הלכות בשר בחלב

סימן צ"ד

דין התוחב כף חולבת בקדירה של בשר, ובו ט' סעיפים.

ראינו בסימנים הקודמים, שבעידן הישן, היו הכלים בולעים את המתבשל, ופולטים את בליעתם. הטעם שנפלט מהם, דינו מן התורה, כדין המאכל עצמו. בסימן זה יובהר, כי לא בכל מקרה אומרים כן, אלא יש שינוי בין הטעם הנפלט, לממשות של בשר או חלב. זה הוא "נותן טעם, בר נותן טעם" (נ"ט בר נ"ט). שפרטיו יבוארו בהרחבה רבה, בסימן הבא.

• המקרה הבא, ימחיש זאת: קדירה שבישלו בתוכה בשר, וטרם חלפו 24 שעות, בישלו בה מאכל נֵיטְרָלִי, כגון ירקות. טעם הבשר הבלוע, נפלט ונספג בירקות. אמנם הוא נחלש פעמיים. ראשית, בעת שנבלע בדופני הסיר. ושנית, כאשר נפלט ונספג בירקות, ונמצא כי הוא טעם קלוש מאד. מותר איפה לאכול ירקות אלה עם חלב, כי הטעם הבשרי קלוש כל כך, ואין בכוחו לחולל איסור בשר בחלב. דין זה נקרא "נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא".
• בסימן הבא נראה, כי זו קולא מיוחדת בדיני בשר בחלב. כי אם לא התחברו הבשר והחלב, והטעם הנפלט חלש, הרי זהו טעם של היתר [שהרי, הבשר עצמו אינו איסור]. אבל כל איסור שנבלע בסיר, ונפלט לתבשיל היתר, טרם חלפו 24 שעות, הרי הוא אוסרו, כי הטעם הזה, הוא טעם איסור. והוא הדין הנקרא "נותן טעם בר נותן טעם דאיסורא".
• חלב שנתבשל בקדירה בשרית, לפני שחלפו 24 שעות מבישול בשר, נאסר. כי הכלי קיבל טעמו ישר מן הבשר, ואין בין החלב לבשר אלא דרגה אחת של נתינת טעם.
• הרמ"א סובר אף הוא, כי עקרונית, נותן טעם בר נותן טעם בבשר בחלב, מותר. אלא שהחמיר לכתחילה, כפי שנראה גם בסימן זה, וגם בסימן הבא.

סעיף א'

^אהתוחב כף חוֹלֶבֶת בקדירה של בשר, או איפכא, משערים בכל מה שנתחב ממנו בקדירה (א) (אם הכף בן יומו, דהיינו, שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בו בכלי ראשון, תוך מֵעֵת לְעֵת) (ב) (ארוך כלל ז'). ^בויש מי שאומר שאם הכף של מתכת, משערים בכולו (ג), משום דְחַם מקצתו חם כולו (ד). (וסברא ראשונה עיקר, וכן נוהגין) (ה) (מרדכי וש"ד והגהותיו וארוך) (ועיין לקמן סימן צח (ו)).

^אלשון הטור וכן כתב בסמ"ק בסימן רי"ד, ושערי דורא. ^בשם בשם רבנו פרץ וכן כתב הסמ"ק בשמו.

• משערים בכל מה שנתחב ממנו בקדירה – טעם החלב שבכף זו, נפלט אל התבשיל. ואין דרך לדעת כמה מן הטעם נפלט. על כן אין להתיר את התבשיל, אלא אם יש בו שישים, כנגד נפח הכף[1].
• תוך מעת לעת – תוך עשרים וארבע שעות. דברי המגיה מוסכמים על המחבר, אבל הכף עצמה צריכה הכשרה, כי נבלעו בתוכה גם בשר וגם חלב.
• משערים בכולו – גם בחלק שלא הוכנס בתבשיל.
• דְחם מקצתו חם כולו – כלומר, יתכן שמפאת החום, ייפלט גם חלב שנמצא בחלקו העליון של הכף, שלא נתחב בתבשיל. וזו חומרה גדולה.
• וכן נוהגין – כך אכן הלכה למעשה, גם לספרדים וגם לאשכנזים.
• ועיין לקמן סימן צח – סעיף ד. גם שם הובא דיון זה הנוגע ל'חם מקצתו חם כולו', וגם שם פסק להקל, אף שמדובר בבליעת איסור.

