הלכות בשר בחלב

הלכות בשר בחלב סימן צ"ב

דיני אם נפל חלב לקדירה של בשר, ובו ט' סעיפים.

סימן זה, שבעצם מהווה המשך לסימן הקודם, דן בבשר וחלב שהתערבו. והוא מלבן בעיקר מתי בטל האיסור, ומתי אינו.

כדי להבינו על בוריו, נקדים כמה מושגים, שנפגוש במהלך הסימן:

• יש להבחין בין איסור והיתר, או בשר וחלב, שנעשו תערובת ממש, כלומר, התמזגו לתרכובת אחידה. לבין חתיכות איסור והיתר, המעורבות יחד, וסמוכות זו לזו. אך כל יחידה, ניצבת בפני עצמה.
• התערבו איסור והיתר, וצריך להכריע את הדין, יש לבדוק אם נכנס טעם האיסור אל ההיתר. כלומר, אם טעם האיסור מורגש במוחש. כגון, בשר שנפל לתוך חלב, האם טעם הבשר מורגש בחלב. וכן להיפך, האם נתן החלב טעם בבשר.

בעגה ההלכתית קרויה בדיקת הטעם "נותן טעם". והיא נעשית משום "טעם כעיקר". כלומר, טעם האיסור דינו כעיקר האיסור, ויש בו איסור תורה^[1]. שכן חייבה התורה להכשיר את הכלים שבזזנו מהמִדיָנִים, כדי להפליט את האיסור הבלוע בהם. נמצא כי גם הטעם הבלוע בכלים, שאין בו ממשות, גם הוא נאסר.

• בדיקת טעם האיסור, אפשרית בכמה דרכים. האחת, טעימת גוי. האחרת, אומדן כמות. איסור ששיעורו פחות מ 1/60, מן הסתם, לא נתן טעם. אך אם הוא יותר מ 1/60, הוא מן הסתם נתן טעם.
• זה שאמרנו, שבדיקת טעם לבד מספיקה, אין זה אלא כשטעם האיסור שונה מטעם ההיתר. אבל אם טעמם דומה, הרי הוא בטל ברוב, מן התורה. אמנם מדרבנן, הצריכו 60 כנגד האיסור. כי גזרו, שגם מין במינו לא יתבטל ברוב, כמו שתערובת מין באינו מינו אינה בטלה.
• "חתיכה עצמה נעשית נְבֵלָה" (קרוי גם חענ"נ או חנ"נ). הכוונה, שחתיכת היתר בלעה איסור, והפכה היא עצמה לאיסור, כמו נְבֵלָה. במקרה זה, לא די בשישים לביטול האיסור הבלוע, אלא צריך 60 כנגד כל החתיכה שנאסרה. בסימן זה נדון, מתי החתיכה כולה נאסרת, ומתי מתחשבים בבליעה בלבד.
• תערובת יבש ביבש: פיסות איסור והיתר, הניצבות בפני עצמן, ולא התמזגו לתרכובת אחת. אלא שלא ידוע איזו חתיכה מותרת, ואיזו אסורה.
• הכלל בתערובת יבש ביבש הוא, "הלך אחר הרוב". אם הרוב מותר, כולם מותרים. ואם הרוב אסור, כולם אסורים. מקור דין זה הוא בפסוק (שמות כג, ב) "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". פרטי דינים אלה, יילמדו בפרוטרוט, להלן בסימן קט.
• חתיכה הראויה להתכבד: גם בכלל "הלך אחר הרוב" יש יוצאים מן הכלל. כי לפעמים, האיסור אף בהיותו מיעוט, אינו בטל. בסימן זה נפגוש באחד כזה, והוא "חתיכה הראויה להתכבד". כלומר, חתיכה יפה ומכובדת. סימן קא, להלן, עוסק כולו בפרטי דין זה.
• בסימן זה נדון בעניין שבמציאות ימינו, נשמע אולי חריג ומוזר, והוא בליעת כלים. אחר מלחמת מדין, אמרה תורה, כי הרוצה להשתמש בכלי הגויים שנלקחו שלל, צריך להכשירם, באמצעות הגעלה[2], שתפליט את האיסור, הבלוע בדפנותיהם. במציאות ימינו, איכות הכלים השתנתה, והם אינם בולעים או פולטים. עם זאת, נסביר את השולחן ערוך, על בסיס ההנחה שהם בולעים ופולטים, כמו בזמן התורה. וכך מקובל למעשה, שלא השתנה הדין, אף שהמציאות כן השתנתה^[3].

סעיף א'

^אכזית בשר (א) שנפל לתוך יוֹרָה של חָלָב רותח, טועם הגוי הקדירה. אם אמר שיש בה טעם בשר, אסורה (ב). ואם לאו, מותרת (ג), אפילו בפחות מששים (ד), ואותה חתיכה אסורה (ה). במה דברים אמורים, כְּשֶׁקָּדַם והוציא החתיכה, קודם שתפלוט חָלָב שבלעה. דהיינו, קודם שתנוח הַיּוֹרָה מרתיחתה (ו), אבל אם לא הספיק לסלקו עד שיוכל לפלוט החָלָב שבלעה, אף על פי שֶׁטְּעָמוֹ גוי, ואין בו טעם כלל, ^באסור (ז), אלא אם כן יש בו שישים (ח). הגה: ועיין לקמן סימן צ"ח דאין אנו נוהגין לסמוך אַטְּעִימַת גוי, ובעינן שישים בכל ענין (ט).

^ארמב"ם בפרק ט מהלכות מאכלות אסורות דין ח' ממימרא דרב ולא כמאן דסבירא ליה כרבי יהודה דמין במינו לא בטיל, אלא כרבנן דסברי, אפילו מין במינו בשישים, חולין דף קח, א. ^במפני שהחלב שנבלע בה ונאסר יצא ונתערב והוא מין במינו, ואי איפשר למיקם אטעמא.

