס"ק א).

[4] אכן למרות שכל דיני סעיף זה הם חומרות, לכתחילה, אין לזוז מהנפסק בו.

[5] כמפורש ברמ"א בסעיף ד.

[6] ואף שאומרים מליח כרותח, אין הכוונה שהוא דומה לגמרי לרותח. כי אם היה רותח כמו בישול, היינו צריכים לאסור את כולו, אם התחתון הוא המלוח (כמבואר להלן, בסימן קה סעיף יא 'תתאה גבר').

[7] על פי הש"ך ס"ק יא.

[8] אמנם מאכל מלוח שהוא גם שָׁמֵן, והוא התחתון, אוסר את כל המאכל שמעליו, כמבואר בסימן קה סעיף יא.