סעיף ב'

^גאם תחב הכף בקדירה שתי פעמים, ולא ^דנודע בנתיים, צריך שתי פעמים ששים (ז). (ויש אומרים דסגי בפעם אחת ששים (ח), וכן נוהגים) (תרומת הדשן סימן קפ"ג והגהות שערי דורא וארוך).

^גשם וכן כתב הסמ"ק. ^דשאם נודע כבר נתבטל האיסור בשישים, מדין סאה תרומה וכו', משנה ח פרק ה דתרומות, וכדאיתא בתוספתא שם.

• צריך שתי פעמים ששים – כאילו נתחבו שתי כפות חלביות. כנגד התחיבה הראשונה, צריך 60, נגד החלב שנפלט מהכף. ובפעם השניה, הרי זו כף שנבלע בתוכה בשר. על כן יש בה עכשיו בליעת בשר בחלב. וכשנפלט אל הקדירה, צריך פעם נוספת 60, כדי לבטל פליטה זו. זוהי כמובן חומרה גדולה, כי גם בפעם הראשונה, וגם בפעם השניה, ברור שלא כל הכף מוגדרת "בשר בחלב". על כן, אם נודע בינתיים, לא אומרים חומרה זו. כי אם היה 60 נגד כף אחת, הפליטה הראשונה בָּטלה. ואפילו אם תוכנס כף אחרת, הרי די ב-60 כנגדה. כי החלב שנתבטל, אינו חוזר ומצטרף עם הכף השנייה.
• דסגי בפעם אחת ששים – כי למרות שנתחבה פעמיים, היא בסך הכל כף אחת. וברור שהחלב שנפלט בפעם ראשונה ובפעם השניה, אינו יותר מפעם אחת הכף. נראה, כי בזמננו, גם הספרדים יכולים לסמוך על המקילים.

סעיף ג'

אם יש שישים לבטל הכף, הקדירה והתבשיל מותרים ^האבל הכף אסור (ט), בין עם בשר בין עם חלב, לפי שהיא בלועה מבשר בחלב. ואפילו בדיעבד אוסרת, אם חזר ותחבו, בין בבשר בין בחלב (י), כל זמן שהיא בת יומא (יא). ואם אין שישים, הכל אסור בהנאה (יב), אפילו הקדירה. אך מותר לתת לתוכה פירות או ^(*) צונן, כיון שאינו נהנה מגוף האיסור (יג).

^השם ושם. ^(*) ודוקא דבר יבש אבל לא דבר לח, ב"י. ומותר לחום בו לויג"א לחוף הראש והמאכל שנאסר אסור ליתנו אפילו לפני כלב שאינו שלו, רש"ל ות"ח.

• אבל הכף אסור – הן התבשיל והן הקדירה לא נאסרו, כי לא קיבלו טעם חלב. אבל הכף נאסרת, כי בלעה בשר לתוכה, ובלוע בה טעם בשר וחלב.
• בין בבשר בין בחלב – אם הוכנסה הכף לתבשיל בשרי, הרי נפלט שם חלב. ואם היה זה תבשיל חלבי, הרי נפלט שם בשר[2].
• כל זמן שהיא בת יומא – והטעם הבלוע עדיין משובח. ולא אומרים, שהבלוע כולו נפלט בתחיבה הראשונה.
• הכל אסור בהנאה – הכף נאסרת, כי בלעה טעם בשר. התבשיל נאסר, משום החלב שהוכנס בו. והקדירה נאסרת, כי בלעה תערובת בשר בחלב.
• כיון שאינו נהנה מגוף האיסור – מותר להניח בקדירה פירות או תבשיל צונן, כי הקדירה אינה פולטת מאומה, מן הבלוע בה. ואף שבלועים בה בשר בחלב, האסורים בהנאה. הקדירה עצמה, לא השתנתה, ולא הפכה לתרכובת בשר בחלב.