• כזית בשר – לאו דווקא כזית. כי באמת, יש איסור תורה גם בפחות מכזית[4].
• שיש בה טעם בשר, אסורה – כי יש כאן בשר וחלב, מעורבים זה בזה.
• ואם לאו, מותרת – כי אם אין טעם בשר בחלב, אין כאן איסור בשר בחלב.
• אפילו בפחות מששים – הסיבה להצריך שישים כנגד איסור היא, משום שיש להניח, שאם לא חשים בטעמו של איסור הגדול מ-1/60, הוא מן הסתם נתן טעם בהיתר. אך אם במציאות לא נתן טעם, אין כאן איסור. לכן כאן, אף כי האיסור גדול מ-1/60, הוא הרי לא נתן טעם כי הגוי טעם מן התבשיל ואמר, שאין טעם בשר בחלב.
• ואותה חתיכה אסורה – כי בלעה חלב[5].
• קודם שתנוח הַיּוֹרָה מרתיחתה – מקובל שהבשר הנופל בחלב, בולע תחילה את החלב. ורק בסוף, אחר גמר פעולת הבישול, מעט החלב שבו, נפלט אל החלב שבסיר. אמנם הוא לא נפלט מיד אל החלב, ועל כן, אם הבשר לא נתן טעם בחלב, מותר, אף אם אין 60.
• אסור – כי נפלט חלב מן הבשר, וחלב זה, הוא עצמו אסור (כי יש בו טעם בשר). אלא שאינו נותן טעם חלב, בחלב. על כן יש כאן תערובת מין במינו, שאי אפשר להרגיש את הטעם, ודינו להתבטל רק ב 60.
• יש בו שישים – כי בעת שאכן יש בו ששים, הבשר והחלב שבו בטלים ב-60.
• ובעינן שישים בכל ענין – לשיטת הרמ"א, כפי שכבר הזכרנו[6], ניתן לסמוך רק על כמות ברורה. אבל הרגשת טעם, אינה בהכרח אמינה וברורה, כי תלויה בטעמו האישי של הטועם, ואינה אובייקטיבית.

סעיף ב'

^גנפל חָלָב לתוך קדירה של בשר (י), טועמין החתיכה שנפל עליה הֶחָלָב (יא), אם אין בה טעם חלב, הכל מותר. ואם יש בחתיכה מִטְּעִימַת חלב ^(*), נאסרה אותה חתיכה (יב). (ולדידן דאין סומכים אַגוֹי, בעינן שישים בחתיכה, ואם לאו כולה אסורה (יג)). ^דומשערין בכולה, אם היה בכל מה שיש בקדירה מהחתיכות והירק והמרק והתבלין כדי שתהא חתיכה זו אחד מששים מהכל (יד), החתיכה אסורה (טו) והשאר מותר (טז). במה דברים אמורים (יז), בשלא ניער הקדירה בתחלה כשנפל החלב, אלא לבסוף, ולא כיסה (יח). ^האבל אם ניער מתחלה ועד סוף, או שכיסה משעת נפילה ^וועד סוף, הכל מצטרף לבטל טעם החלב (יט). הגה: וכן אם לא ניער כלל, לא בתחילה ולא בסוף, ולא כיסה כלל, אם יש שישים בקדירה נגד טיפת חלב שנפל, אינו אסור רק החתיכה לבד, ושאר הקדירה מותר (כ) (בית יוסף בשם הראב"ד ^(*) והמגיד משנה בשם הרמב"ם). וכן אם ניער בתחלה או כיסה מיד, אף על גב דלא ניער ולא כיסה לבסוף, כל הקדירה מצטרף, והוא שניער וכיסה מיד שנפל שם האיסור (כא) (טור וב"י בשם ר"י ן' חביב). וכן אם נפל לתוך המרק או לחתיכות (כב), ולא נודע לאיזו חתיכה נפל, ^זנוער את הקדירה כולה עד שישוב ויתערב הכל (כג), אם יש בקדירה כולה טעם חלב, אסורה. ואם לאו, מותרת (כד). ואם לא נמצא גוי שיטעום ונסמך עליו, משערים בשישים (כה) (עכ"ל רמב"ם). הגה: ויש חולקין וסבירא להו דאינו מועיל מה שנוער הקדירה, אם לא שניער מיד שנפל האיסור (כו) (טור), והכי נהוג.

^גלשון הרמב"ם שם, ממשנה שם, ואיירי בחתיכה שכולה חוץ לרוטב ואינה נוגעת בחברתה על ידי רוטב, וכמו שכתב הטור בשם ר"י. ^(*) והא דאיתא לקמן בסימן קה סעי ד דסגי בנטילת מקום כתב מהרש"ל דהכא איירי באיסור צלול ושם איירי באיסור עב שאינו מתפשט. ^דמימרא דרב שם. ^השם במשנה וכרבי בברייתא וכדמפרש שם בגמרא דף קט, א. ^והבית יוסף כתב שכוונת הרמב"ם שצריך לנער יפה יפה ועיין בהג"ה מה שפירש ר"י ן' חביב. ^(*) בדברי הראב"ד וכן העתיק הבית יוסף לדברי הכל אם לא ניער כלל אין שאר חתיכות נאסרות, אף על פי שאין בהם שישים כנגדה, בהגהות מיימוני שם, חיפשתי ולא מצאתי. אך הרב המגיד כתב על זה שם, ואפשר שאף כן דעת רבינו וכו', וכפשט הסוגיא שם וכו'. ועוד דלפי זה איירי שמקצתו בתוך הרוטב אם כן אמאי סגי בשישים כנגד הטיפה, דגבי בשר בחלב כולי עלמא מודו דחתיכה נעשית נבילה. ואי לא מסתפינא אמינא לענ"ד שטעות נפל בדפוס, וצריך לומר אם אין שישים בקדירה וכו'. ובמקום הגהות מיימוני צריך לומר המ"מ, ראשי תיבות המגיד משנה, והמדפיסים טעו וכתבו הגהות מיימוני. ^זשם ברמב"ם וכתב הבית יוסף, בשם מהר"י ן' חביב, פירוש, מיד כשראה נפילת הטיפה לקדירה, ולא השגיח על איזה חתיכה, מיהר לנער או לכסות. ובזה יתיישב קושיא אחרת, הלא אין מבטלין איסור לכתחילה.