סעיף ד'

אם אין הכף בן יומו (יד), הקדירה והתבשיל מותרים (טו) ^ווהכף אסור לכתחלה, בין עם בשר בין עם חלב (טז). ומכל מקום בדיעבד ^זאינה אוסרת, כיון שלא היתה בת יומא (יז).

^ושם, כיון שבלע החלב בשעת שבחו, מה שאין כן הקדירה שלא בלע אלא אחר שנפגמה. ^זאבל אם תחבוהו תוך מעת לעת לתחיבה הראשונה למין שהיה בלוע בו מתחלה אוסר, ב"י ורש"ל.

• אין הכף בן יומו – והטעם הבלוע פגום ומקולקל, אינו אוסר.
• הקדירה והתבשיל מותרים – כי הטעם הבלוע בו, כבר פגום.
• בין עם בשר בין עם חלב – אם נתחבה כף חלבית, בתבשיל בשרי, התבשיל מותר בדיעבד. שכן לא נעשה הבלוע 'בשר בחלב', כי אין הכף החלבית בת יומא. ואם נתחבה כף בשרית, שאינה בת יומא, בתבשיל חלבי, התבשיל מותר בדיעבד.

במקרה שנתחבה כף זו, גם בתבשיל חלבי וגם בתבשיל בשרי, התבשיל ייאסר, אף בדיעבד.

• כיון שלא היתה בת יומא – והטעם הראשון פגום.

סעיף ה'

^חאם בִּשְּׁלוּ מים בקדרה חדשה (יח) ותחבו בה כף חולבת (יט), ואחר כך חזרו וּבִשְּׁלוּ בה מים פעם אחרת ותחבו בה כף של בשר (כ), ושתי הכפות היו בני יומן, ובשום אחד מהפעמים לא היה במים ששים, אסור להשתמש בקדירה (כא) לא בשר ולא חלב (כב), אבל שאר דבר מותר לבשל, מאחר שהיתה חדשה שלא בשלו בה מעולם (כג). הגה: מיהו אם עבר ובישל בה בשר או חלב, מותר (כד), דהוי נותן טעם בר נותן ^(*) טעם (הגהות מיימוני פ"ט). קדירה שבשלו בה ירקות או מים ותחבו בה כף בן יומו (כה), והקדירה אינה בת יומא (כו), או להפך, או שיש במאכל ששים, הכל שרי (כז). ונוהגין להחמיר לאכול המאכל כמין הכלי שהוא בן יומו ^(*) (כח), ולאסור הכלי שאינו בן יומו (כט) (ארוך כלל ל"ז), ואינו אלא חומרא בעלמא, כי מדינא הכל שרי (ל).

^חסמ"ק סימן ריג. ^(*) פירוש, מן הכף למים ומן המים לקדירה ושניהם היתר עדיין. ^(*) מכל מקום אין לאכלו עם בשר ולא עם חלב, הואיל ויכול לאכלו בלא זה, הוי כלכתחלה.

• בִּשְּׁלוּ מים בקדרה חדשה – שאינה חלבית או בשרית.
• ותחבו בה כף חולבת – לא היה בקדירה שישים נגדה, והמים נעשו חלביים.
• ותחבו בה כף של בשר – והמים נהיו בשריים.
• אסור להשתמש בקדירה – כי הקדירה בלעה מים חלביים ומים בשריים. אמנם אין זה מעיקר הדין, כי הטעמים שבלעה הקדירה, קלושים. שהרי תחילה נבלע החלב בכף, אחר כך נפלט מן הכף אל המים. ומן המים חדר אל הקדירה (שלושה נותני טעם). ומוכרח להיות, שזהו טעם קלוש ממש. הלכך אין בקדירה זו, איסור בשר בחלב, אלא חומרה לכתחילה.
• לא בשר ולא חלב – כי יש כאן נראות של בשר בחלב, מאחר שבישלו בו, גם מים חלביים וגם מים בשריים[3].
• שהיתה חדשה שלא בשלו בה מעולם – לא נבלעו בסיר אלא, טעמים קלושים ביותר. וכיון שאין כאן קדירה הבלועה מבשר בחלב, אלא נראות של בשר וחלב, לא אסרו לבשל בו שאר דברים.
• מותר – גם המחבר מודה, שהקדירה אינה הופכת לבשרית או חלבית. ואף שבלועים בה טעמים, כבר הוסבר, שהם קלושים מאד.
• ותחבו בה כף בן יומו – חלבית או בשרית.
• והקדירה אינה בת יומא – אם זו כף חלבית, מדובר בקדירה בשרית, וכן להיפך.
• הכל שרי – יש להקדים את המובא בסימן הבא, בדעת הרמ"א, שלכתחילה נוהגים בדין 'נותן טעם בר נותן טעם', לאסור. אבל מעיקר הדין, הוא מותר. כאן מסביר הרמ"א את עיקר הדין, ובהמשך את המנהג, על פי החומרה.

עתה, לגופו של ענין: טעם חלב, שנפלט בתחיבת כף בת יומה לסיר, הרי הוא חלש, ואינו הופך את הירקות לחלביים, והם, לא יאסרו את הקדירה. מן הצד השני, הקדירה הבשרית, אינה הופכת את הירקות לבשרי, כי אינה בת יומה. ואם היתה בת יומה, אבל הכף איננה, אין פליטת הכף כלום, כי זה טעם פגום. ומעיקר הדין, הירקות אינם בשריים. כי הנפלט מהקדירה, טעמו קלוש, ומוגדר 'נותן טעם בר נותן טעם'.

• לאכול המאכל כמין הכלי שהוא בן יומו – אם הכף חלבית, והיא בת יומה, אין לאכול את הירקות עם בשרי. כי לכתחילה, לדעת הרמ"א, אנו אוסרים 'נותן טעם בר נותן טעם'.
• ולאסור הכלי שאינו בן יומו – כדעת הרמ"א, שלכתחילה, מחמירים ב'נותן טעם בר נותן טעם'.
• כי מדינא הכל שרי – תרגום: כי מן הדין, הכל מותר. כפי שכותב הרמ"א בסימן הבא, שבדיעבד, אם נתבשלו ירקות בקדירה בשרית, ואחר כן התערבו עם חלב, מותר לאוכלם. אך לכתחילה, אין לערבב אותם עם חלב.

סעיף ו'

^טבצלים או ירקות שבלועים מבָּשר וּבִשְלָם בקדרה חולבת (לא), אם ידוע כמה בשר בלוע בבצלים ובירקות, אין צריך שישים אלא כנגד הבשר (לב). הגה: דלא שייך לומר חתיכה נעשית נבילה, הואיל ועדיין כולו היתר, ולכן אין צריך לשער רק נגד מה שבלע (לג).  וכל שכן בקדירה של חלב, שבשלו בה מים תוך מעת לעת (לד), ואחר כך בשלו בה בשר (לה), לא אמרינן דצריך לשער נגד כל המים, רק נגד החלב שבלעה הקדירה (לו) (ממשמעות הטור וב"י).

^טטור בשם בה"ת, ומפני שהוא נותן טעם בר נותן טעם דהיתירא.

• ובשלם בקדרה חולבת – קדירה זו, בלעה חלב במהלך 24 שעות האחרונות. בהווה, מתבשל בה תבשיל, שאינו בשרי או חלבי. והוסיפו לתוכה ירקות, שבלוע בהם טעם בשר.
• אלא כנגד הבשר – אם יש בתבשיל שישים, כנגד הבשר הבלוע בירקות, הרי הוא מותר, כי אין צורך ב-60 נגד כל הירקות. יתירה מזו. אף הירקות מותרים, כי החלב הנפלט מהקדירה לתבשיל, טעמו קלוש ביותר, ואין בו כוח לאסור את הירקות[4].