• לתוך קדירה של בשר – לאו דוקא בשר בהמה, אלא הוא הדין בשר עוף[7].
• טועמין החתיכה שנפל עליה הֶחָלָב – זו חתיכה השקועה, במידת מה, בתוך התבשיל. והטיפה נפלה על חלקה, שמחוץ לתבשיל ומעליו[8].
• נאסרה אותה חתיכה – מן התורה, כי זה בשר שהתבשל עם חלב.
• ואם לאו כולה אסורה – לשיטת הרמ"א, אין סומכים על טעימה של גוי, אלא בכל אופן צריך 60.
• שתהא חתיכה זו אחד מששים מהכל – לאחר שספגה החתיכה חלב ונאסרה, הפכה כולה לחתיכת איסור[9], וצריך שישים כנגדה.
• החתיכה אסורה – כי אין בה 60 נגד החלב.
• והשאר מותר – כי יש בקדירה שישים חלקי היתר, כנגד החתיכה כולה (ולא מספיק 60 נגד החלב, שנבלע בחתיכה).
• במה דברים אמורים – שהחתיכה שספגה חלב, נאסרת כולה.
• ולא כיסה – אם לא כיסה, ולא ניער, החתיכה שספגה את החלב, לא התערבה בין שאר החתיכות, והיא ידועה ומוגדרת, וניתן לשער לפי גודלה. ואם אין בה שישים כנגד החלב, היא נאסרת כולה. ואם התערבה בין החתיכות, כולן נאסרות, כשאין בהם 60 כנגדה.
• הכל מצטרף לבטל טעם החלב – הערבוב המיידי שעשה, עירב את החלב בין כלל החתיכות. ואם יש בתבשיל שישים נגד החלב, הכל מותר אף שאין 60 נגד החתיכה. אך אם אין שישים נגד החלב, הכל אסור. לכתחילה, טוב לנער מתחילה עד הסוף, כדי שהחלב אכן יתערב בכל התבשיל, ולא יישאר בחתיכה זו בלבד. אמנם בדיעבד, אם עירב רק בתחילה, גם אז מצרפים הכל, לביטול החלב.
• ושאר הקדירה מותר – כיון שלא ניער את הקדירה, לא התערבה החתיכה שספגה את החלב, בין שאר החתיכות, על כן הן מותרות. אבל החתיכה עצמה אסורה, אם אין בה שישים כנגד החלב.

ומה שהצריך רמ"א 60 מהקדירה, כנגד הטיפה, כדי להתיר התבשיל, אף שהטיפה נספגה רק בחתיכה, זהו משום שחשש לשיטה הסוברת, שטיפה הנספגת בחתיכה, השקועה חלקית, פושטת בכל התבשיל. לכן הוסיף רמ"א, שבשישים מן הקדירה, התבשיל כולו מותר[10]. ומדובר שהקדירה אינה על האש, כי אם היא רותחת על האש, ברור שהכל מתערב, כמו ב'עירב', או 'כיסה'. ונראה שהמחבר מסכים לדין זה של הרמ"א.

• מיד שנפל שם האיסור – דברי הרמ"א, הם הסבר לדברי המחבר. כי מה שכתב המחבר, שניער מתחילה עד הסוף, אין זה דווקא. אלא די שיערבב בתחילה, ומיד החלב מתערב בכל מה שיש בקדירה.
• נפל לתוך המרק או לחתיכות – אפילו אם מקצת מן החתיכות, מצויות מחוץ לרוטב.
• עד שישוב ויתערב הכל – יש לנער ולערבב את התבשיל בהקדם, בטרם תיתן הטיפה טעם בחתיכה מסוימת, ותאסור הכל.
• ואם לאו, מותרת – היתר זה הוא, למרות שיתכן שבתחילה, נפלה טיפה זו על אחת החתיכות. כי ערבוב הסיר מיד אחר כך, מנע את האיסור מן החתיכה ומכל התבשיל[11].
• משערים בשישים – כי אם יש שישים כנגד החלב, לא ניתן לחוש בטעמו.
• שניער מיד שנפל האיסור – לשיטת המחבר, גם אם חלפו מספר שניות, אין לחשוש שהחתיכה שספגה את החלב נאסרה מיד. וניעור הסיר מועיל, גם בחלוף כמה רגעים. אכן לדברי הרמ"א, צריך להזדרז ולנער תיכף ומיד, ללא כל דיחוי.

סעיף ג'

כשנאסרה החתיכה מחמת החָלָב, נעשית כל החתיכה איסור (כז), ואם בִּשְּׁלָהּ עם אחרות ^חצריך שישים לבטל כולה. ^טואם מַכִּירָהּ (כח), משליכה (כט), והאחרות מותרות (ל). ואם אינו מַכִּירָהּ, הרוטב מותר (לא), וכל החתיכות אסורות (לב), ^יאם חתיכת האיסור ראויה להתכבד (לג).

^חכרב ורבי חנינא ורבי יוחנן, שם דף קח, א. ^טהרא"ש שם ממשנה דירך שנתבשל וכו', שם דף צו, ב. ^יאוקימתא דגמרא שם דף ק, א.

• נעשית כל החתיכה איסור – בלשון חכמים "חתיכה עצמה, נעשית נבלה" [ובקיצור, חענ"נ או חנ"נ]. כלומר, לא רק החלב שנבלע אסור, אלא החתיכה כולה נאסרה. לכן צריך 60 נגד כל החתיכה, ולא די בשישים נגד החלב[12].
• ואם מַכִּירָהּ – ויש 60 כנגדה.
• משליכה – כי נאסרה, בספיגת החָלָב.
• והאחרות מותרות – כי יש בהם לפחות 60, כנגד החתיכה.
• ואם אינו מַכִּירָהּ, הרוטב מותר – כי יש 60 ברוטב, לעומת החתיכה שנאסרה.
• וכל החתיכות אסורות – כי חתיכה אחת אסורה בוודאי, אלא שאינו יודע איזוהי.
• ראויה להתכבד – אין אנו מסופקים אם עבר טעם מחתיכה לחתיכה, אלא שתי חתיכות לפנינו, אחת היתר ואחת איסור, ואיננו יודעים מי אסורה ומי מותרת. בספק כזה, הכלל הוא שהולכים אחרי הרוב. אם הרוב מותרות, כולן היתר, וכן להיפך. אבל יש לכלל זה, יוצאים מן הכלל. אחד מהם הוא 'חתיכה נכבדת, אינה בטילה', לא ברוב, ולא בשישים. וכאן, אם היתה זו חתיכה חשובה, אין היא בטילה. ואם אינה חשובה, היא בטילה. וכבר צויין, כי לא הועבר טעם מחתיכה לחתיכה, כי התבשיל הוא יותר מ-60 מן החתיכה, אלא שהחתיכה ניכרת בפני עצמה. על כן אם יש כאן חתיכה אסורה, שאינה ידועה לנו, ויש לה חשיבות, החתיכות כולן נאסרות, מלבד הרוטב.