תבשיל שאין בו שישים כנגד הבשר שבירקות, נאסר כולו, כי הפך לבשרי, והקדירה גם פלטה אליו, טעם חלב. והרי זה ממש בשר בחלב, ככל תבשיל בשרי, המתבשל עם חלב. אלא שזה דווקא בקדירה שבישלו בה חלב, ב-24 שעות האחרונות.

• לשער רק נגד מה שבלע – לפי המחבר, פשוט שכך הוא הדין, כי לשיטתו, אין אומרים 'חתיכה נעשית נבלה' אלא בבשר וחלב שהתערבו (ראה לעיל סימן צב סעיף ד). אמנם לפי הרמ"א, אומרים חתיכה נעשית נבילה בשאר איסורים. והיתר שבלע איסור, נעשה איסור בעצמו. לפי זה, אין אומרים שהירק נידון כחתיכת בשר (כמו שאומרים בבליעת איסור, שהירק כולו נאסר), כי בשר הבלוע בירקות, אינו איסור, כל שלא התערב בו חלב. לכן אנו משערים, רק לפי הבשר שנבלע.
• שבשלו בה מים תוך מעת לעת – וטעם החלב הבלוע בקדירה, נפלט אל המים.
• ואחר כך בשלו בה בשר – אחר שרוקנו את המים מהקדירה.
• רק נגד החלב שבלעה הקדירה – אם ידוע כמה חלב נבלע בקדירה.

אם לא ידועה הכמות הבלועה, מקובל לפסוק, שצריך 60 נגד כל הקדירה. ובדרך כלל, אין התבשילים שבקדירה גדולים פי שישים מן הקדירה.

סעיף ז'

^יבשר רותח שֶׁחֲתָכוֹ בסכין חולבת (לז), כל החתיכה אסורה (לח) אם אין בה ששים כנגד ^יאמקום הסכין שחתך הבשר (לט). אבל אם אינו בן יומו, או אם אינו יודע שהוא בן יומו, אינו אוסר אלא כדי קליפה ^(*) (מ). הגה: וכל זה בבשר רותח בכלי ראשון, ואז אם הסכין בן יומו, ואין שישים בבשר נגד הסכין, הכל אסור (מא), ואף הסכין צריך הגעלה (מב). אבל אם הוא כלי שני (מג), הבשר צריך קליפה (מד); והסכין, נעיצה בקרקע (מה) (ארוך כלל ל"ו), וכן נוהגין. ואפילו אין הסכין בן יומו (מו), יש לקלוף הבשר מעט משום שמנונית הסכין (מז) (טור וב"י בשם סמ"ק).

^ישם בשם ה"ר פרץ. ^יאב"י ולא כדעת החולקים עליו דלא אמרינן חם מקצתו חם כולו. ^(*) עיין בסימן קה סעיף ב.

• שֶׁחֲתָכוֹ בסכין חולבת – צוננת.
• כל החתיכה אסורה – כי הבשר חם, והסכין נדחק בו ונלחץ עליו בחוזקה, כל משך החיתוך. על כן פושט החלב הבלוע בסכין, ומחלחל בבשר כולו.
• כנגד מקום הסכין שחתך הבשר – ואם יש 60, די בקליפה.
• אינו אוסר אלא כדי קליפה – בדרך כלל, נותרו שיירי מאכל על הסכינים של זמנם. וכיון שנותרה על הסכין שמנונית חלבית, נאסר הבשר כדי קליפה. ואין מדובר בטעם חלב בלוע, שנפלט וחודר לבשר, כי הטעם פגום.
• הכל אסור – כפי שכתב המחבר.
• ואף הסכין צריך הגעלה – כי הבשר רותח, ומחדיר את טעמו בסכין, ונמצא בשר וחלב בלועים בו. גם המחבר, מסכים לזה.
• אבל אם הוא כלי שני – הועבר בשר מקדירה שעמדה על האש, אל כלי אחר. הרי הוא מאבד מיד, מעט מחומו.
• הבשר צריך קליפה – ואינו נאסר כולו[5].
• והסכין, נעיצה בקרקע – לא נבלע בסכין זה טעם בשר, כי הבשר מוגדר כלי שני, כלומר "צונן", שאינו מחדיר טעם. עם זאת, ודאי דבקה מקצת שמנונית בשר, על להב הסכין. וכיון שיש על גביו בשר וחלב, הנעיצה בקרקע, מנקה אותו כהוגן. כיום הכלים מתנקים היטב, ללא נעיצה בקרקע, אלא בחומר ניקיון אפקטיבי.
• ואפילו אין הסכין בן יומו – והטעם שבתוכו, כבר פגום.
• משום שמנונית הסכין – שכמעט תמיד, נותרה עליו. לאחר שבאותם הימים, התקשו מאד בהסרת השמנונית.

סעיף ח'

^יבאם נפל לתנור ^(*) פנאד"ש (מח) גבינה (מט), אפילו לַחָה (נ), וכן גבינה חמה, בקערת בשר בת יומא (נא), אינו אוסר אלא כדי קליפה (נב).

^יברבינו ירוחם בשם מעשה שהיה בפני ר"י. ^(*) פירוש, קערה של בשר שעושין בה המאכל שקורין פנאד"ש, כיון שאין שם דוחקא דסכינא ולא רוטב אינו אוסר יותר מכדי קליפה.  

• לתנור פנאד"ש – תנור פנאד"ש היא קערה, בתוכה עיסה חמה, מליאה בשר.
• גבינה – פירוש, נפלה גבינה על עיסת בשר חמה.
• אפילו לַחָה – אפילו שזו גבינה לַחָה.
• בקערת בשר בת יומא – שאין בה בשר.
• אינו אוסר אלא כדי קליפה – כלומר, צריך להסיר קליפה מהעיסה, ומן הגבינה, במקום המגע.

יש אמנם הבדל בדין זה, כפי שנלמד בסימן קה[6], שאם איסור חם נופל על היתר חם, וההיתר צלוי, לא די בקליפה, אלא צריך כדי נטילה, כלומר עובי 2 ס"מ. מדוע כאן, בפנאדש, די בכדי קליפה? נראה, שההבדל נעוץ בכמות הבליעה. בשר צלוי, בולע יותר מפנאדש, שהוא בשר מכוסה בבצק. לכן די לקלף את הפנאדש.

ובמקרה השני, נפלה גבינה על קדירת בשר חמה (ללא בשר), ונאסרת רק כדי קליפה. כי אין כאן אלא פליטה מהקדירה, על כן אין לאסור את הגבינה, מלבד קליפה. אבל הקדירה עצמה נאסרת, וצריך להכשירה בהגעלה.

סעיף ט'

^יגבִּשְּׁלוּ דבש במחבת של בשר בת יומא (נג) והריקוהו חם בקערה של חלב בת יומא, מותר (נד), ^ידמשום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתירא (נה).

^יגמרדכי סוף פרק ב דעבודה זרה בשם ר"י. ^ידבית יוסף.

• במחבת של בשר בת יומא – נקיה מבשר. ואפילו נותרה בה שמנונית משהו, היא ודאי פחותה מ 1/60.
• מותר – הדבש מותר, כי טעם הבשר קלוש מאד, לאחר שנבלע בקדירה, ושב ונפלט.
• דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתירא – הבשר נבלע תחילה בקדירה, וכבר נחלש. לאחר שנפלט מהקדירה, הוא נחלש אף יותר, ואין הדבש בשרי. הוא גם לא חלבי, אף שהורק לקדירה חלבית, משום שטעם החלב הבלוע בקדירה, אף הוא חלש. וכשנפלט ממנו, נחלש עוד יותר, ואין בכוחו להפוך את הדבש לחלבי[7].