סעיף ד'

לא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה, ^יאאלא בבשר בְּחָלָב אבל לא בשאר איסורים. כגון כזית חֵלֶב (לד) שנבלע בחתיכה, ואין בה ששים לבטלו, ונאסרה, ואחר כך בישלה עם אחרות, אין צריך אלא ששים כדי כזית חֵלֶב, ואז אפילו חתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת (לה). הגה: ויש אומרים דאמרינן בכל האיסורים חתיכה נעשית נבילה (לו) (תוס' וסמ"ק וסמ"ג ומרדכי והאחרונים). וכן המנהג פשוט, ואין לשנות (לז). ודוקא אם האיסור דבוק בחתיכת היתר, או שהחתיכה כולה חוץ לרוטב ונפל עליה איסור (לח), אבל אם מקצת החתיכה תוך הרוטב, ואין האיסור דבוק בו (לט), לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה ומצטרף כל הקדירה לבטל האיסור. ומכל מקום יש להחמיר לאסור אותה חתיכה (מ) (ארוך כלל כ"ח). וכל זה בשאר איסורים, אבל בבשר בחלב, אף על פי שאין האיסור דבוק, ומקצת החתיכה תוך הרוטב, אמרינן חתיכה נעשית נבילה. יש אומרים דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה אם נתערב איסור לח בהיתר לח (מא), ואחר כך נתערב הכל בהיתר אחר, ואין צריכים רק ששים נגד האיסור שנפל (מב) (מרדכי פכ"ה בשם רשב"א ור"ן בשם ראב"ד). ויש לסמוך על זה בשאר איסורים, לצורך הפסד גדול (מג), אבל לא בבשר וחלב (מד). ואם נתערב יבש ביבש (מה), לא אמרינן בשום איסור חתיכה נעשית נבילה (מו). ועיין לקמן סימן צ"ט מדין חתיכה נעשית נבילה (מז). כלי הנאסר מבליעת איסור (מח), לא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבלה, ולא בעינן שישים רק נגד האיסור שבלע (מט) (מרדכי פג"ה ועיין לקמן סימן צ"ח).

^יאטור הרא"ש והרשב"א והרמב"ן בשם רבינו אפרים והסכמת הרב המגיד ועוד פוסקים. וכן כתב הרמב"ם, מפני שכל אחד בפני עצמו הוא היתר, ותערובתן אוסרתן.

• כזית חֵלֶב – כך יש לקרוא.
• אפילו חתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת – הבישול מפליט את החֵלֶב הבלוע בחתיכה, ומפזרו בתבשיל. ולא ניתן לחוש בטעם החֵלֶב, לא בחתיכה זו, ולא בחתיכות אחרות[13].
• דאמרינן בכל האיסורים חתיכה נעשית נבילה – כלומר גם בשאר איסורים אומרים, שאם נבלע איסור בחתיכה כשרה, הפכה כולה לאיסור. ולא די בשישים נגד האיסור הבלוע, אלא צריך שישים נגד כולה.
• ואין לשנות – כך נוהגים בני אשכנז, אבל הספרדים פוסקים כמחבר, ואין אומרים "חתיכה נעשית נבילה [חנ"נ]" אלא בבשר וחלב. משום שזה גופו של איסור בשר וחלב, שתמזוגת והאחדת שניהם, היא עצם האיסור (כל אחד בפני עצמו, אינו איסור). לכן זה חמור משאר איסורים, והחתיכה הפכה לעצם האיסור.
• שהחתיכה כולה חוץ לרוטב, ונפל עליה איסור – כאשר החתיכה אינה שקועה ברוטב, אי אפשר לצרף את הרוטב, שכולו היתר, לביטול האיסור בשישים. כי האיסור נבלע רק בחתיכה, ולא ברוטב.
• ואין האיסור דבוק בו – במצב זה, יתכן כי מיד בתחילה, בחדירה לסיר, הצטרף התבשיל לביטול האיסור. ואף שבבשר בחלב החמירו גם באינו דבוק, וגם בשקוע מקצתו, אין להחמיר כן בשאר איסורים, כי זה עצמו, שכל החתיכה הפכה לאיסור, הוא כבר חידוש וחומרא, ואין להוסיף ולהחמיר עוד.
• להחמיר לאסור אותה חתיכה – כי לא ברור, שהחלב הנבלע בו נפלט כולו.
• אם נתערב איסור לח בהיתר לח – רוטב איסור, בתבשיל היתר.
• ששים נגד האיסור שנפל – כי ברור שהאיסור מתערב גם עם התבשיל הנוסף, ולא נותר רק בתערובת הראשונה.
• לצורך הפסד גדול – אבל שלא בהפסד גדול, צריך 60 נגד כל התערובת. ברם לדעת המחבר, הלא אין אומרים "חתיכה נעשית איסור" בשאר איסורים, ואין מקום לחומרה זו.
• אבל לא בבשר וחלב – כי הפיכת החתיכה, בבשר וחלב, לגופו של איסור, הוא מעיקר הדין.
• ואם נתערב יבש ביבש – כגון שתי חתיכות בשר, אחת התערב בתוכה חָלָב, ואחת כשרה, ואיננו יודעים מי כשרה ומי אסורה. שתיהן אסורות באכילה, ככל ספק תורה, שהולכים לחומרה. אלא שאם אחר כך התווספו חתיכות אחרות, וסך החתיכות רובן היתר, הותרו כל החתיכות. ואין צורך ברוב נגד שתי החתיכות שנאסרו, אלא די ברוב כנגד החתיכה הראשונה שנאסרה.
• לא אמרינן בשום איסור חתיכה נעשית נבילה – כי האיסור אינו נותן טעם בזולתו.
• סימן צ"ט מדין חתיכה נעשית נבילה – שם בסעיף ה מבואר, כי היתר זה הוא רק במקרה שנוספו חתיכות היתר בשוגג. אבל אם נוספו במתכוון, נאסרה התערובת, על זה, שעבורו נוספו החתיכות.
• כלי הנאסר מבליעת איסור – כגון שבישלו בו בשר טרף.
• ולא בעינן שישים, רק, נגד האיסור שבלע – כלומר, אין לומר שהבלוע מקודם, מצטרף עם הנבלע עכשיו, וצריך 60 נגד כל הבליעות. אלא די ב 60 נגד האיסור שנבלע.

ואף שהרמ"א פסק כי גם היתר שבלע איסור נאסר, וצריך 60 נגד הכל, לא אמר חומרא זו בבליעה. עם זאת, בסעיף הבא יובאו דעות לפיהם, אומרים כן אף בבלוע, כשמדובר בקדירה בשרית שבלעה חלב.

סעיף ה'

^יבטיפת חלב שנפלה על הקדירה (נ) שאצל האש מבחוץ, אם נפלה כנגד התבשיל אין צריך אלא ששים כנגד הטיפה שמפעפעת לפנים (נא), והוי כאלו נפלה בתבשיל. ואם נפלה במקום הריקן, ^יגוהיא מפעפעת בדופן הקדירה עד סמוך לרוטב כל כך שאין שישים כנגד הטיפה, הרי נאסר אותו מקום הקדירה (נב), ואם יערה התבשיל דרך מקום הקדירה שנאסר, הרי יאסר התבשיל (נג). וזה תקנתו, שיניחנה כך, ולא יגע בה עד שתצטנן (נד). הגה: ודוקא אם הקדירה ישנה (נה). אבל אם היא חדשה, בכל ענין (נו) אין צריך שישים רק נגד הטיפה שנפלה עליה (נז), כדלקמן סימן צ"ד גבי כף.

^יבטור בשם (הסמ"ג) [הסמ"ק] מהא דזבחים דף צו, ב מספקא לן אי מפעפע בכל הכלי או לא. ^יגפירוש, חיישינן שמא אינה מפעפעת אלא עד סמוך לרוטב.

• שנפלה על הקדירה – בשרית, שמתבשל בה תבשיל בשרי.
• שמפעפעת לפנים – מחשיבים את הטיפה, כאילו היא מחלחלת בכל עובי דופן הסיר, עד לצד השני, ונכנסת אל התבשיל. ובתבשיל יש שישים, כנגד הטיפה. על כן הכל מותר, גם התבשיל וגם הקדירה. אמנם בימינו, ראוי להכשיר את הקדירה, כי אף אם נסבור שהקדירה בולעת, היא הרי אינה חלולה, ואין הנוזל עובר מצד לצד[14].
• נאסר אותו מקום הקדירה – כי בלוע במקום זה, גם בשר וגם חלב, ונעשה כולו איסור[15].
• הרי יאסר התבשיל – כי ייפלט אל תוכו טעם, של בשר וחלב.
• ולא יגע בה עד שתצטנן – כי הקדירות בולעות ופולטות, רק בחום של רתיחה.
• ודוקא אם הקדירה ישנה – וכבר בלוע בדפנותיה בשר, קודם לכן. נמצא שבלועה כאן תערובת בשר וחלב, על כן לא מספיק 60 נגד הטיפה, אלא צריך 60*60, כנגד כל התערובת הבלועה. אמנם כל זה רק במקרה שהשתמשו בסיר לבישול בשר, בתוך 24 שעות אחרונות. אולם, אם חלפו יותר מ-24 שעות, טעם הבשר הבלוע נעשה פגום, ואינו נעשה בשר בחלב. ואז די ב-60 כנגד הטיפה.
• בכל ענין – אפילו אם נפלה הטיפה במקום ריקן.
• רק נגד הטיפה שנפלה עליה – כי המקום הריקן, אינו בלוע מבשר, ורק טיפה של חלב בלועה שם. לכן צריך שישים, רק נגד פליטתה האפשרית, בתוך התבשיל.

סעיף ו'

^ידנהגו העולם לאסור כשנפלה על הדופן שלא כנגד הרוטב (נח). ודוקא כשנפל באותו צד שאינו כנגד האש, אבל אם נפל כנגד האש, מותר, שהאש שורפו ומייבשו (נט), (ואז הקדירה נמי שרי (ס)) (הגהות ש"ד וארוך כלל ל"א). ודווקא בדבר מועט, כגון טיפה, אבל אם נפל הרבה, אין להתיר אפילו אם נפל כנגד האש (סא), אלא אם כן כנגד הרוטב ועל ידי ששים (סב). הגה: ואז הקדירה הוי אסורה אפילו יש שישים בתבשיל נגד הטיפה שנפלה (סג), ויערה מיד התבשיל ממנו, בצד אחר (סד), שלא כנגד הטיפה. ואם בִּשלוּ בקדירה תבשיל אחר (סה), דינו כמו בפעם הראשון (סו) (ארוך כלל ל"א).

^ידשם.

• כשנפלה על הדופן שלא כנגד הרוטב – טיפה שנפלה שלא כנגד התבשיל, לכאורה, אין לאסור את התבשיל. כי אין סיבה שתיפלט הטיפה אל תוך התבשיל. אמנם מנהג העולם לאסור תבשיל זה, אם אין 60 נגד הטיפה. כי חוששים, שהתבשיל מבעבע, עד מקום נפילת הטיפה. אבל הקדירה נאסרה, כי היא קדירה בשרית, שבלעה חלב. ואם ישפכו את התבשיל בצד בו נבלע החלב, הבשר הבלוע בסיר (אם הוא בן יומו) נעשה נבלה, וכדי להתיר את התבשיל ששפכו במקום נפילת החלב, צריך 60*60 כנגדו[16].
• שהאש שורפו ומייבשו – וכלל לא נבלע חלב.
• ואז הקדירה נמי שרי – כוונתו להסביר את דברי המחבר, כי אם החלב נשרף מיד, ולא נבלע, אין סיבה שהקדירה תיאסר.
• אפילו אם נפל כנגד האש – קליחת חלב מרובה, ודאי לא נשרפה כולה, וחלקה נבלע בהכרח בדופן.
• כנגד הרוטב ועל ידי ששים – כפי שראינו בסעיף הקודם, שמצרפים מה שבקדירה, כדי לבטל את הטיפה. ודי ב-60 מן הרוטב, כנגד הטיפה.
• אפילו יש שישים בתבשיל נגד הטיפה שנפלה – הקדירה נאסרת, כי איננו יודעים בבירור אם החלב הבלוע בדופן, נפלט אל התבשיל.
• ויערה מיד התבשיל ממנו, בצד אחר – מה שהורה רמ"א, לערות בצד אחר, הרי זה כדי שהתבשיל לא יִבְלע מן הבלוע בכלי. אבל מה שהורה כי יש לערות מיד, אינו אלא חומרה. שהרי אם יטעה ויערה בצד שנפלה הטיפה, ולא עשה כן מיד, יתכן שהטיפה, שאינה ממהרת להיפלט, תאסור את הבלוע בכלי. ואם גם הבלוע יהפוך לאיסור, נצטרך 60 פעמים 60 כנגדו. לכן הורה רמ"א, למהר ולערות את התבשיל כדי שאף אם יטעה ויערה בצד הבלוע, יהיה די בפעם אחת 60.
• ואם בִּשלוּ בקדירה תבשיל אחר – שאינו בשרי ולא חלבי.
• דינו כמו בפעם הראשון – כי הבשר הבלוע זה מכבר בדפנות, נפלט אל הרוטב הפרווה שבקדירה, טרם נפילת טיפת החלב. ובנפול טיפת החלב על הסיר, די ב-60 מן הרוטב שבסיר, כנגד הטיפה.