דין התוחב כף חולבת בקדירה של בשר (צד)

• בזמנם, היו דפנות הכלים שבישלו בהם תבשילים, בולעים קצת מן התבשיל [הק].
• כפי שהם בולעים, ככה הם פולטים [הק].
• הטעם הנפלט בתוך 24 שעות מוגדר, "טעם משובח". והנפלט לאחר 24 שעות גדרו, "טעם פגום" [הק].
• על כן, המכניס כף חלבית, שבלעה חלב בתוך 24 שעות, לתוך תבשיל בשרי רותח, הוא פולט חלב, העלול לתת טעם משובח לבשר [א].
• אין דרך לדעת, כמה פלטה או בלעה כף זו..
• כדי להוציא מידי כל ספק, יש לאמוד את כמות התבשיל כנגד הכף כולה. אם אין בתבשיל 60 פעמים, כנגד הכף החלבית, התבשיל כולו נאסר. והכף כמו גם הקדירה, צריכים הכשרה [א].
• אם יש בתבשיל זה 60, כנגד הכף כולה, התבשיל והקדירה מותרים, והכף צריכה הכשרה [ג].
• אף שהכלים של ימינו בולעים כמות מזערית בלבד, וגם כמעט אינם פולטים דבר, ההנהגה המקובלת היא, להמשיך לנהוג כמו בעבר.

[1] כאן לא סמך המחבר על טעימת גוי, כבתחילת סימן צב. כי יתכן שהכף בולע גם בשר, ושב ופולט בשר, שנאסר מהחלב. וגם אם לטענת הגוי, אין טעם חלב בבשר, התבשיל עדיין אסור.

[2] ולפי הראשונים הסוברים 'חתיכה נעשית נבלה' גם בבלוע, ייאסר גם מאכל שאינו בשרי או חלבי, אם תוכנס בו כף זו. כי טעם בשר וחלב בלוע, מוגדר 'חתיכה נעשית נבלה', כפי שמשמע לעיל, בסימן צב סעיף ה. אמנם למעשה, אפשר להקל.

[3] כל המפרשים תמהו על דין זה של המחבר כי הלא פסק נותן בר נותן טעם מותר. והמעיין במקור הדין בהגהות רבנו פרץ על הסמ"ק סימן ריג יראה נכוחה, שאין זו אלא חומרא, ולא עיקר הדין. לכן נראה שבזמננו, אין מקום לחומרה זו.

[4] יש אמנם דעות שנקטו, כי הירקות אסורות. אך נראה כי בזמן הזה, הואיל ואין הכלים ממש בולעים, אפשר לסמוך על המקילים.

[5] הראשונים נחלקו אם דבר גוש, כמו בשר, שהועבר מכלי ראשון לכלי שני, האם הוא אכן מוגדר כלי שני. לחלק מהם, דווקא נוזל מתקרר מהר, לאחר שנמזג לכלי צונן, בגלל שדפנותיו אינם חמים. אבל דבר גוש נחשב תמיד, גם אחר הסרתו מן האש, כלי ראשון. אמנם לדעת הרמ"א, גם בדבר גוש אין איסור בכלי שני, מלבד 'כדי קליפה', ואפשר לסמוך עליו.

[6] סעיף ד.

[7] הרמ"א לא הגיה דבר, כי לפיו, אף שלכתחילה אסור להכניס את המתבשל בקדירה בשרית לקדירה חלבית, כמו שהורה, שלכתחילה אין לאכול דגים שנתבשלו בקדירת בשר, עם חלב. אבל כאן מדובר בדיעבד, לאחר שנתערבו, ואין לאסור. אמנם הכלי החלבי, לדעת הרמ"א (סימן צה סעיף ג), הואיל והוא  בן יומו, ובלוע בו טעם מן החלב עצמו, הוא נאסר. ורק הדבש לא נאסר, לאחר שטעם החלב שבלע, היה קלוש.