סעיף ז'

(סז) ^טויש מי שמתיר בשעת הדחק, כגון בערב שבת, אפילו שלא כנגד הרוטב (סח), אפילו שלא כנגד האש (סט), על ידי שישים (ע). הגה: והכי נהוג (עא) (ארוך). ואם נשפך חלב או שאר איסור רותח על גבי קרקע (עב), והעמידו עליו קדירה חמה (עג); אם מה שנשפך אינו אצל האש, לא הוי רק כלי שני (עד), ולכן הקדירה אסורה (עה), דבולע קצת, והתבשיל מותר, דְּתַתָּאָה גבר (עו) (הגהת ש"ד סימן כ"ה). וְקִלּוּחַ מן הקדירה רותחת שהלך אל קדירה צוננת, אם נפסק הַקִּלוּחַ מן הקדירה הרותחת קודם שהגיע אל הצונן, הוי נמי ככלי שני (עז) (כך משמע בשערים מתשובת מוהר"ם). ואם לא נפסק, הוי כעירוי והקדירה הצוננת נאסרה, אם היד סולדת בַּקִּלוּחַ הנוגע בקדירה (עח) (ת"ה סי' קפ"ה), והתבשיל שבתוכה שרי, דאין עירוי אוסר רק כדי קְלִיפָה (עט). אבל אם הקדירה היא חמה, והוא כלי ראשון (פ), וכל שכן עומד אצל האש, אפילו הַקִּלוּחַ הוא צונן, הכל אסור, דְּתַתָּאָה גבר, והוי כצונן לתוך חם (פא) דכולו אסור (כך משמע מב"י) כמו שנתבאר לעיל סימן צ"א. טפה הנופלת על גבי כיסוי קדירה, דינה כנפלה על גבי קדירה נגד הרוטב, והוא שהתחילה הקדירה להרתיח, דאז עולה הזיעה תמיד ומגיע אל הכיסוי ויורד משם אל הרוטב (פב) (ארוך כלל ל"א וש"ד).

^טוטור בשם רבי יחיאל וכתב הת"ח כלל כה, וכן לצורך אורחים או הפסד מרובה או עני כפי ראות עיני המורה. וכתב מהרש"ל שהקדירה מכל מקום אסורה.

• הקדמה לסעיף – להבנת הסעיף נסביר מספר מושגים, שיוסברו בהרחבה בהמשך, בהלכות תערובות, סימן קה:
  1. כלי הניצב על האש, דינו "כלי ראשון", וכל המתבשל בתוכו מוגדר "רותח", שהכלי בולע ממנו. גם לאחר הסרתו מן האש, הוא עדיין כלי ראשון, ובולע או פולט.
  2. כלי ששפכו לתוכו תבשיל רותח, ואינו ניצב על האש, גדרו כלי שני, שדינו כמו צונן. ואם נפל בו איסור, הרי זה כאיסור שנפל לתוך צונן.
  3. עירוי תבשיל מכלי ראשון לכלי אחר, מוגדר אף הוא "כלי ראשון". והכלי אליו הועבר העירוי, אם היה זה איסור, הכלי בולע ופולט כדי קְלִיפָה, ולא יותר.
  4. משהפסיק הקילוח, נחשב התבשיל ככלי שני.
• אפילו שלא כנגד הרוטב – ובמקרה זה, התבשיל אינו מבטל את הטיפה, והיא לכאורה אוסרת את הבשר הבלוע בקדירה.
• אפילו שלא כנגד האש – במיקום זה, כן החלב נבלע ולא נשרף.
• על ידי שישים – די אם יש פעם אחת 60, נגד החלב, ואין צורך ב-60*60, כי הבשר הבלוע אינו נעשה "נבלה". שהרי מעיקר הדין, לא התחדש דין "חתיכה נעשית נבילה" במאכל בלוע. ובשעת הצורך, אפשר להקל[17].
• והכי נהוג – להקל ולהסתפק בשישים, בשעת הדוחק.
• על גבי קרקע – היום זה שכיח בעיקר על השיש שבמטבח.
• והעמידו עליו קדירה חמה – ובה תבשיל בשרי.
• לא הוי רק כלי שני – התבשיל השפוך, מוגדר רק כלי שני. תכולתו של כלי שני, הועברה אליו מכלי ראשון, שעמד על האש. כלי שני אינו מבשל. לכן מחשיבים אותו, כלפי דינים רבים, כצונן ולא כרותח.
• ולכן הקדירה אסורה – כי ראינו (בסימן צא סעיף ד), שאם נפל בשר רותח, לתוך חלב צונן, הבשר בולע מעט, ונאסר כדי קליפה. גם במקרה שלנו, הקדירה בלעה מעט מן החלב, ונאסרה.
• והתבשיל מותר, דְּתַתָּאָה גבר – תרגום: התחתון גובר. הקדירה לא בלעה חלב אלא כדי עובי קְלִיפָה. כלומר, כעין שכבה דקה. וכיון שלא פעפע החלב אל התבשיל, הוא נשאר מותר. אבל הקדירה נאסרה, כי בדפנותיה בלועים גם בשר וגם חלב.
• הוי נמי ככלי שני – והרי זה כצונן שנגע בצונן, ודי בהדחת מקום המגע.[18]
• אם היד סולדת בַּקִּלוּחַ הנוגע בקדירה – קִּלוּחַ זה הוא עירוי, המוגדר כלי ראשון, כאשר חומו בשיעור "יד סולדת".
• עירוי אוסר רק כדי קְלִיפָה – נמצא כי רק דפנות הקדירה ספגו מן הקילוח, אך התבשיל עצמו לא ספג.
• והוא כלי ראשון – שהורד מן האש, אבל עדיין חם מאוד.
• והוי כצונן לתוך חם – החשש הוא, שהקילוח הנוגע בקדירה הרותחת, נבלע בה, ונפלט אל התבשיל.
• ויורד משם אל הרוטב – כיסוי הקדירה, דינו כקדירה עצמה. בגלל שהתבשיל דרכו להעלות רתיחות, ולהתיז מן התבשיל הרותח על הכיסוי, והכיסוי בולעו. ושבה הטיפה ויורדת, לשאר התבשיל.

סעיף ח'

^טזמחבת של חָלָב שנתנו בכִּירה, תחת קדירה של בשר, הזיעה עולה ונבלע בקדירה, ואוסרתה (פג). הגה: אם היה חָלָב במחבת, בעינן שישים בתבשיל שבקדירה נגד החָלָב שבמחבת (פד). וכל זה מיירי שהמחבת מגולה והזיעה עולה מן המאכל עצמו, לקדירה שעליה (פה) (ארוך), וגם מיירי שהוא בקרוב כל כך, שהיד סולדת בזיעה, במקום שנוגע בקדירה (פו). אבל אם אין היד סולדת בזיעה, הכל שרי (פז). ולכן תולין בשר לייבש על קדירות של חלב, ולא חיישינן לזיעה שעולה (פח) (פסקי מהרא"י סימן ק"ג). וכן אם המחבת מכוסה, הכל שרי, מידי דהוי אַשְׁתֵּי קדירות נוגעות זו בזו, דאין אוסרין זו את זו בנגיעה, כל שכן בזיעה (פט) (מרדכי פרק כ"ה) מיהו לכתחלה יש ליזהר בכל זה (צ) (הגהות ש"ד).

^טזשם בשם אביו הרא"ש בתשובה.

• ואוסרתה – מחבת חלבית זו, שאינה מכוסה, תבליע טיפות זיעה, כלומר, כעין טיפות זעירות של חלב, בקדירה הבשרית, ויאסרוה[19].
• נגד החָלָב שבמחבת – ברור אמנם, כי מלבד מספר טיפות זעיר, לא בלעה הקדירה העליונה את כל החלב שבמחבת, ובכל זאת מודדים את כל החלב. כי זו דרכו של הרמ"א, כשאין דרך לכמת במדויק, ומן הסתם יטעו באומדן. במקרים כגון אלה, מחמיר הרמ"א. ומצריך לקבוע את הכמות, על פי השיעור הגלוי בבירור. וכאן החלב במחבת, הוא שידוע בבירור, לכן צריך שישים כנגד כולו.
• לקדירה שעליה – זה הסבר דברי המחבר. ופשוט הוא, שאם המחבת מכוסה, הזיעה לא תעלה, ולא תיגע בקדירה.
• שהיד סולדת בזיעה, במקום שנוגע בקדירה – לולי כן, הזיעה אינה נחשבת רותח, אלא צונן, והטיפות אינן נבלעות.
• הכל שרי – גם התבשיל שבקדירה, וגם הקדירה.
• ולא חיישינן לזיעה שעולה – כי היא מצטננת.
• כל שכן בזיעה – כפי שכבר הסברנו, במחבת מכוסה, ברור שאין כל איסור. כי הזיעה אינה עוברת את הכיסוי, ואינה נבלעת בקדירה מעליה. ואפילו אם תעמודנה שתי קדירות זו בצד זו, אחת של איסור, ואחת של היתר, וממש תיגענה אחת בחברתה, אין כל זיעה שעוברת מאחת לשנייה.
• לכתחלה יש ליזהר בכל זה – אף שאין חשש של איסור, לא ראוי להצמיד קדירה חלבית לקדירה בשרית, או קדירת היתר לקדירת איסור. כדי להימנע מתערובת איסור, העלולה להיווצר שלא במתכוון.

סעיף ט'

^יזנר של חֵלֶב (צא) עשוי כְּנֵר של שעוה (צב) שנטף ממנו טפה על כלי, אין צריך כי אם גרידה (צג). אבל חֵלֶב מְהוּתָּךְ חם, שנפל ממנו טפה על כלי, צריך הגעלה (צד).

^יזתרומת הדשן סימן קעו.

• נר של חֵלֶב – החֵלֶב הוא שומן מן החי, האסור באכילה.
• עשוי כְּנֵר של שעוה – החֵלֶב עצמו קפוא כגוש, ואינו נוזל. אמנם הלהבה שבנר, ממיסה אותו. וכאן מדובר בטיפה שנפלה ממנו, על כלי.
• גרידה – הטיפה אינה חמה כל כך, ואינה דומה למאכל אסור רותח, הקולח ונוגע בהיתר, שחומו ככלי ראשון. כי חום טיפה זו, אחר שהתנתקה ממקורה, הרי הוא כצונן.
• צריך הגעלה – מדובר בחֵלֶב שכולו נימוח, והוא מאוד רותח. ואף שנפסק הקילוח, חומו רב ביותר, לכן מחמירים להגעיל את הכלי. וזה חמור מקילוח מכלי ראשון, כי החֵלֶב נוגע ישירות באש, ודולף הלאה.

דיני אם נפל חלב לקדירה של בשר (צב)

• טעם כעיקר: איסור שנתן טעם להיתר, או בשר שנתן טעם לחלב, או חלב שנתן טעם בבשר, הרי זו תערובת אסורה. והאוכל אותה, עובר על איסור. עקרון זה נקרא "טעם כעיקר מן התורה". למעשה, אין אנו סומכים על טעימת התערובת, אלא צריך תמיד 60 פעמים מן ההיתר, יותר מן האיסור, ואז מניחים שהאיסור אינו נותן טעם [א].
• ביטול ברוב: בתערובת של איסור והיתר שטעמיהם שווים. מן התורה, אם יש רוב היתר, הכל מותר. אבל חכמים קבעו, שההיתר צריך להיות 60 פעמים יותר מן האיסור, ואז הכל מותר. [ב].
• חתיכה עצמה נעשית נבלה – בבשר בחלב: בשר שקיבל טעם חלב ונאסר, נעשתה החתיכה כולה איסור, ואם בושלה בתבשיל בשרי, התבשיל אסור. אלא אם כן היה בו 60 פעמים, כנגד החתיכה כולה. ולא די ב-60 כנגד החלב, הבלוע בחתיכה [ג].
• חתיכה עצמה נעשית נבלה – בשאר איסורים: תבשיל כשר שנאסר לאחר שנפל איסור אל תוכו, ונתן בו טעם, אין צריך 60 אלא כנגד הבלוע בו, ולא כנגד כל התבשיל. למנהג אשכנז, גם בשאר איסורים אומרים חתיכה נעשית נבלה, וצריך 60 כנגד כל התבשיל [ד].
• לדעת השולחן ערוך, אם נפלה טיפת חלב על דפנות הקדירה מבחוץ, אם מיקומה הוא כנגד התבשיל, הכל מותר, כי הטיפה התבטלה בתבשיל. אמנם בזמננו, הואיל והטיפות אינן עוברות מצד לצד, מן הראוי להכשיר את הקדירה. וכן אם נפלה הטיפה שלא כנגד התבשיל, מן הראוי להכשיר את הקדירה [ה].

[1] אף שאינו עובר על לאו, כדברי הגמרא "אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו, וזהו כזית בכדי אכילת פרס. טעמו ולא ממשו אסור, ואין לוקין עליו" (ע"ז סז, א). והמחבר פסק שאיסורו מן התורה, כפי שמדקדקים מדבריו בסימן צח סעיף ב.

[2] ככתוב "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ, תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר, אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא. וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ, תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (במדבר לא, כג(.

[3] אמנם מורה הוראה, בשעת הדוחק, יכול להביא עובדה זו בחשבון.

[4] עיין ט"ז ס"ק א, ופרי מגדים במשבצות זהב.

[5] על כן כתב המחבר בתחילת הסעיף "כזית", כי אם חתיכת בשר שקיבלה קצת חלב, אבל אין שיעורה כזית, יש כאן איסור תורה, אבל אין כאן מלקות.

[6] בסימן פז ס"ק עב.

[7] הבית יוסף כאן, הביא ראשונים שסוברים, שבאיסור 'בשר בחלב דרבנן' אומרים שהוא בטל ברוב. אמנם למעשה, לא פסק כמותם, כמבואר בסימן פ. וגם הטור כתב בפירוש, בסימן צח אות ח, שאין להבדיל בין איסור תורה לאיסור דרבנן.

[8] בסימן קה הביא המחבר שיטה, שאם שקועה חתיכה זו בתבשיל, באופן חלקי בלבד, התבשיל כולו מצטרף לבטל את האיסור שנבלע בחתיכה. אכן שם מדובר באיסור שנבלע. מה שאין כן בנידון כאן, הרי זה חלב שנבלע. והדין הוא, שהחתיכה עצמה הפכה לאיסור, נמצא כי גודל האיסור אינו טיפת חלב בלבד, אלא חתיכה שלימה של איסור.

[9] בלשון הגמרא קרוי דין זה "חתיכה עצמה נעשית נבילה", כפי שיבואר בסעיף הבא. כלומר, החתיכה כולה נאסרת. על כן לא ניתן להתיר את המזון בו מעורבת חתיכה כזו, אף אם יש 60 נגד החלב שנבלע. אלא אם כן, יש 60 נגד כל החתיכה.

[10] יש מקשים על הרמ"א, שהתיר כאן את הקדירה כולה, הרי לקמן בסימן קה סעיף ד נלמד, כי חתיכה שנאסרה, אוסרת את חברתה כדי נטילה, וכיצד התיר כאן רמ"א, את הקדירה כולה, הלא צריך ליטול מהחתיכות שנגעו בחתיכה זו, כדי נטילה?

ואמנם ביאר הש"ך כאן (סק"ז), שהחתיכות הנוגעות בחתיכה זו, אכן צריכות נטילה. אך אני בעוניי מתקשה לראות, כיצד אפשר להעמיס זאת בדברי הרמ"א. ומה שנראה ביישוב דעת הרמ"א הוא, שכאן בסימן צב, החתיכות האחרות הנוגעות בחתיכה שנאסרה, שקועות בתוך התבשיל, לכן הקדירה כולה מותרת, כי החלב מתערב בתבשיל כולו, ויש בו שישים לביטול האיסור. אבל בסימן קה, החתיכות שנוגעות בחתיכה שנאסרה, אינן מצויות בתוך הרוטב, ולכן צריך ליטול מהן כדי נטילה.

[11] הש"ך אמנם הסביר, שהקדירה כולה מותרת, אף אם כבר נאסרה החתיכה. ומשום שלא ידוע איזו חתיכה ספגה את החלב, וזה ספק, והטעם התפשט מהחתיכה לכל הקדירה, על כן הותר. אכן אנו פירשנו את העניין, על פי דברי המחבר בבית יוסף.

[12] דעת המחבר שדין זה הוא דווקא בתערובת בשר בחלב שישבו איסור תורה אבל בתערובת חלב בעוף שהאיסור דרבנן לא אומרים חתיכה נעשית נבלה כמפורש בסימן צ סעיף א בדין כחל והרמ"א שם פסק שאומרים חתיכה נעשית נבלה גם באיסור דרבנן. וזה רמ"א לשיטתו שאומר חתיכה נעשית נבלה גם בשאר איסורים כפי שנראה בסעיף הבא.

[13] כאן הכריע המחבר, שאפילו החתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת. אבל בסימן קו סעיף א כתב, כי אף שהתבשיל מותר, החתיכה עצמה אינה מותרת. ויש טוענים שבאמת חזר בו המחבר בסימן קו, ודעתו להחמיר לגבי החתיכה, וכן כתב כאן הט"ז (ס"ק יא). ועיין בש"ך ס"ק יא, מה שיישב בסתירה. ועיין בדברינו שם שיישבנו, שכאן מדובר בחתיכה שהתבשלה עם כל התבשיל, לכן נפלט ממנה כל טעם האיסור ומותרת. מה שאין כן שם בסימן קו, שמדובר בחתיכה שנפלה אל הסיר, אחר הסרתו מן האש, לכן לא נפלט ממנה טעם האיסור, ונותרה אסורה.

[14] צריך לדעת, כי גם בזמנם, לא היו הקדירות מספיגות בתוכם כל נוזל, כאילו היו ספוג ממש. אלא הכוונה, שכל הדין של בליעה, הוא בעצם חוּמרה. כי אכן, אין אנו יודעים כמה נבלע. וגם כאשר נבלע בשר בקדירה, אין אנו יודעים כמה ממש נבלע, וכמה נפלט בכל בישול. על כן אם נפלה הטיפה כנגד התבשיל, אין להחמיר, כאשר יש בתבשיל שישים כנגדה. כי לא הגיוני להחמיר, כשנפלה הטיפה מבחוץ, יותר ממה שמחמירים, כשנפלה בתוך התבשיל. כך נראה לי להסביר, וה' יצילני משגיאות.

אמנם בימינו ראוי להכשיר את הקדירה. ואף שיש מקילים גם בקדירה, קשה לסמוך על זה בימינו, כי ברור שהחלב לא חלחל דרך דפנות הקדירה מצד לצד. וכיון שלא חדרה פנימה, היא לא בָּטְלה בתבשיל.

[15] על פי שיטת הראשונים הסוברים, ש"חתיכה נעשית נבלה", גם בבלוע.

[16] ש"ך ס"ק כד.

[17] ביאור הגר"א.

[18] כפי שהתבאר שם, בסימן צא סעיף ד "וְאִם נָפְלוּ זֶה לְתוֹךְ זֶה צוֹנְנִין, מֵדִיחַ הַבָּשָׂר, וּמֻתָּר".

[19] זיעת מאכל שונה מדין ריח מאכל, כפי שנלמד בסימן קח. על כן האיסור הוא דווקא בקדירה שמעל מחבת לא מכוסה, ולא בקדירה העומדת לצידה.